שבת, 24 ספטמבר 2016 20:32

חוק טבע: כלבים נובחים, ציפורים מצייצות, פוליטיקאים מבטיחים...

הפנסיה התקציבית של עובדי המגזר הציבורי, היא הבטחה פוליטית. אין כסף ואין "קרן" כי העובדים לא הפרישו שקל ממשכורתם. מה קורה כאשר צריך לשלם פנסיה ואין כסף?

הבטחות לפנסיה על קרח דק

אנחנו בשנת בחירות ושוב פוליטיקאים מבטיחים את הירח, אנחנו בדמוקרטיה. כל פוליטיקאי מפזר הבטחות כדי להיבחר, ללא קשר למפלגה מסוימת – זה חוק טבע. כלבים נובחים, ציפורים מצייצות, פוליטיקאים מבטיחים.

בעסקי ההשקעות ההוראה היא לא להבטיח כי הבטחות יוצרות מחויבות. יועצים משפטיים מוחקים מילים מיותרות ונמנעים ממשמעות מחייבת. אם נכתוב בתשקיף לקרן: "קרן זו תניב לך רווח נאה", נקבל לאחר תיקונים את המשפט הבא: "הקרן תפתח לפניך סיכוי לרווח". כך נחמוק מתביעה משפטית ומברור של הרגולטור במקרה שרווחים יסתברו כאשליה.  

המועמדים לנשיאות מפזרים עשרות הבטחות. הבה נדמיין כיצד תיראה הבטחה של מועמד לנשיאות אילו אימץ את הכללים המחייבים יועצי השקעות ומנהלי קרנות: 

"אם תבחרו בי כנשיא, אני (רשמו כאן את ההבטחה), בהנחה כמובן שאשיג רוב בשני בתי הקונגרס, כלומר שאשכנע די סנטורים מהאופוזיציה ולפחות 60 מהם גם יחד, ובהנחה שאף אחד מחברי הקונגרס ממפלגתי לא יצביעו נגדי. הכול כמובן כפוף לכך שיימצא הכסף למימון הבטחה זו ולאחר שנבצע בה את התיקונים המתאימים עקב פשרות מתבקשות."

 אבל המועמדים לנשיאות לא צריכים להתמודד עם מגבלות כאלה, למעט חשש לאי שביעות רצון המצביעים בבחירות הבאות, ששוכחים מידי ארבע שנים את גל ההבטחות הקודם. למרות זאת, יש הבטחות פוליטיות שאינן מתפוגגות – הן חוזרות אל הפוליטיקאי, לאחר שנים רבות בעתיד, בדרישה תקיפה למלא אותן. וזה מביא אותנו לנושא הכתבה: ההבטחות של הפוליטיקאים לפנסיה של עובדי המגזר הציבורי.

תושבי שיקגו לומדים זאת בדרך הקשה. 

תיקי השקעות לטווח ארוך בשוק ההון מתמודדים עם התחזית לתשואה אפסית. תיק השקעות מאוזן  בין מניות לבין ניירות ערך סולידיים אחרים יתקשה לשמור אפילו על ערך הקרן. הבעיה חמורה במיוחד למי שיש לו מנגד התחייבויות קבועות לפירעון הלוואות בריבית [כגון משכנתא]. 

עובדי הסקטור הפרטי מפרישים בקביעות מהכנסתם השוטפת כדי ליצור חיסכון לעתיד. לעומתם, עובדי הסקטור הציבורי נהנים מקרנות פנסיה שברובן לא בוצעו כלל הפרשות ולמיעוטן בוצעו הפרשות חלקיות בלבד [בישראל קוראים לשיטה זו "פנסיה תקציבית"], כאשר ההבטחה הגלומה בהן היא שהפרש תשלומי הפנסיה העתידיים ימומן מהתשואה המצטברת שתניב אותה הפרשה חלקית, אם בכלל בוצעה.

אבל מה יקרה אם התשואה לא תצליח להניב את הפירות המקווים? הפנסיונרים יחזרו אל משלם המיסים ויתבעו לממש את ההבטחות שהפוליטיקאים נתנו בעבר בשם משלם המיסים. 

זה קורה בשיקגו ממש כעת. לאחר שנים של התדיינות משפטית, הרשות המקומית נאלצה להעלות חדות את מס הרכוש [מקביל לארנונה בישראל] כדי שתצליח להתמודד עם התחייבויותיה לפנסיה תקציבית. תושבי מחוז קוק (Cook County) שהעיר שיקגו היא בירתו, חדלו לחייך עם קבלת חשבונות הארנונה המעודכנים. 

תושבים באזורים שונים הרבו ב"סיפורי אימה" (בכתבה שבלינק): באחד האזורים הועלו שיעורי מס הרכוש פי חמישה, אחר סיפר על עליה  של 1,200 דולר במס, בשכונה אחרת עלה המס פי שלושה. עיריית שיקגו נאלצה לגייס כ- 588 מיליון דולר נוספים כדי לעמוד בתשלומי הפנסיה של שוטרים וכבאים – "הכול בגלל קודמַי בתפקיד שיצרו קרנות פנסיה עם הפרשות חסרות" – מצוטט רם עמנואל, ראש העיר שיקגו. "אישים לרוחב הספקטרום הפוליטי הכחישו ודחו את יום הדין" הוסיף רם עמנואל. 

אחד התושבים שהתראיין התלונן: "אינני סבור שאני מקבל את השירותים שאני משלם עבורם [באמצעות המס]". לרוע מזלם של משלמי המיסים – מערכת המיסוי אינה פועלת כך. תשלום מיסים אינה עסקת חליפין מסחרית. אתם לא נותנים לממשלה כסף בתמורה למוצרים ולשירותים. אתם חייבים לשלם מיסים, אך הממשלה לא מחויבת להחזיר לכם דבר. אם אינכם רוצים לשלם מיסים אתם יכולים לבחור להתגורר במקום אחר, מלבד הכלא (אם תישארו ולא תשלמו). אנחנו רשאים כמובן לבחור בפוליטיקאי אחר שישתמש בכספינו בדרך שמתאימה יותר לרצון הרוב.

הבעיה היא שהפוליטיקאים מפזרים לרוב הבטחות לעובדי הסקטור הציבורי שכוללות הטבות מפליגות ליום הפרישה, אך למעשה לא מפרישים כסף שיהיה כיסוי לאותן הבטחות לעתיד. הבטחות בלתי ממומנות אלה נצברות ונערמות עד שהעתיד הופך להווה. זה מה שקורה באילינוי ובמדינות אחרות בארצות הברית.

לפוליטיקאים המכהנים עכשיו באילינוי התברר כי לא עומד לרשותם הכסף למילוי הבטחותיהם של פוליטיקאים אחרים בעבר. איגודי העובדים והגמלאים לא ויתרו, כמובן, על הפנסיה ועתרו לבית המשפט כדי שיחייב את השלטון לעמוד בהבטחתו. ובית המשפט אכן פסק שרשויות ממשלתיות חייבות לעמוד בהתחייבות לפנסיה.

בית המשפט של אילינוי החליט למעשה שלגמלאי הסקטור הציבורי יש זכויות יתר מעבר לאלו של משלמי המיסים. הגמלאים זכאים לזכויות שהובטחו להם על ידי הנבחרים בזמנו. כעת נאלצו הפוליטיקאים לבחור בין קיצוץ שירותים לציבור, כמו משטרה, כיבוי אש, תשתיות של גינון ציבורי וכבישים – או להעלות מיסים. כך הפכו הסכמי הפנסיה הנדיבים לסעיף ההוצאה הראשי של העיר.

והנה סיפור מעודכן מאותו מחוז קוק באילינוי: מועצת המנהלים של מערכת החינוך הציבורי בשיקגו צפויה לאשר דרישה להעלאה של 250 מיליון דולר במס הרכוש כדי לעמוד בתשלומי הפנסיה השוטפים למורים שפרשו בשיקגו. נטל המס החדש על בעלי הבתים אושר על ידי מושל אילינוי והמועצה: בית ממוצע יאלץ לשלם תוספת של מאות דולרים בשנה למס רכוש רק למימון הפנסיה התקציבית למורים גמלאים: התשלום יופיע בחשבונות הארנונה החדשים כבר בשנה הקרובה. "נאלץ כנראה למכור את הבית" אמר מרואיין בשם פיליפס. 

מר פיליפס חופשי למכור את ביתו. אבל למי? מחיר הבית הוא פונקציה של ביקוש והיצע. רוכשים פוטנציאלים ירצו לקבל תמונה רחבה על העלויות מעבר למחיר הקרקע והבית. תשלומי מיסים בהווה ובעתיד הם בהחלט חלק מהמשוואה שקובעת את שוויו של הבית. 

רוב רוכשי הבתים לא כל כך מתרשמים מהסכום הכולל של המשכנתא, אלא מהמבחן אם הם מסוגלים לעמוד בנטל הפירעון החודשי של המשכנתא. התשלומים החודשיים הם המעניינים – לכן קונה פוטנציאלי יוסיף לתשלום החודשי של המשכנתא את יתר העלויות החודשיות הצפויות כולל מיסים, ביטוח וגם וועד הבית. קורה לא אחת שנטל התשלומים הנלווים גבוה מתשלומי המשכנתא. שורת הסיכום של ההוצאות היא שמשפיעה על המחיר שנוכל לקבל עבור הבית שאנחנו רוצים למכור.

כאשר פיליפס אומר שהוא ירצה למכור את ביתו – עליו לדעת שהעלאת המיסים מקטינה את ערך ביתו. את המיסים החדשים הוא ישלם בין כך או בין כך: הוא יכול להמשיך לגור בבית ולשלם את תוספת המס, או למכור את הבית במחיר נמוך יותר. אלה האפשרויות. 

הבעיה אינה מצטמצמת לשיקגו ולאילינוי. ההתחייבויות לפנסיה תקציבית בסקטור הציבורי נמצאת במלכוד ברמה זו או אחרת בכל מקום. כולם הניחו [אלה עם הפרשות חלקיות לפנסיה] שתיקי ההשקעות בקרן הפנסיה יניבו מעל 2% או מעל 4% לשנה וכך הם יצלחו את העשור הבא. עוד הניחו – את ההפרש הם ינסו לסחוט ממשלם המיסים. אבל בנקודה מסוימת משלם המיסים פשוט קם ועוזב. וזה מה שקרה בדטרויט.

הספק שבהנחות היסוד

לכל מדינה ולכל רשות מקומית יש עובדים שמספקים את השירותים הציבוריים. מנהיגיהם הנבחרים הבטיחו להם הטבות לעת פרישה. חלק מהערים והמדינות היו נדיבים יותר מאחרים. חלק ניהלו טוב יותר את ההתחייבויות לפנסיה, אבל מבחינה לאומית – אנחנו בבעיה גדולה.

ישנן ההערכות שונות להיקף ההתחייבות הפנסיונית ללא גיבוי של הפקדות [חישוב אקטוארי]. החישוב מתבסס על הנחות רבות: תוחלת החיים, עלויות בריאות, שיעורי ריבית, תשואת שוק ההון, מיסוי ועוד. כיפוף של מרכיב אחד מאלה יוצר, במשך 30-50 שנים, הבדל דרמטי מצטבר. 

חברת הדירוג מודיס בדו"ח מאפריל 2016 מעריכה את היקף ההתחייבויות הפנסיוניות, שאינן מגובות בהפקדות, בסכום עתק של כ- 3.5 טריליון דולר [סכום שגבוה מסך כל הכנסות המיסים של הממשלה הפדראלית בשנה... סכום זה אינו כולל את התחייבויות המדינה לקצבאות הביטוח הלאומי ותוכניות הבריאות הציבוריות]. התחשיב של מודיס כבר כולל רווחים של קרנות הפנסיה בשיעור תשואה שנתי של כ-4% וגם הפרשות עתידיות של חוסכים לפנסיה. תחשיב אחר של American Enterprise Institute מגיע לפער פנסיוני מצטבר של 5.2 טריליון דולר רק כתוצאה משינוי ההנחה לתשואת אג"ח ממוצעת לטווח ארוך ל- 2.6%.     

האם הנחות תשואה אלה לתקופה ארוכה הגיוניות? אולי, אם מחשבים קדימה ל-75 השנים הבאות [וזה כבר מתקרב לנבואה...]. אבל החלק הגדול של תשלומי הפנסיה בעשרים השנים הקרובות מתבסס על תשואה צפויה מנכסים שוטפים [שמוחזקים כבר כעת על ידי מנהלי ההשקעות בקרנות]. כ-70% מתקבולי הפנסיה להם אתם מצפים בעתיד, מתבססים על ההנחה של מנהל הקרן שלכם איזו תשואה ממוצעת יניבו השקעות הקרן. אם אתם עובדי מדינה בני 30 ואתם מצפים לקבל פנסיה בעוד 35 שנים – הכסף שמצטבר מההפרשות שלכם לקרן הפנסיה יכסה בקושי 20% מהתגמולים שאתם מצפים לקבל בעת פרישה בעתיד. כל תשלומי הפנסיה להם אתם מצפים, ואני מתכוון ל"הכול", תלויים בתשואה על השקעות שהקרן תניב ובנכונות של משלם המיסים בעתיד להשלים את הפנסיה שלכם כאשר תפרשו. 

ידידי רוב ארנוט (Rob Arnott) שעומד בראש מוסד מחקר בסיסי שייסד, נחשב בצדק לאחד מהאנליסטים המוערכים באמריקה. צוות המחקר שלו הקדיש זמן רב לסוגיה של התשואה הצפויה של קרנות הפנסיה. מסתבר שקרן הפנסיה הממוצעת באמריקה מניחה תשואה ממוצעת קבועה לאורך זמן של 7% לשנה וצפונה. קרנות רבות אחרות מניחות אפילו תשואה של 8%. ארנוט כיתב אותי למייל ששלח לגורמים פוליטיים בכירים. להזכירכם, הוא מדבר על הנחה של מנהלי הקרנות לתשואה כזאת לטווח רחוק, לא ל-10 שנים!    

על פי חישוביו המפורטים לתשואה ל-10 השנים הקרובות, תיק השקעות מאוזן שמורכב ממניות ואגרות חוב [60% / 40%] יניב תשואה צפויה בגבולות של 2.8% ל-4.0% לשנה. 

השורה התחתונה: הפנסיות על "קרח דק". אחד מבין שלושת המרכיבים הבאים יידפק: משלם המיסים (שימו לב: משלמי המיסים הכבדים "ניידים" מאד), או הגמלאים בהווה ובעתיד שמצפים לפנסיה (קרנות הפנסיה הפרטיות הרבה פחות נדיבות מהציבוריות), או השירותים הציבוריים שמוענקים לאזרחים. קרוב לוודאי שהסבל יתחלק בין שלושת הגורמים גם יחד. 

ג'ון מולדין 

הכלכלן האמריקאי ג'ון מולדין מחבר מידי שבוע דף מידע כלכלי, "מחוץ לקופסא" שמופץ למיליוני מנויים. אתר קו ישר קיבל הרשאה לתרגם ולפרסם מעת לעת כתבות נבחרות. (Outside the Box)  

                       ---------------------------------------------------------------

[הערות מערכת "קו ישר" משולבות בכתבה בסוגריים המרובעים].

היקף הפנסיה התקציבית בישראל צומח למימדים מפלצתיים. בשנת 2016 עמדו ההתחייבויות על כ-טריליון שקל! פי שניים וחצי מתקציב המדינה כולו! העתיד כבר הגיע, והשנה:: כ-20 מיליארד שקל מתוך תקציב המדינה מיועד לפירעון התחייבויות לגמלאי הפנסיה התקציבית (כמו שליש מהיקפו של תקציב הביטחון המנופח). הסכום השנתי מתקציב המדינה צומח משנה לשנה וצפוי לנסוק תוך כ-20 שנה לכ-38 מיליארד שקל לשנה.

הנה דוגמה: האוניברסיטה העברית בירושלים חייבת לגמלאים שלה כ-17 מיליארד שקל. ומשלמת כבר כעת למעלה מחצי מיליארד שקל לשנה פנסיות לעובדים שפרשו לגמלאות מבלי שהפרישו בעבר שקל אחד ממשכורתם לטובת הפנסיה. מהיכן הכסף? מתמיכת משלם המיסים בתקציב האוניברסיטה וגם על חשבון קרן המחקרים. מספרים לנו שצריך אוניברסיטאות ציבוריות כי אחרת שום אוניברסיטה פרטית לא תשקיע במחקר בסיסי... 

המטרה המעשית והאמתית של אוניברסיטה ציבורית, אינה שונה מזו של כל גוף ציבורי אחר: משכורות ופנסיות לעובדים; ובכסף שנשאר, אם נשאר, אפשר לממן גם מחקר בסיסי... 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 24 ספטמבר 2016 20:51
תגובות  
0 #1 ״דחיית שכר״דוב הקוטב 2016-09-24 21:40
שכר גם הוא חלק מהתמונה.
ההבטחות (הלא מכוסות ברובם) מאפשרים לרשויות להציג ״חבילה כוללת אטרקטיבית״ הכוללת מרכיב של פנסיה תקציבית. בכך הם דוחים שכר (ומיסים) לפנסיה וכמו בהונאת פונזי - מי שנשאר בסוף משלם את החשבון במיסים.
ציטוט
הוסף תגובה