חמישי, 15 אוקטובר 2020 04:36

זכויות אדם בצל הקורונה

הביקורת נגד "מדיניות הקורונה" היא בעיקר טכנית: סגר? כן או לא, לימודים? מתי חוזרים. מעטים מתייחסים להיבט הפגיעה בזכויות הפרט. האם מגיפה מצדיקה פעולות כפייה מצד המדינה בשם הגנה על "הזכות לחיים"?

בס"ד

יש בקורת רבה על מדיניות ממשלת ישראל בעניין הקורונה. המבקרים נחלקים לשתי קבוצות:
הקבוצה האחת מתייחסת להיבט "ההנדסי" של המדיניות. כלומר, על מנת לקבל "תוצאות" יותר טובות על המדינה להקל בסגר או דווקא להחמיר, להגדיל את הפיצוי הכספי או דווקא להפחיתו, לפתוח את מערכת החינוך והתרבות, או דווקא לסגור, להחמיר עם החרדים והמפגינים או דווקא להכילם.
הקבוצה השנייה מתייחסת לעקרונות יסוד – פגיעה בדמוקרטיה, בזכויות הפרט, בחרות.

נשמע כאילו דוברי הקבוצה השנייה מדברים בקול שלנו – 'זכויות הפרט', 'חרות'. אבל, במחשבה שנייה הרי רוב המבקרים לא מתנגד לשלל החוקים ה"רגילים" שפוגעים בזכויות הפרט, בחרות ובקניין, וזאת על בסיס יום-יומי: חוקי רגולציה למיניהם, העברות הכספים לסקטורים וגופים שונים, שליטת המדינה על התקשורת, הבניה, החקלאות, החינוך, ועוד. נראה כי המושגים 'זכויות הפרט' ו'חרות' נתפסים בהיבט צר ביותר, או שמושגים אלה משמשים עבורם רק עלה תאנה למטרתם הפוליטית – החלפת השלטון, או "רק לא ביבי".

ננסה להציג את ההתייחסות שלנו, שוחרי מדינת החופש:

הזכות לחיים

אחד מסתובב ברחוב עם תת מקלע ויורה למוות באנשים. האם זה בסדר? מובן שלא. הוא פוגע בזכותם לחיים. בעשותו כן, הוא מאבד את זכותו המקבילה. לכן המדינה רשאית לפעול נגדו. זהו תפקידה של מדינת החופש – להגן על הזכות לחיים של אזרחיה.

2574 

ומה לגבי צונאמי, או רעידת אדמה – האם גם כאן מדינת החופש רשאית לפעול? בוודאי! מה השאלה?! וכי לקורבן בכלל משנה אם הומת ע"י תת מקלע או ע"י צונאמי?! אסונות טבע ממיתים אנשים, פוגעים בזכותם לחיים. לכן ברור שהמדינה רשאית לפעול נגדם.

מה, לא כך?

כדי להשיב צריך לברר את משמעות המושג "הזכות לחיים".
האם הכוונה היא שלאדם זכות לא למות מזקנה? לא ללקות בדום לב או סרטן? לא לטבוע, או להיפגע ממכת ברק? בתמצית, האם "הזכות לחיים" היא זכות לחיי נצח? ברור שאין, ולא יכולה להיות, "זכות" כזו. מדוע? כי אין ממי לתבוע את מימוש הזכות לחיי נצח, או הזכות לא למות מזקנה. "הזכות לחיים" מחייבת שיהיה אפשר לתבוע את מימושה. המשמעות הנכונה של הזכות לחיים היא הציווי 'לא תעשה', 'לא תרצח'! ציווי המחייב כל אדם. את הרצון בחיי נצח איש לא יכול לממש, את ה'לא תרצח' יכול מעשית, וחייב מוסרית, כל אחד לממש. איך אתה מממש את הזכות שלך לחיים? באמצעות המדינה שמטילה את האיסור 'לא תרצח'! על כולם. ה"זכות לחיים" שלך תובעת מכל אדם שלא ירצח אותך.

אבל, וזו נקודה מהותית, אין זו "זכות" לתבוע מאחרים שיקיימו את חייך. שיצילו אותך ממוות. אדם שללא השתלת לב ימות, אינו רשאי בשם "הזכות לחיים" לכפות על אדם אחר ש"יתרום" לו את ליבו הבריא. גם לא להפקיע את חסכונותיו כדי שיוכל לרכוש לעצמו לב מלאכותי.

האם אפשרי לתבוע מצונאמי לא להטביע? לאסור על רעידת אדמה וסופת ברקים להרוג? מובן שלא. אפילו למדינה הטוטליטרית ביותר אין כזו יכולת. לכן צונאמי, ורעידת אדמה, וכל אסון טבע, לא פוגעים בזכות לחיים.

רגע, רגע! אבל... אבל המדינה דווקא יכולה להקים שובר גלים אדיר שיחסום את פגעי הצונאמי, או ליצור רשת כולאי ברק שתמנע פגיעה של מכות ברק. נכון, אבל אין לזה כל קשר ל"זכות לחיים". זוהי פעולת הגנה על החיים, לא איסור 'לא תרצח'! גם שמירה על אורח חיים בריא – תזונה נכונה, ופעילות גופנית – הן פעולות הגנה על החיים (ויצילו מספר רב של אנשים מאשר הגנה נגד צונאמי ורעידת אדמה). האם זכותה של מדינת החופש לאסור על תושביה תזונה מזיקה או לחייבם לבצע פעילות גופנית? וכל אלה בשם "הזכות לחיים"?

ומה לגבי נגיף הקורונה?

אמר היועמ"ש מנדלבליט (17.3.2020): "מטרת התקנות היא הצלת חיים בשעת חירום. פשוטו כמשמעו. ממשלת ישראל מחויבת לנקוט בצעדים לשם הגנה על זכותם של אזרחיה ותושביה לחיים, המהווה את הזכות החוקתית המוגנת הראשונה במעלה".

האם הקורונה פוגעת בזכות לחיים, או שהיא מין אסון טבע, כצונאמי ורעידת אדמה? המבחן הוא מאד פשוט: האם ניתן לתבוע מהנגיף לקיים 'לא תרצח'? ברור שלא. מכאן שהנגיף לא פוגע ב"זכות לחיים".

אבל... המדינה לא פועלת נגד הקורונה! הגורם שכלפיו פועלת המדינה באמצעות סגר, בידוד, מעקב הוא האדם, לא הנגיף. האדם שאולי נושא את הנגיף, שללא כוונת זדון, עלול להדביק אחרים. האין האדם נשא הקורונה דומה לחמוש עם "רצח בעיניים", שמסתובב ברחובות העיר עם תת מקלע, נצרה משוחררת ואצבע על ההדק, ואיש אינו יודע אם הוא מתכוון להרוג? אם כן, ניתן להפנות אליו את התביעה 'לא תעשה'! 'לא תפיץ מגיפה'!, ובמקרה היותר קיצוני – 'לא תהרוג'!

היות ונשא הקורונה ידביק, והנדבק אולי ימות – אין בעיה מוסרית מצד המדינה לפגוע בחרותו של נשא הנגיף. כשם שאין בעיה לפגוע בחרותו של החמוש עם "הרצח בעיניים". הן לנשא והן לחמוש אין "זכות לחרות" לפגוע באחרים, בוודאי לא בזדון (כמו החמוש), ואפילו אם זה ללא כוונת זדון (כמו נשא הנגיף).

וכאן כדאי להתייחס לנקודה נוספת שאיש לא מתייחס אליה...
לרצוח זה רע. זה ברור. ורק לפוצץ מישהו במכות? טוב, למה ללכת לקיצוניות... סתם לשבור לו אצבע, או "להביא לו פנס בעין"?

כולם – הממשלה, יועציה, מבקריה, וכו' – מתייחסים למקרי המוות מהקורונה, לאחוזי התמותה. והרי רוב חולי הקורונה לא נפטרים. חלקם אפילו לא סובלים מאף סימפטום של המחלה. זה נכון, אבל... אבל חלקם כן. הם חולים – קל, קשה, קריטי (טיפול נמרץ, הנשמה). איש מהם לא ילך לעולמו, אבל בתקופת המחלה הם סובלים? כן. פרנסתם נפגעת? כן. חלקם ימשיכו לסבול מסימפטומים למשך תקופה ארוכה, אולי לכל חייהם? כן. זה לא חמור כמו 'רצח', אבל גם לשבור למישהו אצבע, לא כל שכן לכסח אותו במכות, זה חמור, לא? מספיק חמור כדי שזה יאסר ע"י מדינת החופש. זוהי הזכות לא לחטוף מכות, נגזרת של הזכות לחיים.

טענת נגד: מדינות העולם ממש התחרפנו עם הקורונה. הן פוגעות קשות בזכות האדם לחרות – באמצעות סגר, בידוד, מעקב. וזה גורר פגיעת המשך חמורה בזכות הקניין. אין לכך הצדקה! מדוע? כי בסה"כ מדובר על נגיף שברוב המכריע של המקרים חומרתו לא עולה על שפעת רגילה, והוא קטלני רק בהיקף קטנטן, ובעיקר בקרב קבוצות אוכלוסיה מובחנות, כזקנים ובעלי מחלות רקע. זה לחלוטין לא מצדיק פגיעה כה קשה בחרות ובקניין של כלל התושבים. גם את נשאי השפעת לא כולאים בבידוד.

מלחמה נכונה בקורונה צריכה להיות בדרך שונה לגמרי: הגנה חזקה רק על זקנים ובעלי מחלות רקע, בעוד שעל שאר האוכלוסייה לא יוטלו הגבלות. במקביל, יש להגדיל בצורה משמעותית את כמות הבדיקות ואת היצע השירותים הרפואיים עבור קבוצות האוכלוסייה המועדות, ועבור "צעירים" שבכל זאת יחלו בצורה קשה.

זוהי בקורת חזקה. זהו אולי הזיהוי המדויק ביותר של הבעיה, ואולי הפתרון האופטימלי עבורה, אבל מהי נקודת המוצא שלה – האם זו נקודת מוצא מוסרית? פילוסופית? לא. זוהי נקודת מוצא של "מהנדס" רפואי מבריק שאפיין במדויק את הבעיה והציע פתרון יעיל. ככל שטענה זו, והפתרונות המוצעים, עשויים לשכנע, הן אינן במישור העקרוני, אלא במישור ה"הנדסי". הן יכולות להתאים למדינת החופש, ובאותה מידה גם לדיקטטורה.

מגפה במדינת החופש

אז ננסה להתייחס רק למישור העקרוני. שם עולות השאלות הבאות:

האם למדינת החופש קיימת זכות להגביל את החרות באירועים קיצוניים כגון מלחמה, או חמוש עם "רצח בעיניים", או שלעולם לא קיימת לה זכות זו?

אם קיימת לה זכות כזו, האם 'מגפה' תסווג כאירוע קיצוני כזה?

אם למדינה לא קיימת זכות להגביל את החרות – בין אם לעולם, או במקרה של מגפה, שלא מוגדרת כ'ארוע קיצוני' אפילו עם אחוזי הדבקה קטלנית גבוהים – האם לאדם שנדבק, ובמיוחד ליורשים של מי שמת במגפה, יש איזה שהן זכויות? האם המדביק פטור מכל אחריות?

אם מגפה מקיימת למדינה זכות להגביל את החרות, מהיכן נובעת הזכות? האם זה מפני שהמדביק פוגע (אמנם ללא כוונת זדון) בזכויות האחרים, ולכן הוא מאבד את זכותו המקבילה (כמו החמוש עם "הרצח בעיניים")? האם בגלל סיבה אחרת, מהי?

אם למדינה זכות עקרונית להגביל את החרות במצב של מגפה, האם מימוש זכות זו בפועל תלוי בפרמטרים הרפואיים – חומרת הסיכון, הקטלניות, וכו'? אם הם גבוהים – הזכות קיימת, אם הם נמוכים – לא קיימת הזכות.
להמחשה: נניח שמלוא הנתונים ידועים ומהימנים. אחוזי ההדבקה עצומים, ואחוזי המוות מזעריים – רק 1 פרומיל מהאוכלוסייה. באחוז קטנטן זה, על כמה מתים במגפה מדובר? ברמת הגלובוס זה קרוב ל-8 מיליון מתים. ברמת מדינת ישראל כ-9,000 מתים במגיפה. האם פרמטרים אלה יקיימו את זכות המדינה להגביל את החרות, או שהם לא מספיק גבוהים?

במציאות, השאלה מסובכת יותר: יש בעיה אובייקטיבית לדעת פרמטרים אלה בזמן אמת. הנתונים לא מהימנים, הם עשויים להשתנות מיום ליום, ויש הבדלים בין המדינות השונות. מה המשמעות? שלא קיים בסיס עובדתי אמין, עליו ניתן להפעיל שיקול רציונאלי. יש הערכות, חלקן אופטימיות וחלקן פסימיות. על בסיס תשתית רופפת כזו צריך להחליט: האם הפרמטרים גבוהים או נמוכים, האם להגביל את החרות או לא.

ואם זכות המדינה להגביל את החרות תלויה בפרמטרים הרפואיים, למי הסמכות העקרונית לקבוע מהם פרמטרים אלה? אם זו סמכות הממשלה, אזי חובת הפרט לציית. אבל אם בגמר המשבר יתברר שמדיניות הממשלה הייתה שגויה קשות, כלומר, היא פגעה בחרות ללא הצדקה – הבוחרים יעיפו אותה מהשלטון.
לגבי שאלה זו (למי הסמכות לקבוע את הפרמטרים) ניתן להשתמש במנגנון משאל עם. ביכולות הטכנולוגיות הקיימות, ניתן לבצעו מהיום למחר. אבל, עדיין לא יהיה הבדל עקרוני. ההחלטה אמנם תהיה של כלל האזרחים, במקום של קומץ ראשי השלטון, ועדיין... משאל העם יעניק למדינה את הסמכות לפגוע בחרות.

אם למדינה זכות להגביל את החרות במצב של מגפה, האם הזכות מתקיימת גם ביחס למי שלא ידוע כנשא, ואפילו מי שבוודאות איננו נשא (בעקבות תוצאות בדיקה), אבל הוא עלול להתגלות כנשא בהמשך?

פתרונות היפותטיים אפשריים (*)

(*) היפותטי – כי אדם יכול להידבק גם אם שמר על כללי הזהירות, כי אין יכולת לזהות בוודאות מי באמת שמר על הכללים ומי משקר, כי לא קיימת יכולת לזהות מי הדביק את מי, וכי לצערנו עדיין לא קיימת מדינת חופש.

פתרון אפשרי למדינות האטטיסטיות הקיימות (כדוגמת ישראל):

המדינה לא תגביל את החרות. לא תכפה סגר, לא בידוד, ולא מעקב. היא רק תמליץ.
אבל, אם מי שלא ישעה להמלצה יחלה, וניתן יהיה להוכיח כי התעלם מההמלצה –
מערכת הבריאות של המדינה תסרב לטפל בו. שימצא גורם מטפל אחר. בדיוק כמו
אדם שעזב את רכבו עם דלת פתוחה, מפתח באוטו, והרכב נגנב – לחברת הביטוח
אין מחויבות לפצותו.

פתרון אפשרי למדינת חופש (היפותטית):

אותו הדבר, רק שמערכת הבריאות הפרטית וגם ביטוחי הבריאות הפרטיים יסרבו
לטפל בו – הוא הפר את הסכם הביטוח.

תביעת נזיקין: נדבק יתבע את המדביק על הנזקים שגרם לו. במקרה של מוות –
התביעה תהיה על הריגה. כל אדם הוא מדביק פוטנציאלי, ולכן יסתכן בתביעה.
אם לא ינקוט באמצעי זהירות נאותים (מרצונו החופשי) וידביק אנשים – הוא יחטוף
כמה וכמה תביעות, מכל איש שהדביק – חלקן אולי בגין הריגה. זה יעלה לו ביוקר.
מצד שני, צריך לקזז מהאשמה את אחריותו של הנדבק שבחר, מצידו, לא לנקוט
באותם אמצעי זהירות, וכך נחשף לסכנה.

לוי

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב חמישי, 15 אוקטובר 2020 05:00
תגובות  
+1 #1 מאמר מצויןבוריס א. 2020-10-15 05:54
ניתוח מבריק, תענוג לקרוא.
תודה
ציטוט
+1 #2 סוף סוף ניתוח נכון של המציאותדרור ישראלי 2020-10-15 07:44
למרות שאני לא מסכים עם נושא ההגנה על הזקנים בלבד, כי היא פיזית בלתי אפשרית או מצריכה להכניס אותם לבידוד דיי עד שימותו.
ציטוט
0 #3 חוזר: זכויות אדם בצל הקורונהשחרורון 2020-10-15 15:21
ביטוח פרטי הוא הפתרון

במדינת החופש כל אחד ראשי לרכוש ביטוח רפואי (או לא). מי שלא רוכש ביטוח לוקח את הסיכון באופן מודע.

חלק מהביטוחים אולי יציעו הנחה בפרמיה אם תוכיח שאתה לובש מסכה/מתחבא מתחת למיטה/יורק לאנשים בפה חלק יסרבו לחדש לך את הביטוח אם לא תשאר בבית. כל ביטוח יעשה מה שהוא חושב לנכון. חלק יאבדו לקוחות, חלק ירויח
ציטוט
הוסף תגובה