חמישי, 13 ספטמבר 2012 07:32

גירעון שממשלה מממנת באמצעות אגרות חוב מגדיל את העול על הדורות הבאים?

ככל שחוב הממשלה יצמח, הדור הבא יירש כלכלה פחות יעילה ופחות מפותחת. הדרך להגדלת רווחת האזרח אינה ב"הצבעה על מקורות להגדלת המיסוי", אלא להיפך – הקטנה מתמדת ועיקשת של הוצאות הממשלה והקטנת המיסוי.

כלכלנים מזהירים לעיתים תכופות כי מדינה שלוקחת הלוואות ומנפיקה אגרות חוב מצ'פרת את דור הבוחרים הנוכחי על חשבון הדורות הבאים שיצטרכו לפרוע את אגרות החוב. הדור הבא יצטרך לשלם יותר מיסים כדי לשלם את החובות של דור ההורים. הגדלת החוב הממשלתי היום גוזר עוני על הדור הבא.

לא מדויק.

אם מסתכלים על "הדור הבא" כמקשה אחת, אז הוא אומנם יצטרך לשלם יותר מיסים כדי לפרוע את אגרות החוב הממשלתיות, אבל הדור הבא גם יהיה היורש של אגרות החוב שהוריו קנו ומחזיקים היום. כלומר, הממשלה שתפרע את אגרות החוב כולל הריבית, תגבה מיסים מהכיס הימני של "דור העתיד", אך תשלם את הכסף לכיסו השמאלי. מי שיחזיקו בעתיד באגרות החוב יהיו "הדורות הבאים" שיירשו אותן מהוריהם. מכאן נובעת מסקנה "מפתיעה" שחוב ממשלתי לכאורה "אינו נורא" (אנו מניחים כי הממשלה מגייסת כמעט את כל החוב ממקורות בתוך מדינת ישראל ורק חלק קטן מהחוב מגויס בחו"ל).

שוב, לא מדויק.

יורשי אגרות החוב ישלמו לעצמם רק חלק מהפירעון באמצעות מיסים שיוטלו עליהם. החלק האחר של הפירעון ימומן ממיסים שיוטלו על אזרחים אחרים שאולי לא ירשו אגרות חוב מהוריהם. פירעון עתידי של חובות ריבוניים יתבצע באמצעות "חלוקה מחדש" של העושר לטובת "הדור הבא" של מחזיקי האגרות שגם הם "יתרמו" את חלקם לתספורת. חוב ממשלתי לא יכול להיעלם סתם כך – הוא ייפרע באמצעות מיסים, או באמצעות מס אינפלציה, וכנראה גם וגם. תהליך שישחק לכולם חלק מהעושר – גם לאלה שאינם עשירים.

תחת משטר של כלכלה חופשית הקצאת ההון מתבצעת בדרך כלל לפי היכולת ליצור תמורה גדולה יותר להון. את הריבית הגבוהה ביותר מסוגל לשלם העסק המוצלח ביותר – זה שמייצר תועלת למספר רב יותר של אזרחים. כאשר "חלוקת העושר" מחדש מתבצעת באמצעות אינפלציה – המרוויחים הם הסקטורים בעלי נכסים רבים יותר מוגני אינפלציה (לדוגמה: מחזיקי אגרות חוב צמודות מדד, או כאלה שהכנסתם צמודת מדד). מנגנון השוק, שנותן בדרך כלל עדיפות ליזמים ולעסקים מניבי תועלת ממשית, מוחלף במנגנון חלוקת עושר יעיל פחות. זו אחת מהדרכים באמצעותן אינפלציה מקטינה את העושר והרווחה.    

דור ההווה וגם דור העתיד יהיו עניים יותר, גם מסיבה נוספת: אלה וגם אלה ישלמו בירידה ברמת החיים כתוצאה מגירעון ממשלתי נוכחי שממומן על ידי הלוואות. כאשר הממשלה מגדילה את הוצאותיה במשק, היא מנתבת הוצאות אלה באמצעות המנגנון הפוליטי שמחליט לאילו פעילויות להקצות את הכסף.

אילו אותם סכומים אדירים היו נשארים בחשבונות הבנק של האזרחים – הרי שהאזרחים היו מחליטים כיצד להשתמש בכסף. כל שקל ש"מושקע" על ידי המנגנון הממשלתי הפוליטי מנוצל, בהכרח, באופן פחות יעיל מאשר על ידי אזרחים ומשקיעים פרטיים. כאשר ממשלה משקיעה, אין מאחורי ההשקעה אזרח פרטי שמודאג מגורל השקעתו. פקידי מדינה "משקיעים" כסף שאינו שלהם – הם אישית לא לוו את הכסף ולא הם שיצטרכו לפרוע את ההלוואה. רובו בכלל לא "מושקע", אלא נועד לתשלום שכר וקצבאות שלא בתמורה לעבודה כלכלית אמיתית, חלקו האחר מושקע ב"פרויקטים" פוליטיים שאינם בהכרח כלכליים (דוגמה "גדולה" הם חצי מיליארד השקלים שאריאל שרון "שרף" על שדרוג קו הרכבת הישן לירושלים שאף אחד לא נסע בו).

אילו הכסף היה נשאר בכיסים פרטיים ולא מממן גירעון ממשלתי, היו יותר אזרחים בטלים (כיום) מחויבים לעבודה אמיתית שתורמת לתוצר, ויותר יזמים יכלו לבנות מפעלים חדשים ולייעל את פעילותם של עסקים קיימים. אילו הון זה היה עומד לרשותם – רמת החיים הייתה מזנקת. הניצול הבלתי יעיל אינו רק של הון, אלא גם של משאבי אנוש שגם היקפם וזמינותם תמיד במחסור. מדענים, טכנאים ועובדים אחרים מועסקים בפרויקטים שנבחרו על ידי המנגנון הפוליטי והם חסרים לסקטור היצרני האמיתי ועקב כך גם מתייקרים. כל הוצאה ממשלתית, ולא משנה כיצד היא ממומנת (מיסים, הלוואות או הדפסת כסף), שואבת מקורות מוגבלים מיזמים ומנתבת אותם לטובת יעדים פוליטיים. פחות השקעות בביוטכנולוגיה ורובוטיקה (כדוגמה מקרית) לטובת יותר כסף לקצבאות ולרכבת מיותרת לבית שאן.

מנגנון ניצול בלתי יעיל של מקורות כלכליים, הוא הגורם העיקרי לירידה ברמת החיים כבר בדור הזה וגם הקטנה בכמות העושר שמועבר לדורות הבאים. ככל שהחוב הממשלתי יצמח, הדור הבא יירש כלכלה עם פחות תעשייה ועם עסקים פחות יעילים ופחות מפותחים.  

לכן, הדרך להעלאת רמת החיים אינה "אי פריצת מסגרת התקציב" – התנאי שהציב (ושכח) נתניהו ליישום מסקנות טרכטנברג – או ההצהרה האחרונה בדבר גירעון של "רק" 3 אחוזים – כי את זה ניתן (אולי) להשיג גם על ידי הגדלת המיסוי.

הדרך להגדלת רווחת האזרח אינה ב"הצבעה על מקורות להגדלת המיסוי", אלא להיפך – הקטנה מתמדת ועיקשת של הוצאות הממשלה והקטנת המיסוי.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 19:54
הוסף תגובה