רביעי, 06 יוני 2012 15:35

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 4)

פרק 4: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 4 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?
חלק 3 - "כסף אמיתי" מול "כסף חוב"

סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.



איך נבדיל בין כסף-חוב לבין כסף אמיתי?
 
אין לנו שום צורך להבדיל בין שני סוגי הכסף – לשניהם אותו כוח קניה. המזומנים שבארנקנו הם כסף אמיתי. יתר הכסף האמיתי "שוכב" במאגר הרזרבות של הבנק. כל הכסף שעומד לרשותנו בבנק הוא כסף-חוב. התחייבות של הבנק לתת לנו כסף אם נדרוש – אם מיידית מחשבון העו"ש, או אם במועד מאוחר יותר, כאשר פיקדון סגור יבשיל.
 
גם הבנק לא מבדיל בין כסף לכסף. הבנק רק יודע בכל רגע את היקף הרזרבות שלו – האם הן 6 אחוזים או 20 אחוזים מהיקף חשבונות העו"ש, או מהיקף פיקדונות הלקוחות.
 
הכסף הזמין לקניות מורכב משטרות ומטבעות שבידי הציבור בתוספת כסף-החוב. הבנקים מחזיקים אצלם כמות נוספת של שטרות ומטבעות שהן חלק מרזרבות הכסף האמיתי של הבנק. כאמור, כמות כסף-החוב במשק גדולה פי כמה מונים מכמות הכסף האמיתית שהבנק המרכזי הדפיס.  
 
יש תקופות, בעיקר בתקופת מיתון, בה מתכווצת הפעילות הכלכלית – רזרבות הבנקים גדלות מפני חששם לתת הלוואות וגם בגלל הצורך להצטייד ברזרבות למקרה של קריסת עסקים שחייבים כסף לבנק. הקטנת כמות ההלוואות מכווצת גם את חשבונות העו"ש שמייצגים כעת היקף מוקטן של כסף-חוב. בתקופות כאלה גדל היחס בין היקף הרזרבות של כסף אמיתי בבנקים לבין היקף התחייבויות הבנקים בגין כסף-החוב (היקף חשבונות העו"ש).
 
בזמן האטה כלכלית (כאשר גם כמות כסף החוב קטנה) מקובל שהבנק המרכזי ינסה "להחיות" את הכלכלה, בהתאם לתיאוריה הכלכלית הרווחת, באמצעות הדפסת כסף אמיתי והזרמתו למערכת הבנקאית. ייתכן מצב שכמות כסף-החוב במשק תתכווץ, או תצמח בשיעור נמוך מאשר הגידול בכמות הכסף של הבנק המרכזי, כי הבנקים מצמצמים במתן הלוואות.
 
הואיל והכסף הזמין לקניות מורכב, כאמור, מסכום השטרות הפיזיים שבידי הציבור וכסף-החוב (ולא מכל הכסף שהבנק המרכזי הדפיס) – לא גדלה כמות הכסף הזמין לקניות בהיקף הדפסתו הנמרצת של הבנק המרכזי! רוב הדפסותיו של הבנק המרכזי אינן הופכות לכסף-חוב על ידי המערכת הבנקאית, אלא מתבטאות בגידול ברזרבות. זה אכן המצב, לדוגמה, בארצות הברית במיתון שהחל ב- 2007. ראו בהמשך גרף שממחיש היטב את התופעה.  
 


מאז תחילת המשבר בשנת 2007 הגדיל הפד (הבנק המרכזי בארצות הברית) את בסיס הכסף (את כמות הכסף האמיתית) – הקו הכחול, מ-800 ביליון ל-2,800 ביליון דולר. גידול "אסטרונומי" יחסית לכמות הכסף במשק בעבר! למרות זאת, היקף חשבונות העו"ש, הקו האדום (כסף-חוב) גדל רק בחלק קטן מהיקף הכסף המודפס – גידול של בערך 400 ביליון בלבד. הבנקים שנמנעים לתת הלוואות, מחזיקים את הכסף כרזרבות "עודפות" – הקו הירוק שצמחו בכ- 1,600 ביליון דולר.
 
למרות הדפסת הכסף הגדולה על ידי הבנק המרכזי, כמות הכסף הזמין לקניות (שטרות, מטבעות וכסף-חוב) גדלה אך במעט. הבנק המרכזי אינו מצליח להגדיל את כמות הכסף הזמין לקניות למרות מאמציו.
 
כתוצאה, גדלה כמות כסף החוב שמגובה על ידי רזרבות. כלומר, מאחורי כל דולר-חוב שרובץ בחשבונות העו"ש יש לכאורה יותר כסף אמיתי. לכאורה, קל יותר לבנקים לעמוד בדרישה פתאומית של הרבה לקוחות למשוך מזומנים מחשבונות העו"ש שלהם. יציבות הבנקים גדלה (גם לכאורה...). למה "לכאורה"? – השמחה מוקדמת כי הגרפים אינם משקפים את היקף "השלדים" בארונות הבנקים – את החובות "הרעילים" שמסתתרים, חובות שלבנק אין סיכוי לחזות בפירעונם.
 
גיבוי הבנק המרכזי לכסף-החוב
 
כאמור, "כסף-חוב" אינו כסף שקיבלנו כהלוואה, אלא כסף אמיתי שהבנק חייב לנו בחשבון העו"ש. התחייבות של הבנק כלפינו. התחייבות שהבנק יכול לממש במלואה רק אם כל הלווים שקיבלו הלוואות מהבנק אכן יפרעו את חובם לבנק. חוב זה לא יכול להיעלם או להתפוגג מאליו. אם הלוואות לא יפרעו יצטרך הבנק לשלם את הכסף מהונו העצמי, ואם יתעורר חשש שלא יוכל לעשות זאת מבלי לקרוס, אז הבנק המרכזי "ייחלץ" אותו באמצעות הדפסת כסף אמיתי ודילול ערכו (אינפלציה), העברתו לבנק כ"הלוואה" והגדלת כמות הכסף האמיתי במשק. אם אף אחד מתסריטים אלה לא יתקיים, אז המפקידים בבנק יצטרכו לספוג את ההפסד בגלל חדלות פירעון של הבנק עצמו. בכל מקרה, מישהו חייב להקטין את עושרו – אם חוב לבנק אינו נפרע.
 
"חדלות פירעון" של בנקים, בזעיר אנפין, היא תופעה זמנית לא נדירה. קורה שבסיומו של יום, בעת איזון היתרות במסלקה המרכזית של הבנקים, נדרש בנק מסוים להעביר כסף אמיתי לבנק אחר, מעבר לרזרבות שעומדות לרשותו להעברה – "חסר" כסף לבנק מסויים. הוא נמצא ב"גירעון נזילות". במקרה זה נרתמים לעזרתו בנקים אחרים, או הבנק המרכזי, ומלווים לו כסף (תמורת ריבית בין-בנקאית) למשך מספר ימים עד שהבנק שנמצא בגירעון מצליח להתאזן על ידי האטה במתן הלוואות חדשות בעוד הלוואות קודמות שנתן נפרעות. 
 
כאשר הרזרבות העודפות (רזרבה שמעבר לנדרש על ידי תקנות הבנק המרכזי) של הבנקים מתאפסות ושיעור הרזרבה המוחזקת על ידם עומד על המינימום הנדרש על ידי הבנק המרכזי, אנחנו מתארים מצב בו הבנקים פועלים ביעילות-אשראי מרבית. כלומר, הבנקים מלווים מייד כל שקל אפשרי ללקוחות שדורשים הלוואות. אבל המציאות אינה כה יעילה, וברוב הזמן אין לבנק די לקוחות שדורשים הלוואות ולכן נשארות לבנק "רזרבות עודפות" של פיקדונות. אבל הבנק לא יכול להרשות לעצמו שכסף סתם כך "ישכב" מבלי ש"יעבוד". כאן נחלצת הממשלה לעזרת הבנק ומאפשרת לו להשקיע "בינתיים" רזרבות באגרות חוב ממשלתיות ובאגרות חוב של בנק ישראל (מק"מ) – כך יכול הבנק, תמיד, לקבל לפחות ריבית מינימאלית עד שיגיע לקוח שיבקש הלוואה ואפשר יהיה לחייב אותו בריבית גבוהה. אגרות חוב ממשלתיות נחשבות למוצר נזיל, בטוח ו"חסר סיכון" לחלוטין.  
 
מה רע בכסף-חוב?
 
לא בהכרח רע. הבנק יוכל לעמוד בהתחייבותו כלפינו (לאפשר לנו למשוך כסף מחשבון העו"ש) רק אם לקוח אלמוני אחר, שקיבל הלוואה מהבנק, ייפרע אותה. כלומר, מימוש הבטחתו של הבנק לתת לנו כסף מחשבון העו"ש שלנו תלוי ביכולת הפירעון של מקבלי ההלוואות מהבנק. ולכן, בנק זהיר דורש ביטחונות טובים כנגד הלוואות שנתן.
 
הרע אינו בעצם קיומו של כסף-חוב, אלא במינון. הבנקים כיום יוצרים הלוואות (ומגדילים את כסף החוב) בהיקף של (עד) בערך פי 15 מהרזרבות שלהם בכסף אמיתי (ביחס רזרבה, הנהוג בישראל, של 6%). הם לוקחים על עצמם סיכון שדי אם 6 אחוזים מההלוואות לא ייפרעו כדי לרוקן את כל הרזרבות של הבנק. הם לוקחים על עצמם סיכון כה גדול כי בנק ישראל עומד הכן "לחלץ" אותם על חשבון הציבור כולו. "הפיקוח" של הרגולטור מתבטא, למעשה, בהרשאה לקחת סיכון גבוה. בתנאים של בנקאות חופשית בנקים היו נאלצים לצמצם סיכונים ולהחזיק רזרבות גבוהות פי כמה – ציבור המפקידים יחד עם הבנקים המתחרים היה מתפקדים כ"רגולטור" ראשי.
 
קיימת בעיה גם במישור המוסרי: הבנק יוצר לנו מצג שווא כאילו הכסף שלנו בחשבון העו"ש זמין בכל עת ואינו מגלה לנו שהכסף כלל אינו בחשבון. יתר על כן – הבנק אינו מאפשר לנו לפתוח חשבון בנק בו יתחייב כלפינו שכספינו לא ישמש להלוואות לאחרים – "חשבון משמורת". הדרך היחידה שלנו לשמור כסף אמיתי בבנק היא לשכור כספת מהבנק, אבל אז לא נוכל להשתמש בצ'קים ובכרטיסים אלקטרונים.
 
בעיה מעשית יותר מתעוררת כאשר חלק גדול יחסית של ההלוואות שהבנק נתן הן חדלות פירעון כפי שמסתבר החל מ-2007. יחס הלימות ההון קובע את היקף ההון העצמי הנדרש מבנק יחסית להיקף ההלוואות שנתן. היקף ההון העצמי של בנק אינו מעיד דווקא על יכולת עמידתו בהתחייבויותיו כלפי המפקידים בו. ההון העצמי כולל רכיבים שאינם נזילים מיידית כגון שווי הבניין של הבנק. "כרית הביטחון" של כסף נזיל בבנק קטנה בהרבה מההון העצמי. אם לדוגמה, הלימות ההון של בנק דיסקונט היא כ- 7.5% (מההלוואות שהבנק נתן) אז האמצעים הנזילים מתוך ההון העצמי עומדים על אחוזים פחותים. ייתכן שדי בדרישה של בערך שני אחוזים מהמפקידים בבנק לקבל את כספם מחשבון העו"ש – כדי לגרום לקושי לבנק לממש את הבטחתו, במסגרת כסף-חוב שהנפיק.
 
במקרה כזה ייחלץ בנק ישראל לטובת בנק דיסקונט, ידפיס כסף אמיתי ויעניק אותו כהלוואה לבנק דיסקונט. ההלוואה תאפשר לבנק "להרוויח זמן": לעצור מתן הלוואות חדשות ולהמתין עד שייפרעו די הלוואות מכספי הלוואות שכבר נתן בעבר (אבל כך תקטן גם "רווחיות" הבנק וייתכן שלא יוכל לעמוד בהתחייבויות תפעוליות, כגון השכר הגבוה לעובדיו) .
 
הדפסת כסף על ידי בנק ישראל כדי לתמוך בבנק דיסקונט, בדוגמה זו, גורמת להגדלת כמות הכסף האמיתית במשק ולהקטנת ערך הכסף שבידנו. כלומר, חדלות פירעון במערכת הבנקאית, בגלל היקף כסף-החוב שהבנקים יוצרים, מושלכת באמצעות בנק ישראל אל כלל הציבור – וזו כבר לא רק "בעיה מוסרית".
 
המשבר של 2007 חשף את היקף הבעיה בעולם. הבנק האמריקאי ליהמן ברדרס ערב נפילתו היה ביחס הלימות הון של 2.27% (ממונף ביחס של 1:44). רוב הבנקים הגדולים בעולם נמצאים היום (2012) ביחס הלימות הון גרוע מליהמן ברדרס ערב קריסתו. דויטשה בנק, מהבנקים הגדולים באירופה, מחזיק ביחס הלימות הון של 1.61% (מינוף ביחס של 1:62); קרדיט אגריקול ,הבנק הצרפתי הגדול ביותר, מחזיק ביחס הלימות הון של 1.52% (מינוף ביחס של 1:66). כלומר, די אם אחוז וחצי מסך החוב שמחזיקים בנקים אלה לא ייפרע, כדי שיגיעו למצב של פשיטת רגל – שלא יוכלו לעמוד בהתחייבויות לחוסכים. יש לשים לב שבנקים אלה תמיד מאוזנים חשבונאית – כנגד כל התחייבות שיש לבנק עומד "נכס" (הלוואה ללקוח), הבעיה מתעוררת כאשר מסתבר שהנכס אינו שווה הרבה...
 
סיכון הנזילות לבנק אינו נובע רק מהסיכון שבחדלות פירעון של לווים, אלא גם מהתזמון בין תקופות פירעון הלוואות שהבנק נתן לבין התחייבותו לזמינות כספי המפקידים בבנק. כלומר, גם אם כל הלווים יפרעו את ההלוואות במועדן – עדיין קיים סיכון לבנק. החשיפה נובעת ממתן הלוואות לזמן ארוך שמומנו מפיקדונות לטווח קצר. מצב זה מחייב את הבנק לסמוך על "גלגול פיקדונות" – להצליח לגייס כל הזמן די פיקדונות קצרים חדשים כדי לעמוד במשיכות של פיקדונות קצרים אחרים שמסתיימים. במצב של ריבית יורדת עלול הציבור להקטין את פיקדונותיו בבנק (בגלל הריבית הנמוכה שמקבלים) או לקצר את משך הפיקדון – והבנק עלול להגיע למצב של העדר יכולת להשיב למפקידים את כספם.
 
בנק ירושלים, לדוגמה, שנותן בעיקר הלוואות לזמן ארוך מאד (משכנתאות) מפרסם בשנה האחרונה כי הוא משלם ריביות גבוהות מהמקובל על פיקדונות לזמן קצרצר (אפילו לשבוע). ייתכן שהבנק מקצין מאד בדרך זו את "פער התזמון" וסומך כי יוכל לגלגל קבלת פיקדונות קצרים רבים כדי לממן הלוואות ארוכות טווח. אם מסיבה כלשהי יאט הציבור את קצב פתיחת הפיקדונות הקצרים החדשים – לא יעמוד לרשות הבנק די כסף כדי לכבד פיקדונות קצרים שזמן פירעונם הגיע, כי תקבולים מפירעון משכנתאות נפרשים על פני שנים ארוכות. האם הבנק מסתכן? לא בטוח – כי בנק ישראל ("עם ישראל") עומד הכן "לחלץ" את לקוחותיו. זו דוגמה טובה כיצד הרגולציה מאפשרת לבנק לקחת סיכונים שבתנאי תחרות של בנקאות חופשית היו נמנעים בשלב מוקדם יותר. הבנקים המתחרים ו"אנליסטים" היו מזהירים את הציבור על הסיכון שבמתן פיקדונות לבנק.
הבהרה: לא בדקתי את הדוחות הכספיים של בנק ירושלים, ואין באמור משום הטלת דופי בפעילות הבנק, או הטלת ספק באיתנותו.
 
גם במערכת בנקאות חופשית (ללא רגולציה של בנק מרכזי), אין מניעה שבנקים ייצרו כסף-חוב. אבל בהעדר גיבוי מבנק מרכזי – התופעה תהיה קטנה בהרבה מאשר כיום. בנק לא יוכל, ללא אישור של הלקוח וללא גילוי נאות, לקחת את כספי חשבון העו"ש ולהלוותם ללקוח אחר. לקוח שמסכים שחלק מכספי חשבון העו"ש שלו ישמשו כהלוואה למישהו אחר – מסכים מראש שייתכן מצב נדיר בו הבנק לא יוכל להעמיד לרשותו כסף מיידי מחשבון העו"ש (אם "יותר מידי" בעלי חשבונות עו"ש ירצו לממש את זכותם בעת ובעונה אחת), הלקוח מסכים מראש שבסיטואציות נדירות – הבנק רשאי שלא לתת לו כסף מחשבון העו"ש למרות ש"מגיע לו".    
 
מבחן הבנק החדש
 
כתבנו על "חוסר העניין" של בנק ישראל בהקמת בנקים חדשים. עכשיו נוכל להרחיב:
 
נניח שקם בנק חדש מדהים ותחרותי ורוב הציבור פותח בו חשבון. בהתחלה רק חשבונות עו"ש, כי לכל אחד יש חשבונות סגורים שטרם הבשילו בבנקים וותיקים.
 
אילו מערכת הבנקאות לא הייתה מאפשרת מתן הלוואות מחשבונות העו"ש, אז הקמת הבנק המדהים והעברת חשבונות עו"ש אליו לא הייתה משפיעה על הבנקים האחרים. הכסף ששכב בחשבונות העו"ש בבנקים הותיקים פשוט יעבור לשכב בחשבונות העו"ש בבנק המדהים. גם כמות הכסף לא הייתה משתנית.
 
מה יקרה במצב הנוכחי, בו אין כסף בחשבונות העו"ש, וכולנו פותחים חשבונות חדשים בבנק המדהים החדש?
 
בגמר יום העסקים, ישבו הבנקים במסלקה המרכזית ואז יסתבר שרוב הצ'קים אותם כתבו לקוחותיהם במשך היום – הועברו להפקדה בבנק המדהים החדש. עכשיו מתחילה הפאניקה האמיתית: הבנק המדהים החדש דורש להעביר אליו כסף אמיתי –  אבל לבנקים הותיקים אין די כסף אמיתי ברזרבות.
 
אם לקוח נוטש את סופרסל ועובר לרמי לוי, אז הכנסות הסופרסל יקטנו ב-1000 שקלים והכנסותיו של רמי לוי יגדלו ב- 1000 שקלים. אבל אם לקוח יעביר 1000 שקלים של כסף אמיתי מבנק ותיק אל הבנק המדהים החדש, יאלצו הבנקים הותיקים לא לחדש הלוואות ב- 16,000 שקל (אם יחס הרזרבה הוא 6%, אז פיקדון של 1000 שקלים אמיתיים מאפשר ליצור הלוואות בהיקף של בערך פי 16). המינוף הגבוה של הבנקים מעצים את הנזק ממתחרה חדש ברמה שאינה קיימת בעסקים אחרים.
 
הופעתו של בנק רציני חדש ותחרותי במערכת – עלולה לשבש את שיווי המשקל הקיים, לגרום לרעידת אדמה במערכת הבנקאות מעל ומעבר לאפקט של כניסת מתחרה בענפי תעשייה ומסחר אחרים.
 
מוטי היינריך

 

המשך בפרק החמישי –  האם הבנקים יוצרים "כסף" כמו הבנק המרכזי?

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 15:42

3000 תוים נשארו