שישי, 06 יולי 2012 15:51

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (פרק אחרון)

פרק אחרון: מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 8 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?
חלק 3 - "כסף אמיתי" מול "כסף חוב"
חלק 4 - מה רע ב"כסף חוב"?
חלק 5 - האם הבנקים יוצרים כסף כמו הבנק המרכזי?
חלק 6 - מחיר הבטחת יציבות הבנקים.
חלק 7 - ניהול שוקי הכספים על ידי הבנק המרכזי והממשלה


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.



ישראל – להקדים את העולם בתרופה למכה
 
כאשר ספינת הבנקאות העולמית מנווטת במים סוערים, ייווצר יתרון כלכלי משמעותי למשק שיקדים לאמץ מערכת בנקאית חופשית, יציבה, ותחרותית שמבוססת על שכר ועונש ולא על שכר בלבד. תהליך יישום מהפך במערכת בנקאית חייב להיות הדרגתי ומתמשך ואין ערובה שהמדינה המיישמת תספיק לבנות את המחסה בעוד מועד לפני פרוץ "הסערה המושלמת". הדרך ארוכה. שבדיה לדוגמה, החליטה בסוף שנת 2011 להעלות את דרישות ההון העצמי מהבנקים לשיעור הגבוה ב- 50% מהנדרש על פי תקנות בזל 3 (תקינה בנקאית בינלאומית לניהול בנקאי תקין). הנימוק השבדי למהלך: "הגדלת יציבות הסקטור הפיננסי השבדי לנוכח משבר החובות הריבוניים באירופה".
 
הסיכוי לבצע רפורמה יזומה הכרחית בבנקאות קלוש. רפורמה מקיפה, כמו המוצעת בהמשך, תצא כנראה לפועל רק לאחר שהמציאות תכריח את הפוליטיקאים.  
 
כסף:
 
נדרשת הפרדה מוחלטת בין הכסף כאמצעי חליפין לבין הממסד הפוליטי. כלומר, אסור שתהיה אפשרות למדינה "להדפיס" כסף ולפחת את ערך המטבע. למדינת טקסס ולמדינת מיניסוטה אין מטבע משלהן – למושלי המדינות אין אפשרות להדפיס כסף. גם להולנד ולצרפת אין מטבע שלהן.
 
מאידך, קיימת בעיה בביטול השקל ואימוץ מטבע בינלאומי כהילך חוקי יחיד בישראל במקומו – נניח יורו או דולר אמריקאי. לבנק ישראל יש התחייבויות שקליות של עשרות מיליארדי שקלים (שטרות, מטבעות, חשבונות של המערכת הבנקאית, מלווה קצר מועד – מק"מ, ואולי עוד). לבנק ישראל אין יכולת כלכלית להחליף את כל השקלים שבשוק למטבע חוץ. מסיבה דומה אי אפשר לגַבּות את השקל בכיסוי זהב. משמעות ה"כיסוי" בזהב היא שבמרתפי בנק ישראל יהיו די מטילי זהב בכמות שתאפשר מימוש, על פי דרישה, של כל שקל-נייר בכמות זהב, שוות ערך בכוח הקניה. כלומר, ניתן יהיה לגשת לבנק עם שטר של 100 שקלים ולקבל תמורתם בכל עת מטבע זהב שווה ערך שניתן לרכוש בו סל מוצרים זהה לסל המוצרים שקנינו ב-100 השקלים.
 
כדי להמיר את ההתחייבויות השקליות בזהב, או במט"ח, צריכה הממשלה ליצור עודף גדול מאד בתקציב המדינה; ובעודף זה להתמיד ולרכוש מט"ח עד שיצטבר לכמות שתאפשר לקנות מהציבור את כל ההתחייבויות השקליות של בנק ישראל תמורת מטבע חוץ או זהב – וכך לבטל את השקל. כלומר – קניית כל השקלים תמורת מט"ח או זהב. תסריט זה אינו מעשי כלכלית. אין היגיון כלכלי בהשקעת סכומים אדירים רק כדי ליצור אמצעי חליפין אובייקטיבי (שאינו תלוי בפוליטיקאים או פקידי מדינה).
 
לחילופין, מוצע להשאיר את השקל כאמצעי חליפין מקובל, אך להוסיף אליו כל מטבע חוץ אחר. כמות השקלים תישאר קבועה וסופית. הממשלה לא תוכל להדפיס שקלים נוספים, אלא רק להחליף בלאי.
 
יש לשער כי הציבור ואנשי העסקים יעדיפו, מטעמי נוחיות, לא יותר משני מטבעות מובילים בנוסף לשקל:
לדוגמה: היורו והדולר. המשמעות היא שמחירים בחנויות יהיו נקובים גם בדולרים וביורו כמו בחלק ממדינות אירופה (שוויץ, בריטניה ועוד); יהיו חברות עסקיות בייחוד יצואנים וחברות הי-טק, שיעדיפו לשלם משכורות לעובדיהם במטבע חוץ, ואולי גם להגיש את הדוח השנתי למס הכנסה כשהוא ערוך במט"ח ואף לשלם מיסים לממשלת ישראל במט"ח. גם כיום אפשר לכאורה לשלם בחנות בדולרים (להמירם לשקלים למעשה), אבל כל עוד עסקים אינם רשאים להגיש דוחות כספיים במטבע חוץ ואי אפשר לשלם מיסים במטבע חוץ – הוא אינו יכול להיות נפוץ כאמצעי חליפין.
 
בנקים (וכל מוסד פיננסי) יוכלו להדפיס שטרות כסף משלהם. הגיוני שהציבור לא יסכים מייד לקבל שטרות כסף של בנקים (ובוודאי לא של כל בנק), אלא אם יהיו עם כיסוי של 100% בזהב, או במטבע מקובל אחר. לדוגמה: בנק הפועלים יוכל להדפיס שקל-זהב-פועלים שיהיה בר המרה בכל עת למטבע זהב. הבנקים יגבו כנראה עמלה מזערית (בגלל התחרות ביניהם) על מכירת שקל-זהב ויחזיקו בכספותיהם זהב כנגד כל שקל שלהם שבמחזור (אחרת ייאשמו בהפרת אמונים והשוק יפחית את ערך שטרות הבנק). גם שקלי-זהב יהיו הילך חוקי. כל צורת "כסף" שאנשים מסכימים לקבל עבור שירותים ומוצרים תהיה "הילך חוקי". המדינה רשאית להחליט איזה סוגי "כסף" היא מוכנה לקבל כמיסים.
 
בנק פרטי יוכל להדפיס שטרי כסף מטעמו שמגובים בנכסים ממשיים אחרים, מעבר לזהב – אם הציבור יסכים להשתמש בהם. מנגנון הפצת שטרי הכסף הפרטיים יהיה דרך מתן הלוואות ודרך ביצוע תשלומים של הבנק במטבע העצמי שלו (בנק לאומי ישלם משכורות לעובדיו ולספקי השירותים שלו בשקל-לאומי). כלומר, כאשר בנק ייתן הלוואה ללקוח, כנגד בטחונות – הבנק יוכל לזכות את חשבון העו"ש של הלקוח ב"שקלי בנק לאומי". כך גם מוסדות אחרים. השאלה תהיה – מי יסכים לקבל תשלום ב"שקלי-לאומי"?
 
כדי שציבור גדול יהיה מוכן לקבל שטרי כסף של בנק פרטי – נדרש אמון רב בבנק המנפיק. יידרשו שנים של צבירת מוניטין ללא רבב תוך שכנוע הציבור, מעל לכל ספק סביר, ששטרי הבנק הפרטי מגובים בהון עצמי נזיל נכבד וההלוואות שהבנק מעניק מכוסות בבטוחות טובות.
 
מבחן שטרות כסף של בנק פרטי הוא אצל מקבל הכסף שמוכר סחורה ממשית. אם בחנות מוכנים לקבל תמורת זוג נעליים שקלי בנק לאומי, ואם עובדי הבנק מוכנים לקבל את משכורתם בשקל-לאומי, ואם גם קבלן הניקיון מוכן לכך – אז השטרות של בנק לאומי הם כסף.
 
עם הזמן, יש לשער, ייווצר יתרון אם הבנקים המכובדים (ללא מירכאות כפולות) ינפיקו שטרות בעלי עיצוב זהה, קשה לזיוף וקל לזיהוי על ידי האזרח – רק הכותרת תשתנה (שקל-פועלים, שקל–לאומי וכו'). ייתכן שהשוק ייתן ערך שונה לשקל-לאומי לעומת שקל-פועלים. בנק מכובד יאפשר המרת שקליו לכל מטבע אחר או לזהב – מיידית עם דרישת לקוח.    
 
בחלוף השנים יצטמצם באופן טבעי השימוש בשקל-נייר ממלכתי מוסכם.
 
צמיחה בפעילות הכלכלית במדינה מתבטאת, בין היתר, בגידול בהיקף ההלוואות שעסקים נוטלים כדי להתרחב ובהיקף היצוא. העמדת אשראי לעסקים, באמצעות הנפקת כסף פרטי של הבנקים, מגדילה את כמות הכסף במשק; צמיחה של עודף היצוא על פני היבוא מגדילה גם היא את כמות הכסף במשק (במט"ח). כך תתאים את עצמה כמות הכסף במשק להיקף הפעילות הכלכלית.
 
הבנקים מייצרים כיום כסף-חוב שנקוב בשקלים. לכסף-חוב זה ערב בנק ישראל שיספק לבנק המסוים "נזילות" אם לקוחות רבים ידרשו בו זמנית כסף אמיתי. כלומר, אי יכולתו של בנק מסחרי, כיום, לעמוד בהתחייבויותיו – תגדיל את כמות הכסף במשק, ועלולה לגרור לירידת ערכו (אינפלציה) – כל הציבור יינזק. במערכת החדשה, לעומת זאת, בנק בודד יוכל ליצור רק כסף-חוב פרטי שלו. אם ייקלע לקשיים וידפיס "יותר מידי" כסף פרטי לכיסוי התחייבותיו, כי אז ערכם של שקלי-דיסקונט (לדוגמה) יישחק – הנזק יצטמצםלמחזיקי הכסף של בנק דיסקונט בלבד ויהיה איתות אזהרה להנהלת הבנק.
 
גם המסחר הבין-בנקאי יתפקד כנורית אזהרה מוקדמת. בריצפת מסחר זו יחליפו הבנקים ביניהם שטרות מדינה, מט"ח ושטרי כסף פרטיים של הבנקים עצמם. בשוק זה ייקבע מידי יום ערכם היחסי של שטרי הכסף הפרטיים של הבנקים. שחיקה מתמשכת בערכו של כסף-דיסקונט (לדוגמה) יקרא את הנהלת הבנק לסדר הרבה לפני שלקוחות מבוהלים יעוטו על הבנק למשיכת פיקדונותיהם. בעלי המניות, ועד העובדים וההנהלה יתגייסו בעוד מועד להחזרת הבנק למסלול של יציבות כדי למנוע נזק לעצמם.
 
אם דוח רבעוני של בנק (בבנק שמדפיס שטרי כסף) יצביע על הפסד תפעולי ללא גידול בהלוואות שהבנק לקח, המשמעות היא שהבנק הדפיס כסף של עצמו למימון הגירעון בפעילותו. תגובת השוק תהיה מיידית – ירידה בשער החליפין של שקל-דיסקונט. עובדי הבנק יהיו הראשונים שייפגעו (במשכורתם). אם הבנק ימשיך להפסיד בפעילות השוטפת שלו, עלול להגיע יום בו עובדיו יסרבו לקבל משכורת בשקל-דיסקונט. כאשר עובדי הבנק יחדלו מלתת אמון בכסף של הבנק שלהם – יגיע הקץ לשימוש בשקל-דיסקונט ככסף עובר לסוחר.
 
כך יוצר השוק כסף, מתאים את הכמות להיקף הפעילות הכלכלית, שומר על ערכו ומאזן תהליכים שליליים. הרגולציה של השוק על הכסף מחליפה את מנגנון הרגולציה של המדינה.      
 
ריבית
 
שום גורם ממסדי לא יקבע את שיעור הריבית ולא יכתיב אותה שרירותית. שום גורם ממסדי לא ילווה כסף לבנקים. בנקים יחזרו לתפקידם המקורי – מתווכי כספים. מקור הכסף להלוואות יהיה פיקדונות לקוחות, או הלוואות שהבנק ייקח באמצעות מכירת אגרות חוב לציבור המשקיעים, או כסף שהבנק מדפיס שמגובה בביטחונות ממשיים.
 
הריבית תיקבע על ידי השוק. עודפי פיקדונות בבנק יגרמו לירידה בריבית על הלוואות כדי לשכנע רבים יותר לקחת הלוואות. עודפי פיקדונות גם יגרמו לבנק להאט את קצב רכישת הפיקדונות באמצעות הקטנת הריבית שמוצעת למפקידים. ולהיפך – עליה בביקוש להלוואות תגרום לעלייה בריבית שהבנקים מחייבים, אבל גם לעלייה בריבית שהבנקים יציעו למפקידים כי הבנק יהיה זקוק לפיקדונות לצורך מתן הלוואות שהביקוש להם גאה. באופן זה השוק יאזן בין הביקוש לאשראי לבין היצע הפיקדונות באמצעות קביעת גובה הריבית. התחרות בין הבנקים הרבים תגרום להם להציע את הריבית המרבית האפשרית לפיקדונות כדי למשוך לקוחות-מפקידים. ולגבות את הריבית המינימאלית האפשרית על הלוואות ואשראי. 
 
חשבונות בנק
 
יתווסף סוג חדש של חשבונות צ'קים (כי השוק ידרוש זאת): "חשבון משמורת". כסף שיופקד בחשבון משמורת יישאר בבעלות הלקוח כאילו שהלקוח שכר כספת פרטית בבנק. הכסף המופקד לא ייחשב כהלוואה של הלקוח לבנק. לבנק אסור יהיה לעשות שימוש כלשהו בכספים שבחשבון משמורת, כסף זה לא יוכל להיות מקור להלוואות. קרוב לוודאי שחשבון משמורת לא יניב ריבית (כפי שכסף בכספת אינו מניב), ייתכן אף שהבנק יגבה "עמלת שמירה". לקוח יוכל למשוך כסף מחשבון משמורת בכל עת. כאשר בנק יפשוט רגל – חשבונות המשמורת לא ייפגעו, הם אינם חלק ממאזן הבנק כפי שתכולת הכספת הפרטית שלנו בבנק אינה רכוש הבנק או בחזקתו.
 
מעמד חשבונות העו"ש ישתנה. בנק לא יוכל להתחייב ללקוח (כפי המצב כיום) כי כל הכסף בחשבון העו"ש עומד לרשותו בכל עת, ובמקביל לעשות שימוש בכסף לצרכי הלוואות – זהו מצג שווא. הבנק יחויב בגילוי נאות בו יצהיר איזה חלק מחשבון העו"ש משמש כמקור להלוואות לאחרים (כלומר, מה היקף הרזרבות של כסף אמיתי שהבנק שומר כנגד חשבונות העו"ש). בנק יוכל לשלם ריבית על כסף בחשבון העו"ש לפי גודל החלק שהלקוח יאפשר לבנק להלוות לאחרים. אם לקוח מוכן שהבנק יעשה שימוש ב-70 אחוזי מחשבון העו"ש שלו, אז הבנק למעשה מודיע לכל הלקוחות שמוכנים לאפשר יחס שימוש כזה לבנק כי "כל כספכם בחשבון העו"ש עומד לרשותכם בכל עת ובאופן מיידי, אבל רק כל עוד לא יותר מ- 30 אחוז מבעלי חשבונות העו"ש ירצו למשוך את כספם בו זמנית. אם יקרה האירוע הנדיר מאד, ויותר מ- 30 אחוז מבעלי חשבונות העו"ש, בקטגוריה זו, ירצו את כספם – לא נוכל למלא דרישה למשיכת כסף באופן מיידי".
 
למה שלקוחות בנק יסכימו להסדר כזה? הסיבה היחידה היא ריבית נאותה בחשבון העו"ש. כל לקוח יוכל להחליט איזה סוג חשבון עו"ש הוא מעדיף: חשבון עו"ש שמבטיח 30 אחוז מכספו, או חשבון עו"ש שמבטיח, לדוגמה, 80 אחוז מכספו. "מבטיח" משמע – הבנק אינו נוגע בכסף "המובטח" ואינו מלווה אותו למישהו אחר.
 
סוג חשבונות אחר שלקוח יוכל לפתוח בבנק הן תוכניות חיסכון לתקופה מוגדרת ("פיקדון סגור"). לקוח שמפקיד ב"פיקדון סגור" לתקופה מסוימת לא יוכל לדרוש את כספו לאורך תקופת הפיקדון, אלא רק במועד הפירעון המוסכם. פיקדון כזה הוא הלוואה שהלקוח נותן לבנק כאשר הבטוחה להלוואה היא מוניטין הבנק בלבד. ייתכן שפיקדונות עד לסכום מסוים יבוטחו על ידי גורם חיצוני לבנק – אבל לביטוח יש מחיר. בנק אידיאלי יעניק הלוואות, מתוך אותם כספי פיקדונות, אך ורק לתקופות שאינן עולות על מועדי משיכת הפיקדונות.   
 
יציבות הבנקים
  
יציבות הבנקים לא תובטח על ידי משלם המיסים. הבנקים יאלצו להתחרות ביניהם על גובה הריבית, איכות השירות, אך גם על אמינות ויציבות. "אמינות ויציבות", אינם מעניינים את הבנקים כיום, כי כולם "יציבים" באותה מידה – משלם המיסים נושא כיום בהפסדי בנק כושל, אם יגיע לחדלות פירעון.
 
התחרות בין הבנקים והיעדר האפשרות להעמסת כישלונות בנקאיים על כלל הציבור – תיאלץ אותם לצמצם עלויות. בעלי המניות לא יאפשרו משכורות עתק לשכבת המנהלים כי שווי מניותיהם ירד עם הגדלת הסיכון לבנק – שווי המניות כיום משקף רק רווחיות צפויה ולא סיכון קיומי לבנק – כי זה "מובטח" כיום על ידי המדינה. וכפי שגורסת האמרה השגורה: "הבנקים קפיטליסטים באשר לרווחים, אך סוציאליסטים אם יש הפסדים". בנקים יזהרו במתן אשראי לבנקים אחרים – קרוב לוודאי שידרשו סליקה מיידית של כל צ'ק של בנק אחר שמופקד אצלם. כלומר, ידרשו שהבנק האחר יעביר אליהם כסף בפועל. בהעדר בנק מרכזי ש"מספק נזילות" – תחרות זו בין בנקים רבים תקשה מאד על בנקים להרחיב את כמות הכסף במשק תוך שימוש כפול בחשבונות עו"ש.
 
תופעת ה"ריצה אל הבנק" (run) מתממשת, כאשר לקוחות מודאגים "רצים לבנק" ודורשים מייד את כספם בגלל שמועה על מצבו המעורער. במצב זה, גם אם הבנק נמצא "רק" בקשיי נזילות זמניים לטווח הקצר –  הנבואה שבשמועה עלולה להגשים את עצמה עם משיכה מבוהלת של פיקדונות. כך היה בעבר הרחוק.
 
כאמור, המבנה החדש וכללי המשחק החדשים, יהפכו אירוע זה לנדיר ביותר: בזמן "קשיי נזילות" לבנק – לקוחות חשבונות משמורת יוכלו לקבל תמיד את כספם באופן מיידי, בעלי חשבונות עו"ש יקבלו לפחות חלק מכספם מיידית. יתר בעלי הפיקדונות אינם רשאים לדרוש את כספם בטרם זמן.
 
בנק עלול להגיע למצב של חדלות פירעון, בו אינו יכול לעמוד בפירעון פיקדונות הלקוחות. יכולות להיות מספר סיבות להתדרדרות זו. בנק אינו שונה מכל עסק אחר וייתכן שמנהליו ייכשלו בניהולו – הוצאות התפעול יעלו על הכנסות הבנק. אין חיסון נגד אי יעילות וניהול כושל. מדובר בעסק שצריך להתחרות בעסקים דומים אחרים, להיות קשוב לצרכי הלקוח ולהניב תועלת לאלפי לקוחות. אי עמידה במשימה יגרום למעבר לקוחות אל בנק מתחרה.
 
גם במקרה של חדלות פירעון – לא כל כספי המפקידים אבוד. הבנק יפורק, או יימכר במחיר נמוך לבעלים אחרים וימשיך לפעול. המפקידים שנתנו למעשה הלוואה לבנק (כאמור, פיקדון שלא בחשבון משמורת הוא הלוואה לבנק) יהיו חלק מנושי הבנק ויזכו להשבת חלק מפיקדונותיהם לאחר מימוש נכסי הבנק. כאשר הבנקאות חופשית, אין סיבה לתגובת שרשרת שונה מאשר בעת נפילת כל עסק אחר.
 
אין מניעה שקבוצת בנקים תקים "בנק מרכזי" פרטי שיתפקד כחברת ביטוח לבנקים החברים, יחזיק ברזרבות נזילות כבטחונות, ויספק "נזילות" בתנאים מסוימים לבנק שנמצא בקשיים זמניים, אך מצבו יציב.
 
השוק ייפתח מנגנוני הגנה כגון ביטוח פיקדונות, חברות שיתמחו בדירוג יציבות בנקים, חוות דעת רואי החשבון על יציבות הבנק ועוד. בהעדר גיבוי כפוי של משלם המיסים לאיתנות הבנקים, יש לשער שיתפתח אינדיקטור נוסף ליציבות בנק (כי הלקוחות ידרשו זאת): תיזמון אורך חיי הפיקדונות מול משך הזמן לפירעון הלוואות שהבנק נותן. בנק שישתמש בפיקדונות לזמן קצר של לקוחותיו למתן הלוואות לזמן ארוך – ייחשב בצדק למסוכן. רואי חשבון יידרשו לחשוף את איזון מימד הזמן שבפעילות התיווך הפיננסי של הבנק ולא להסתפק ב"איזון חשבונאי" מקובל.  
 
כאמור, אם השוק ידרוש מידע על יציבות הבנקים – יקומו גופים שיספקו מידע זה – כיום המידע מיותר, אינו מעניין אף אחד. לא מדויק – "המפקח על הבנקים" בבנק ישראל מתעניין במידע – אך ראוי להטיל ספק ביעילותם של פקידי מדינה שמפקחים על בנקים ולו רק בגלל שיש להם משכורת ופנסיה גבוהים מובטחים ו"קביעות" בעבודה. הם לא יעילים ומוכשרים יותר מעמיתיהם בארצות הברית ובאירופה – חלק גדול מהבנקים במערב חדלי פירעון למעשה. הם מונשמים מלאכותית בכסף שמודפס על ידי הבנקים המרכזיים – ולמרות זאת, כולם עומדים בדרישות הרגולציה על הבנקים.
 
"הבטחת יציבות הבנקים" על ידי הבנק המרכזי הוא תרגיל הונאה. לבנק המרכזי אין קופה נסתרת משלו באמצעותה הוא יכול לתמוך בבנקים בעת מצוקה. הדרך היחידה שיש לממשלה "לשמור על יציבות הבנקים" היא על חשבון הציבור. "בימים כתיקונם" הממשלה מאפשרת לבנקים לכפות על הציבור תשלומים גבוהים עבור שירותיהם. גם בעת "חרום" יגיעו כספי החילוץ מכיסם של האזרחים.  
 
לקוח שמפקיד כסף בבנק (לא בחשבון משמורת או בכספת שהוא שוכר) למעשה נותן לבנק הלוואה. הלקוח חש כיום ביטחון מוחלט במתן הלוואה לבנק, למרות שהבנק לא נותן לנו שום ביטחונות. הסיבה לביטחוננו הבלתי מסויג בבנקים נובע מהידיעה ש"המדינה אחראית על הבנקים". כלומר אנחנו, לקוחות הבנק, ערבים למעשה לעצמנו באמצעות המדינה. אם המערכת תקרוס – אז אנחנו, כמשלמי מיסים, נממן את הנזק שלנו כבעלי חשבונות בבנקים. השיטה פועלת בהצלחה כבר עשרות שנים, אך מחירה הולך ומאמיר עם הזמן על חשבון רמת החיים שלנו.
 
חדלות פירעון של בנקים ו"חילוצם", במערכת הנוכחית, גוררת "חלוקה מחדש" של העושר במדינה – באופן מוטה לטובת בעלי הפיקדונות הגדולים ולטובת בעלי המניות של הבנקים. במערכת החדשה, לעומת זאת, ייתכן שבנק בודד יקלע לקשיים ואז עיקר הנזק יהיה לבעלי המניות ומיעוט הנזק – לבעלי הפיקדונות, אבל לא תהיה סיבה ל"כשל מערכתי".  
 
איפוס חובות המדינה – איסור הנפקת אג"ח על ידי המדינה
 
תקציב המדינה יהיה מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו ותהיה לו גמישות מרבית בניוד כספים בין סעיפי תקציב, למעט משכורות. משרד ממשלתי שיסיים תקופת תקציב בגירעון, יתפטר השר מיידית. אם תקופת תקציב-מדינה (תקציב דו שנתי או תלת שנתי) תסתיים בגירעון, יתפטר הנשיא (במשטר נשיאותי) ויוכרזו בחירות לנשיאות.

הוצאות הממשלה ימומנו ממיסים ואגרות בלבד ולא מהלוואות. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פי החוקה, לאורך 15 עד 20 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף תפעולי. עודף התקציב השוטף ייועד לחיסול הדרגתי של חובות העבר, בנוסף להכנסות שינבעו ממכירת קרקעות מדינה, תמלוגי גז ונכסים אחרים שבבעלות המדינה.

ממשלה לא תוכל לקחת מלוות חדשים, אלא במקרים הבאים:
  

  1. למימון מלחמה כוללת (לא "מבצע" בג'נין).
  2. למימון שיקום תשתיות ציבוריות מאסון טבע, רחב היקף, כגון רעידת אדמה.
  3. למִחזור חובות העבר. אם בשנה מסוימת עומדות לפירעון אגרות חוב ישנות מעבר לסכום שניתן לפרוע במסגרת תוכנית חיסול חובות העבר.
  4. למימון פרויקטים גדולים של פיתוח תשתית (כגון כריית תעלה מים סוף לים המלח). כל גיוס מלווה לפיתוח יחייב אישור במשאל-עם בו יוצג הגידול שיידרש בתשלום מיסים על ידי האזרח לצורך פירעון המלווה.
     

הערה: אם "פרויקט פיתוח גדול" כדאי כלכלית, אז יזמים פרטיים ישמחו לבצע את ההשקעה ואין צורך לחייב את משלם המיסים בהשתתפות. אם "פרויקט לאומי גדול" אינו כדאי, אז ספק אם בכלל צריך לבצע אותו. למרות זאת, ייתכן מצב ש"פרויקט לאומי" אינו כדאי כלכלית, אבל שיקולי ביטחון לאומי יכריעו את הכף לטובת ביצועו. 
 
חיסול חובות המדינה משמעותו – העדרן של אגרות חוב מדינה בשוק. כלי ההתערבות העיקרי לעיוות שוקי המטבע יחדל מלהתקיים.
 
בנקים חדשים  
 
תהליך הקמת בנק חדש אינו דומה להחדרת מוצר חדש לשוק. בנק חדש, בשוק תחרותי, יוכל לקום על ידי יזם חדש רק בתהליך של התפתחות איטית וצבירת מוניטין ללא רבב לאורך שנים. ייתכן "קיצור דרך" במקרה שחברה, בעלת מוניטין רב בתחום אחר, תקים בנק ותגייס את אמינותה מהתחום האחר לטובת הבנק החדש. אם גוגל או אפל יחליטו להקים בנק עם הון עצמי ראשוני גבוה – יש לכך משקל וסיכוי. לא די שיזם יפרסם כי הקים בנק... מי מאיתנו ירוץ להפקיד אצלו את חסכונותיו?
 
במשטר של בנקאות חופשית הבנקים יתחרו ביניהם גם על יציבות הבנק, ובמסגרת זו קרוב לוודאי שתתפתח תחרות על שקיפות הדיווחים. בנק שמצבו טוב ויציב יוכל למנף את עצמו וליצור בידול מול בנקים אחרים בכך שיפרסם דוחות כספיים מפורטים וישאל בפרסומיו מדוע יריביו לא מוכנים לפרסם את הנתונים בחתכים שהוא מציג אותם לציבור. כיום הבנקים שמחים לאמץ ולחסות תחת "תקן בינלאומי" להתנהלות – בזל 2 ובזל 3. כסת"ח לבנקים שגדולים מידי לקרוס.
 
במערכת בנקאית תחרותית, ללא ערבות מדינה לבנקים, יוכלו לקום בנקים חדשים רבים. לא יהיה צורך לקבל רישיון להקמת בנק ולא יהיה פיקוח של המדינה על בנקים. בגלל "מחסום המוניטין" – אין חשש ש"אלמנות ויתומים" ירוצו להפקיד את שארית חסכונותיהם רק בעקבות פרסום כי לוי וכהן הקימו בנק חדש.
 
איך מגיעים מכאן לשם 
 
ממשלת ישראל צריכה להודיע לבנקים הקיימים בזו הלשון:

"הואיל ואתם נהנים מתמיכה מוחלטת סמויה של המדינה – בעלי המניות, המנהלים, העובדים והלקוחות יודעים כי אזרחי ישראל ייחלצו על חשבונם כל בנק כושל – הנכם נדרשים תוך מספר מוגדר של שנים להגיע ליחס הלימות הון גבוה במיוחד (נניח 35 אחוזים)".
 
הדרך להגיע ליחס הלימות הון כה גבוה היא ויתור על משיכת דיבידנדים לתקופה ארוכה וגיוס הון בהיקף גדול כדי להרחיב את בסיס ההון העצמי. גיוס ההון ידלל כמובן את שליטת הבעלים הנוכחיים. זה המחיר שיהיה על הבנקים הותיקים לשלם כדי להמשיך וליהנות, בתקופת הביניים, מערבות מדינה לעסקיהם. סביר שבטווח הקצר ירד חדות ערך מניות הבנקים כי הן יניבו פחות דיבידנדים. אבל בטווח רחוק יותר יעלה ערכן בגלל שחוסכים רבים בעולם יראו בהם בנקים עם יציבות יוצאת דופן.
 
כל אותה תקופה תישאר על כנה ערבותה של מדינת ישראל לבנקים הקיימים. במקביל, תותר פעילותו של כל בנק חדש אחר – ללא צורך בקבלת רישיון, אך גם ללא ערבות או הגנה כלשהי של המדינה לבנק חדש. הסיכון כולו יהיה על הלקוחות ועל המשקיעים בבנק.
 
יש לשער שבתקופה קצרה יקומו עשרות בנקים שיתנו הלוואות מהונם העצמי של המייסדים בלבד כי יהיה להם קשה לגייס פיקדונות מהציבור. במשך הזמן, עם ביסוס מוניטין, יוכלו בנקים אלה גם לשכנע לקוחות להפקיד אצלם חסכונות תמורת ריבית, או להנפיק אגרות חוב. הבנקים החדשים יצאו מגדרם כדי להשיג הכרה באמינותם וישתדלו לשכנע חברות ביטוח לבטח פיקדונות עד לגובה מסוים, ייתכן שמספר בנקים קטנים אף יקימו מוסד בקרה משותף שיאשרר את אמינותם ויבקר בקשיחות את ספרי הבנקים החברים (מעין בנק מרכזי פרטי).
 
לאחר תקופת מעבר של מספר שנים יהיו בישראל עשרות רבות של בנקים פרטיים תחרותיים ויציבים. ייתכן אף שיציבותם החריגה של הבנקים בישראל תמשוך פיקדונות רבים מחו"ל ויהפכו את ישראל למרכז בנקאי בקנה מידה עולמי. יתכן.
 
בתנאים אלה אפשר יהיה לוותר על שירותיו של בנק ישראל, שרוב תפקידיו יהיו מיותרים כבר בשלבי הרפורמה הראשוניים. השוק קובע את הריבית, לא תהיה "מדיניות מוניטארית", לא יודפסו שקלים (למעט בלאי פיזי של שטרות ומעות שבמחזור), בנק ישראל לא יעסוק במסחר או באגירת מט"ח, ומחלקת המחקר של הבנק תצורף לאחת מהאוניברסיטאות – או ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. את הבניין בירושלים אפשר יהיה להשכיר לחברת היי-טק...
 
אם ממשלת ישראל תחליט ליצור רזרבה תקציבית במטבע חוץ בקרן לשעת חרום, צריך יהיה ליצור עודף בתקציב המדינה ובעודף זה לרכוש מט"ח תמורת שקלים שנגבו כמיסים. הממשלה תוכל לפתוח "תוכנית חיסכון" בבנקים מסחריים. אין צורך בבנק מרכזי למטרה זו.
 
אחרית דבר
 
"בנקאות חופשית" אינה מבטיחה עתיד "ורוד", אינה מונעת טעויות של אנשי עסקים וסתם אזרחים, ולא תמנע קריסה של בנק שמתנהל בקלות דעת. 
 
שווקים תחרותיים מתאימים את עצמם לתנאים שמשתנים ללא הרף, כגון שינויי מחירים, שינויים טכנולוגיים, טעמים משתנים ושינויים חברתיים. במסגרת "תהליך ההתאמה", עסקים ויחידים משלמים מחיר על טעויות שהם עושים. עסק שטועה "יותר מידי" ייענש על ידי הלקוחות, עסק שלא לומד מטעויות של עסקים אחרים נענש גם הוא. המאבק הוא לשיפור מתמיד, לריצוי מתמשך של מירב הלקוחות.
 
בנקים הם עסקים לכל דבר ואינם יוצאי דופן. בנקאות חופשית תאפשר לבנק כושל לקרוס ולא תפזר את הסיכון על כלל האזרחים. תהליך הלימוד העצמי יחזק את הבנקים האחרים ואת הביקורת הציבורית.
 
כאשר הממשלה מתערבת בתהליך, היא מנסה בדרך כלל למנוע מהלקוחות להעניש את העסק שטעה "יותר מידי". ממשלה שמחלצת בנק בקשיים – משבשת את תהליך השיפור המתמיד. אם בנק לקח על עצמו סיכון יתר ולא דאג, לדוגמה, ל"כרית ביטחון" נאותה של הלימות הון – ייתכנו נסיבות שיכפו עליו פשיטת רגל. במסגרת תהליך "הלימוד" – בנקים אחרים יסיקו מסקנות, יגלו יתר זהירות וגם הציבור ילמד להעדיף בנקים שיציגו יחס הלימות הון משכנע יותר. אבל אם בנק הוא "עסק שגדול מכדי לקרוס", אז נמנע מהציבור להעניש בנק על רשלנות, שירות יקר ובלתי יעיל. הבנק הכושל אף מתוגמל בכפייה על חשבון הציבור. אם הממשלה אינה מאפשרת ללקוחות להעניש את הבנק אז אין תועלת במעבר לבנק אחר, כולם "מוגנים ויציבים" באותה מידה וההבדל ביניהם זניח.      
 
הבנקים הם העסקים שכפופים לרגולציה היסודית ביותר מזה עשורים רבים. לאחר כל משבר מנסים "לשפר את הרגולציה". הרגולטורים הראשיים (הממשלה והבנק המרכזי) אינם מלאכים אובייקטיביים – הם מושפעים מאידיאולוגיה (ולכן יחייבו, לדוגמה, את הבנקים להיות "חברתיים"), הם מושפעים מלחצים פוליטיים (ולכן יעשו הכול כדי שבנק לא יתמוטט "לפני הבחירות") הם יעדיפו לעזור לפוליטיקאים שלא להגדיל את המיסים למימון הוצאות הממשלה (ולכן יחייבו או "יפתו" בנקים לממן את הוצאות הממשלה באמצעות רכישת אג"ח ממשלתי). וגרוע מכול – הם בסך הכול בני אדם, פקידי ממשלה, שמתיימרים להנחות ולכוון אנשי עסקים שמומחים בתחומם. משימה שמעל לכוחותיהם.
 
יתר על כן, הרגולטור אינו מפקח בנוסף לכוחות השוק. הוא מנטרל בפעולותיו את מנגנוני ההגנה והבקרה של השווקים ושם עצמו במקומם. בתנאים אלה רב הסיכוי שהרגולטורים עצמם תמיד יהיו הסיבה העיקרית לכשל המערכת. 
 
אם הבנקים מחויבים על ידי הממשלה להעסיק אלפי עובדים מיותרים (בגלל "חוקי העבודה"), אם העמלות מוכתבות על ידי המדינה, אם המדינה לא מאפשרת הקמת בנקים חדשים נוספים, אם המדינה קובעת מי יהיו (או לא יהיו) המנהלים, אם בנק "רע" אינו יכול להיסגר – אז הבנקים למעשה חברות ממשלתיות, כמעט לכל דבר. הם אינם שונים בהרבה מנמל אשדוד או חברת החשמל ורכבת ישראל – הם גורמים נזק מתמשך לאזרח כמו כל "עסק ממשלתי". הנזק מתבטא ביוקר החיים בישראל וברמת חיים נמוכה בהרבה מכפי שיכולה הייתה להיות.
 
יישום הדרגתי של מערכת בנקאות חופשית ותחרותית, בה מאות בנקים יתחרו על מתן שירותים למיליוני ישראלים, יזניק את רמת החיים בישראל וימנע משבר מערכתי רב-היקף נוסף.
 
מוטי היינריך


למעוניינים לקרוא את כל הסדרה ברצף ולהדפיסה, כאן הקישור בפורמט PDF:
                                                                                         "בנקים - הגולם שקם על יוצריו"

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 16:21
הוסף תגובה