לפני כמעט שנה נתקלתי במודעות-רחוב מטעם עיריית תל אביב שמבשרות על הקלות צפויות בחניה לתושבי תל אביב. העיר מחולקת ל"אזורי חניה" ולכל אזור תו חניה משלו המודבק על שמשת הרכב. כל רכב רשאי לחנות חינם רק "באזור שלו", וביתר האזורים עליו לשלם עבור החניה. לדוגמה, מי שגר מערבית לרח' אבן גבירול צריך לשלם, אם ירצה לחנות מזרחית לרחוב.




הביטו שוב במודעה, בטרם תמשיכו לקרוא. נסו לנחש היכן מסתתר העיוות ששווה כתבה ב"קו ישר"?
 
ובכן, ראו את הפִסקה האחרונה בסוגריים: "לאחר אישור משרדי הממשלה".
 
למה בכלל "משרדי הממשלה" צריכים לאשר? למה ראש העיר, או מועצת עיריית תל אביב, אינם רשאים לאשר שינוי תמרור חניה בעיר? מהנוסח ברור שלא מדובר באישור של משרד ממשלתי אחד, אלא "משרדי הממשלה"... למה מיניסטר שיושב בירושלים צריך להתערב? אני מנחש שחולדאי צריך היה כאן אישור של שר התחבורה, שר הפנים ואולי גם שר האוצר. לפני כשבוע פורסם כי: "הממשלה אישרה את חוק העזר העירוני" – ייתכן אפילו שכל הממשלה המורחבת דנה בנושא החשוב...  
 
התקשורת דנה ברותחין כבר למעלה משנה את "הריכוזיות במשק", אבל בגלל חוסר הבנה שנסמך על אידיאולוגיה מעוותת, מתעלמת לחלוטין מהריכוזיות המזיקה מכל – התלות המוחלטת בשלטון המרכזי. הממשלה מחליטה על גובה עמלות הבנקים, מחיר החלב, מי יסדר את המדפים בסופרמרקט ומה ילמדו הילדים שלנו בבית הספר. ועכשיו – מי שלא ידע – האם מותר לשנות תמרור חניה בתל אביב ובכפר סבא. 
 
מה מסתתר מאחורי "המאניה הריכוזית", למי זה טוב?
 
ישנם כמובן הסוציאליסטים האידיאולוגים, חסידי התכנון המרכזי, שבטוחים שההמון הנבער זקוק ליד מכוונת של הפוליטביורו בירושלים. הם תמיד יודעים מהי "טובת הציבור" יותר טוב מהאזרח עצמו. אבל, אין לחשוד שאלי ישי או כרמל שאמה חדורי אידיאולוגיה מרכסיסטית, או בכלל אחרת.
 
קודם כל יש את האינרציה שקיימת כבר כ- 90 שנה. הנציב העליון הבריטי הנחית על היישוב בארץ ישראל את "פקודת העיריות". הבריטים לא היו מעוניינים בעצמאות-יתר לשלטון המקומי של הילידים, הנייטיבס; ועד היום נקרא החוק, מכוחו פועל השלטון המקומי, בכינויו הבריטי: "פקודת העיריות". תלות העיריות בשלטון המרכזי דווקא מצאה חן בעיני שלטון מפא"י, כי כך יכול היה כבוד השר להרים בקלות טלפון לראש עיר ולסגור עניין...
 
ואם כבר החוק קיים – אז למה לשנות?
 
בשלטון כה ריכוזי, שטוף אינטרסים כיתתיים וקבוצות לחץ, מי משוגע לוותר על עמדת כוח? הרי תמיד יש איזשהו "נושא פתוח" בין שר הפנים, או התחבורה, לבין עיריית תל אביב – אולי אישור לתוספת בניה לגן ילדים של ש"ס (סתם רעיון פרוע שלי...). אז האישור לחניה יתעכב "עד שתושג הבנה". ותארו לעצמכם שלשר הפנים או התחבורה יש חשבון אישי פתוח אם ראש העיר בגלל שלא התערב בביטול תביעה נגד בן דודו של השר שפיצל דירה שלא כדין בתל אביב... אז "עכשיו הוא יראה לו"...
 
גם משרד האוצר לא יכול לאפשר לראש העיר סתם כך לוותר על הכנסות מחניה... ראשי הערים תמיד נדיבים על חשבון אחרים (בייחוד כשמתקרבות בחירות לרשויות המקומיות). אם העירייה תקלע לגירעון, הרי ראש העיר ידפוק על שולחן האוצר בירושלים וידרוש "מענקי איזון".
 
חברת מועצת העיר תמר זנדברג (מרצ), מייצגת האידיאולוגיה המרכסיסטית, סובלת מפיצול אישיות אידיאולוגי חמור – היא מתנגדת לתוכנית החניה המורחבת, כי צריך לדעתה "לחנך" את הציבור הנבער להשתמש באופניים ובהליכה ברגל.
ואיפה "פיצול האישיות"? צריך לדעתה להקשות על תושבי יד-אליהו ושכונת התקווה (וגם רמת אביב, כנראה) להיכנס למרכז העיר כי "תושבי השכונות הרחוקות ייכנסו לעיר עם המכוניות שלהם ולמעשה ייקחו את מקומות החניה של תושבי מרכז העיר"... (ציטוט מהכתבה הנ"ל ב"הארץ") אני מהמר שהגברת זנדברג גרה במרכז תל אביב... "שוויון" לתושבי השכונות, אבל לא על חשבון מקום החניה שלה ב"מרכז תל אביב"...

מדהים מה מסתתר מאחורי שורה תמימה, במודעה עירונית, על תחנת אוטובוס בתל אביב...
 
מוטי היינריך