שישי, 13 מאי 2022 20:07

מותר לומר 'הומו' בפלורידה – אל תאמינו לשקרים

חינוך פרוגרסיבי לגיל הרך באמריקה: "אולי אתם בעצם לא בן וגם לא בת"? כתגובת נגד אושר חוק בפלורידה: אסור לבית ספר "להדריך" ילדים קטנים בנושא נטייה מינית. "המחלוקת" מתדרדרת למלחמת אזרחים תרבותית מחוף לחוף. האם מתפקיד המדינה לקדם אידיאולוגיה מגדרית?

צופה חיצוני יתקשה להבין מה קורה לאמריקה. "הדיון הציבורי" הלוהט, ממש מתדרדר למלחמת אזרחים תרבותית. מסיאטל בצפון ועד לפלורידה בדרום, מניו יורק במזרח ועד לקליפורניה בקצה מערב.

במרכז השיח מעורר המחלוקת ניצבת "אידיאולוגיית מגדר" פרוגרסיבית בתחפושת של מאבק למען זכויות להט"ב. נראה לכאורה כי "נגמרו" הבעיות באמריקה, ולכן צריך להציף ולברוא נושאים "בוערים", להפוך אותם לכאילו-מציקים. אמריקה כבר לא מעורבת במלחמה רצינית, אין מגיפה קטלנית, אין קריסה כלכלית למרות שמסתמנת כזאת באופק, המלחמה ב"אקלים" כבר משעממת – אז על מה נשאר להפגין? במה "נתעסק"? בנושא החשוב מאין כמותו – במגדר!

ומה באידיאולוגיה?

אידיאולוגיה פרוגרסיבית השתלטה על השיח בשמאל האמריקאי והעבירה את מרכז כובד הדיון שמאלה מאשר אי פעם. הפרוגרסיביים בקונגרס, בתקשורת, בתאגידים ובציבור מכתיבים את הטון ואת כללי המשחק החדשים: לזהות, לאתר, לסמן ולרדוף את כל מי שאינו מיישר קו עם האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. זה תקף כמעט לכל סוגיה אקטואלית: כלכלה, גזע, רפואה, מדע, שינויי אקלים, ובעיקר... מגדר, מיניות.

פרוגרסיבי חותר לשינוי חברתי באמצעות כפייה על הפרט לשנות את התנהלותו. כדי ליישם שינוי חברתי מהיר, הכוחות "המתקדמים" לא מסתפקים בהטפה לשינוי במסגרת שיווק נעים-הליכות של הרעיון – אלא שוקדים על גיוס כוחה של המדינה לכפיית שינוי באמצעות חקיקה. פרוגרסיבי חותר באופן תמידי לזיהוי מוקדי "חוסר צדק", לסימון "האשמים", להוקעתם מהחברה כמוקצים. על הדגל הפרוגרסיבי יופיעו תמיד מילים ומשפטים מעוררי אהדה מטבעם כגון "שוויון", "הכלה", "חינוך מחדש", "חלוקה מחדש של העושר", "קידום מעמד האישה", "חיסול אפליה".

לפוליטיקאים קשה להתמודד מול הסיסמאות החמימות וכך "כולם" נוטים לאמץ אג'נדה פרוגרסיבית כי היא קוצרת תועלת פוליטית – פוליטיקאי יעדיף תמיד לצייר עתיד וורוד כדי לקושש תמיכה; וכאשר הפרוגרסיביות עולה לשלטון, האג'נדה הופכת לחוקים – המדינה כופה על הפרט לשנות את התנהלותו ה"רעה", את טבעו "החזירי" את נטייתו ה"אנוכית" לטובת משפחתו או להעדפת מעגליו החברתיים.

מסתמנת תבנית-פעולה ל"פעילים החברתיים": לוקחים נושא שולי בהיקפו הסטטיסטי, מתמקדים בו, יוצרים סביבו "מאבק" מחוף לחוף, הנושא הופך ל"בעיה לאומית", דורשים את תיקון "העוול", מארגנים לובי ומגייסים פוליטיקאים לחקיקה לתיקון "העוול".

הפרוגרסיבים דורשים "שינוי" – לא סתם שינוי, אלא גם פיצוי על עוולות העבר באמצעות אפליה מתקנת נגד גברים, נגד לבנים, נגד המבנה המשפחתי המקובל. פרוגרסיבי רואה לנגד עיניו מעמדות נלחמים, אין פרט – יש מעמד, השתייכות קבוצתית של צד "מדכא" מול צד "מדוכא" – "מנצל" מול "מנוצל". כתבנו על יישום האג'נדה בתחום הגזע בארצות הברית כאן בהרחבה.

ובתחום המגדר, כפי שקבע מישל פוקו, מגדולי האינטלקטואלים במאה העשרים ומי שנחשב כאב אידיאולוגי של השמאל הפרוגרסיבי באירופה ובארצות הברית, האמין שהחברה מחלקת אנשים לארבע קטגוריות: זכר או נקבה, הטרוסקסואל או הומוסקסואל, וזאת במטרה לדכא אותם (פוקו, מואשם לאחרונה כי היה טורף מיני שביצע מעשים מחרידים בילדים בתוניסיה).

רעיונותיו של פוקו מקבלים ביטוי במסגרת "אידיאולוגיית המגדר" האופנתית בארצות הברית. לפיה, אנחנו נדרשים להפחית מחשיבותה של המשפחה הגרעינית הקלאסית (אימא-אבא-ילד), לערער את התפקידים המסורתיים של גברים ונשים במשפחה ובחברה, לזלזל בהטרוסקסואלים (אנשים הנמשכים לבני המין השני) ולהעצים על חשבונם בעלי מגדרים שונים משתנים, כלומר "נזילים".

נראה כמהפכה לשם מהפיכה. צדק יושג רק לאחר שידם של המדוכאים תהיה על העליונה – מזכיר את המהפכנים הקומוניסטים בתחילת המאה הקודמת. הדמיון למרקסיסטים אינו רק אידיאולוגי אלא גם בדרך: את מהפכת המיניות צריך לכפות בכוח ובהפחדה. לרשות המהפכנים של המאה ה-21 עומד נשק רב-עוצמה: המדינה על מוסדותיה. המדינה זו הפוליטיקה, מערכת החינוך הציבורית על תכניות הלימוד הכפויות, שוק העבודה שכפוף ל"חוקי העבודה" ועוד. מסתבר שהדמוקרטיה יכולה להיות נשק דיכוי רב עוצמה שהמהפכנים הקומוניסטים ברוסיה אפילו לא חלמו עליו...

באופן זה, גם "אידיאולוגיית המגדר" באמריקה עשתה את דרכה אל הפוליטיקה, התקשורת, התרבות, שוק העבודה... וגם – לתחום החינוך באוניברסיטאות, בבתי הספר ובגני הילדים.

2630

ילדים במערבולת הפרוגרסיבית

בארצות הברית של השנתיים האחרונות, מערכת החינוך הציבורית האמריקאית במספר מדינות, אימצה כבר בבתי הספר היסודיים "שיחות מגדר" ואף "לימודי מגדר".

יש מורים שמקדמים "שבועת אמונים" והצדעה לדגל הגאווה בכיתה (ששת צבעיו המסורתיים הפכו כבר ל-11 והיד עוד נטויה). מורים אמרו לתלמידי כיתה ג' משפטים כמו: "האם אתה בטוח שאתה באמת ילד? אולי אתה בעצם ילדה? בליווי הסברים איך ילד יכול להפוך לילדה..." המגישה מייגן קלי מספרת שבכיתה של בנה בבית ספר פרטי בניו יורק, שיח מהסוג הזה עלה לאורך כל השנה. "אתה יכול לקחת הורמונים מעכבי התבגרות ובגיל 18 אתה יכול לעשות ניתוח לחתוך את איבר המין הגברי ולהתקין נשי, ואז תהיה אישה", כך אמר המורה בנוכחות בנה.

החוקר כריס רופו ממכון מנהטן הפך לנושא הדגל של מאבק ההורים נגד חדירת הפרוגרסיביזם לכיתות הלימוד. לאחרונה הוא פרסם שבפרבר אבנסטון-סקוקי בשיקגו בתי הספר אימצו תכנית לימודים לגיל הרך ששמה דגש על חגיגת דגל הטרנסג'נדרים, שבירת "הבינאריות המגדרית שנוסדה על ידי קולוניאליסטיים לבנים". ילדי כיתה ג' מקבלים עידוד "לשבירת הבינאריות" (אבא-אימא, גבר-אישה) ומתבקשים להתנסות בכינויי מגדר חדשניים (neo-pronouns) שאינם "היא" או "הוא". כינויים כמו "הם" (שימוש בצורת רבים עבור אדם יחיד), "זי", "זיר", ו"עץ" (“ze,” “zir,” and “tree”). לילדים נאמר שהם יכולים לבחור את הכינוי המגדרי שלהם בכל יום נתון ולהחליף מתי שבא להם.

רשימת הניאו-פרונאונס ארוכה מאוד (אפילו המילונים בגוגל טרם הספיקו להתעדכן...) וכוללת בין היתר:
• Xe/Xem/Xyr
• Ey/Em/Eir
• Zie/Zim/Zir
• Ve/Ver/Vis
• Ne/Nem/Nir

עוד מדווח כריס רופו, שהילדים בפרבר מקבלים עידוד מהמורה "לשבור את הבינאריות", לדחות את "מערכת הלובן", וללמוד מתצלומים של גברים שחורים לבושים בשמלות ותכשיטים ואיפור. דאגלאס מארי, האינטלקטואל הבריטי (והגיי יש לציין במקרה זה), מסביר בספרו The Madness of Crowds שתורגם לעברית על ידי הוצאת סלע-מאיר, שלפי החלוקה הפרוגרסיבית של החברה למעמדות – בתחתית ההיררכיה החברתית נמצא הטרנסג'נדר השחור. ומתי תגיע הישועה לחברה? מתי המהפכה הפרוגרסיבית תושלם? כאשר מעמד הטרנסג'דרית השחורה יטפס לראש הפירמידה החברתית והגבר הלבן ההטרוסקוסאל ידוכא בתחתית... מסיבה זו, מארי מסביר, לא מעט הפגנות בקיץ המהפכני של 2020 סביב "בלאק לייבס מאטר" צעדו לקול קריאות "בלאק-טראנס מאטר". היו גם הפגנות מיוחדות שהוקדשו ממש לזה.

"זהו מיתוס שמגדר הוא בינארי", מסביר מערך שיעור מומלץ לתלמידים. "למרות שכולנו נולדים עם מין כלשהו, אתם לא נולדים עם מגדר. רק אתם יכולים לדעת את המגדר של עצמכם וכיצד אתם מרגישים עמוק בפנים". בסוף השיעור, התלמידים מתבקשים לכתוב חיבור על כיצד הם יכולים לשנות בעתיד את החברה. לדוגמא: "החברה עכשיו מאוד לא צודקת. אני רואה הרבה הפגנות בטלוויזיה וגם אני יצאתי להפגין בקיץ שעבר". שלום כיתה א'.

ישנם מקרים של מרצים באוניברסיטאות שלא זרמו עם הטרנד, לא כינו סטודנט בלשון רבים או "עץ" כבקשתם, ונרדפו על ידי הממסד. ישנם מעסיקים בארצות הברית שמחייבים את עובדיהם להוסיף פרוננאונס לחתימה הרשמית שלהם באימייל, גם אם מדובר בזכר או נקבה הטרוסקסואלים. לרוב, השימוש הנרחב בפרוננאונס ברשתות החברתיות נעשה לאו דווקא כהזדהות כמין מסוים, אלא כהבעת תמיכה בקהילת הלהט"ב. מטרת התומכים היא גם להצביע על ה"אויב" – האנשים שלא משתמשים בפרוננאוס בפרופילים החברתיים שלהם או בחתימת המייל – יתכן שהם לא תומכים בלהט"ב או ב"אידיאולוגיית המגדר". בכל מקרה, צריך לסמן אותם ולהצביע עליהם (מקרה קלאסי של virtue signaling).

לא מדובר בבית ספר בודד או אוניברסיטה אחת, זה הלך הרוח בשמאל האמריקאי כיום. וזוהי גם "רוח המפקד" שנושבת מהבית הלבן: בתי ספר ציבוריים מחויבים לאפשר לילדים שמזדהים כמין מסוים להשתמש בשירותים לבחירתם או להתחרות באירועי ספורט לבחירתם. ואם יש תקריות של הטרדות מיניות בשירותי בית הספר? אז מכילים אותן. ואם הרוח הספורטיבית נפגמת קצת כשזכר ביולוגי שמגדיר עצמו כאישה מתחרה נגד נשים? אז צריך לגלות הבנה.

בחסות "אידיאולוגיית המגדר", התפתחה בארצות הברית תופעה של מקרי קיצון מדאיגים של נערים ונערות שחשו באופן טבעי מבולבלים בגיל ההתבגרות וחיפשו סיבות להרגשה המעיקה ואף עזרה. כשפנו למומחים וליועצים פדגוגיים, הם קיבלו דחיפה משמעותית לכיוון של שינוי מגדרי, ולא תמיד בליווי וידיעת ההורים. חלקם כבר עברו שינויים פיזיים, הבינו שהם לא באמת טרנסג'נדרים, התחרטו, ונלחמו לחזור למצבם המולד עם כמה שפחות נזק גופני. זהו למשל הסיפור של הלנה שהתראיינה לפוקס ניוז. גם תכנית הדגל של רשת CBS "60 דקות" הקדישה פרק שלם לראיונות סביב התופעה ומצאה עצמה תחת מתקפה פרוגרסיבית.

הסופרת והחוקרת אביגייל שרייר פרסמה מספר ספרים בנושא לאחר ראיונות עם הורים וילדים. כאן היא מספרת על הורה גרוש שאיבד חזקה על ילדו לאחר ששאל שאלות לגבי הזהות המגדרית החדשה שלו בנו. כאן היא כותבת על אב מוסלמי, מהגר מפקיסטן, שחי בסיאטל וכמעט איבד את בנו בן ה-16 שנמצא על הספקטרום האוטיסטי ואיים להתאבד לאחר סאגת חיפוש מגדר-עצמי בעידוד המערכת.

אותם אנשים שמעודדים ילדים לחקור את מגדרם ומיניותם הם לאו דווקא הורים בעצמם. אפשר להתרשם מרבים מהם בפרופיל הטוויטר "הליברלים של טיק טוק" @libsoftiktok שלאחרונה עמד במרכזה של סערה תקשורתית גדולה. מומלץ להקליק. מובטחת חוויה מאירת-עיניים.

עיתון הוושינגטון פוסט ניהל מסע צלב נגד הפרופיל, שמתמקד בריכוז בטוויטר של קטעי וידיאו שפרוגרסיביים מטורללים העלו בעצמם לרשת טיק-טוק וחושף אותם לקהל כפי שהם במקור. העיתון התאמץ לחשוף את זהות האישה מאחורי הפרופיל, איים על משפחתה ועל אנשים שהיו איתה באינטראקציה. ובהמשך, גם כינה את גלן גרינוולד – מגדולי העיתונאים האמריקאיים וזוכה פרס פוליצר – כ״משפיען רשת״ בלבד. הסתבר שגרינוולד הוא גם גיי וגם משתייך לשמאל הפוליטי. אבל כאמור, מי שלא מיישר קו עם הפרוגרסיביים – נרדף.

...אז מה בוער עכשיו באמריקה?

הנושא שעומד בעין הסערה כעת בארצות הברית הוא חוק חדש שעבר בפלורידה לאחרונה ותגובתה של חברת דיסני. כאן למעשה מתחיל הסיפור שלנו. ויש הטוענים שכאן גם מתחיל להסתיים הטרנד הפרוגרסיבי, שכנראה חצה קו אחד יותר מדי: ילדים.

בניגוד לרוח העולה מדיווחי תקשורת המיינסטרים האמריקאית, וערוצי התקשורת בישראל שמהדהדים אותה, רוב ההורים בפלורידה לא מכסים לילדיהם את האוזניים למשמע המילה "גיי", או את העיניים למראה טרנסג'נדר צועד ברחוב או הורים שהם בני זוג מאותו המין. זה לא קרה לפני וגם לא קורה אחרי שעבר החוק המדובר, המכונה על ידי מתנגדיוDon’t say gay bill (בתרגום חופשי: "חוק אל תגיד הומו"). תושבי פלורידה לא הצביעו נגד זכויות לקהילת הלהט"ב. הם הצביעו בעד זכותם של הורים לקבל החלטות בנוגע לחינוך ילדיהם.

שמו האמיתי של החוק הוא "חוק זכויות ההורים בחינוך" ומטרתו לאכוף את "הזכויות היסודיות של הורים לקבל החלטות שנוגעות לחינוך ולשליטה בילדיהם".

בלשון החוק נכתב: "הדרכות בכיתה על ידי צוות בית הספר או צד שלישי בנושאים של נטייה מינית או זהות מגדרית – לא יתאפשרו מגן הילדים ועד כיתה ג' – באופן שאינו תואם את גילם והתפתחותם של התלמידים, ובהתאם לסטנדרט הנהוג במדינה".

שפת החוק אמנם מעורפלת, אך גם התופעה שהחוק יוצא נגדה מעורפלת וגוררת את השאלה: היכן עובר הגבול בשיח עם ילדי הגיל הרך בנושאים מיניים? האם זה בכלל תפקידה של המערכת המדינתית לשוחח על מיניות עם ילדים מתחת לגיל שמונה, או שמא זו אחריות ובחירה של ההורים?

לפי הפרשנות הפרוגרסיבית לחוק, נאסר על מורה בפלורידה לומר את המילה "גיי" בכיתה; מורה להט"ב לא יכול לספר לתלמידיו מה עשה בסוף השבוע עם הפרטנר (טענה שעלתה בראיון של מחנך לערוץ MSNBC); ילדים עם נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית לא יוכלו לקבל תמיכה ראויה ולדרוש שיפנו אליהם באחד-או-יותר מרשימה הארוכה של כינויים מגדריים.

מהראייה הלא-פרוגרסיבית, שכוללת שמרנים וגם לא מעט דמוקרטים, הפרשנות שונה: הורים יוכלו להחליט מתי, איך ומי ישוחח עם ילדיהם על נושאים מיניים; ילדים לא יצטרכו להחליט בגיל חמש לאיזה מין הם נמשכים ולהצהיר על כך בפומבי; מערכת החינוך לא תוכל לייעץ ולדחוף ילדים לעבור שינוי מין או לסייע ולספק להם חוסמי הורמונים המעכבים בגרות מינית – אף ללא ידיעת ההורים.

כל זה אולי נשמע מטורלל לחלוטין, אבל בארצות הברית של השנתיים האחרונות הטרלול חוגג. מי שלא מכיר מקרוב את הסמכויות שלקחה לעצמה מערכת החינוך האמריקאית במדינות שונות, ועד כמה התופעה נפוצה – רצוי שלא ייקח חלק בדיון הנוכחי. אך קודם, רצוי שגם ישאל את עצמו בכנות: למה דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הזו, עבר החוק המדובר בפלורידה? מה נשתנה??

מדיבורים למעשים

אנשי תקשורת בולטים שמשתייכים לקהילת הלהט"ב ולשמאל הפוליטי הביעו סלידה או ביקורת חריפה סביב "אידיאולוגיית המגדר". ביניהם נמצאים גלן גרינוולד, אנדרו סאליבן, בארי ווייס, נלי בואלס. בצד ימין של המפה, ניצבים בין היתר דייב רובין, אנדרו דויל, סקוט ניוגנט (הכתב של מגזין "קילט" שכתב בהרחבה על תהליך שינוי המין שעבר), והאינטלקטואל דאגלס מארי.

המועמדת לשעבר לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, טולסי גאבארד, אמרה לאחרונה לפוקס ניוז שהחוק של פלורידה אפילו לא הולך רחוק מספיק. לטעמה, ניתן היה להגביל שיח מיני עם ילדים בבתי הספר לגיל 12 ומעלה.

"הממשלה מנסה להפחיד הורים ולאיים לקחת מהם את ילדיהם אם לא יזרמו עם האג'נדה ה"התעוררות" (woke agenda). "הורים, וכל האמריקאים, צריכים להתנגד ולומר: לא, אנחנו הולכים לגדל את הילדים שלנו – לא הממשלה", אמרה גאבארד.

סקר שנערך באמריקה הראה שאנשים שנחשפו לתוכנו של החוק שהעביר מושל פלורידה רון דה-סנטיס, ולא לאופן סקירתו בתקשורת – רוב של 57% של רפובליקנים ודמוקרטים הביע תמיכה.

הדרמה הגדולה סביב החוק, התעצמה כאשר עובדים בדיסני תהו לגבי עמדת החברה בנוגע לחוק, שכן דיסני מחזיקה פארקים עצומים במדינת פלורידה ומעסיקה הרבה מתושביה. העובדים הפצירו בהנהלה להביע התנגדות פומבית לחקיקה ולפעול באופן אקטיבי על מנת להוביל לביטולה תוך ניהול מערכה מול מושל פלורידה. החברה כינסה דיונים פנימיים בהשתתפות עובדים בכירים על מנת לדון בסוגייה.

בחומרים שהודלפו מאותם דיונים פנימיים של עובדי החברה, אחת הבכירות בדיסני התחייבה שבעתיד כ-50% מהדמויות של דיסני יהיו להט"ב ומיעוטים. בפארקים של דיסני, כבר הפסיקו את הכריזה "גבירותיי ורבותיי, ילדים וילדות" ועברו למשפטים בסגנון "חולמים וחולמות מכל הגילאים" על מנת לא לפגוע ברגשות של אף אחד – אנשים שלא מגדירים עצמם כגבר או אישה, כילד או ילדה.

רפובליקנים רבים בארצות הברית, שגם הם חובבי מיקי מאוס ופיטר-פן, התאכזבו לשמוע שדיסני נוקטת עמדה פוליטית מובהקת ומתחייבת ליישם את האג'נדה הפרוגרסיבית בתחומיה. עבורם, שינוי הכריזה סוטה מהמסר של "כאן אנחנו מקבלים את כולם" – אלא מכריז: "כאן אנחנו לא מקבלים את מי שמאמין שיש דבר כזה ילדים וילדות".

לא מעט אנשים, עם אהבה אדירה למותג דיסני, משתדלים להחרים אותו. בינתיים, החברה איבדה 50 מיליארד דולר בשווי מניותיה וגם נשלל ממנה המעמד המיוחד שניתן לה מטעם מדינת פלורידה כמושלת-עצמאית בתחומי הפארקים שלה הנהנית מהטבות מס בתמורה לתועלת שהיא מפיקה למדינה.

למרבה האבסורד, הרחק מארצות הברית, בסין, חברות כמו דיסני או וורנר ברוס לאו דווקא מתיישרות לפי צו השעה הפרוגרסיבי-אמריקני. הן מתאימות עצמן לקהל הסיני נטול השיח האמריקני. כך למשל, הפרומו של וורנר ברוס בארצות הברית לקראת יציאת הסרט החדש "הסודות של דמבלדור" מבית הארי פוטר, מרמז שמנהל בית הספר לקוסמים הוא גיי, אך בסין הרמיזה נותרה על רצפת חדר העריכה.

הרוב השפוי בחברה האמריקאית מעוניין שילדים ומבוגרים ירגישו בנוח ושלמים בגופם ויתקבלו כשווי זכויות בסביבתם, ללא קשר לנטייתם המינית או זו של הוריהם. הרוב השפוי גם מאמין שצריך לסייע לילדים עם דיספוריה – חוסר התאמה בין זהותם המינית המולדת לבין מגדרם. אך הרוב השפוי מבין שניתן גם לקבל את השונה, וגם להאמין שמגדר קיים בטבע, ולרוב זכר ונקבה. הכחשת קיומו של מגדר או לפונקציות שהוא ממלא בחברה, והדרישה מהחברה כולה לשתף פעולה עם העמדת הפנים, תוך התערבות המדינה בקשר שבין הורים לילדיהם – זו מהות הטרלול בשרות "מהפיכת התרבות" באמריקה.

כתבה זו נכתבה במהלך טיסת "טורקיש איירליינס" מאמריקה לישראל שבסופה הוכרז: "ליידיז אנד ג'נטלמן, ילדים יקרים, אנא הישארו יישובים וחגורים במושביכם". שפה טורקית לא-נאותה באמריקה של היום.

טל היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

 
עודכן לאחרונה ב שישי, 20 מאי 2022 08:27
אנסקי
תגובה
אכן אין מגפה קטלנית. גם זו המצאה מבית היוצר של השמאל, אשר נדחפת בכוח על ידי אותם גורמים (תקשורת זולת פוקס, הבית הלבן) ונהדפת על ידי אותם אנשים אמיצים (מושל פלורידה ואחרים שצוינו פה, כמו דייב רובין). חוץ מזה, הכול נכון.
0
לוי שרגאי
2 שאלות ...
החלק הראשון של המאמר מתאר נפלא את טכניקת הפעולה של השתלטות הטירלול.

השאלה הראשונה: בהנחה שמאמיניה האדוקים של האג'נדה הפרוגרסיבית הם מיעוט קטן - כיצד זה שהרוב מתיישר עם הטירלול ? היכן השכל הישר של אנשי הרוב ? מה מסביר את ההתקפלות וההשתפנות שלהם אל מול המתקפה הפרוגרסיבית ? איה הילד שיקרא 'המלך הוא עירום' ?

השאלה השניה: נצא מן ההנחה ההיפוטתית שרוב האמריקאים מאמינים באג'נדה הפרוגרסיבית - היכן ההגנה של החוקה ? מהו הבאג בחוקה שמונע את זריקת הטירלול מכל המדרגות ? מהם הסעיפים החסרים בחוקה, שמנסחיה כנראה פיספסו, שהיו מגינים על חירויות הפרט ?

0
יעקב
מה זה "מגדר"??
יש מילה עברית כזו?
0
אורן
מה עם הואוצ׳רים?
מה אני מפספס?

למה הפתרון חייב להיות רק ״פנייה לסמכות״?

הרי ארה״ב זה לא ישראל, יש להורים אופציות

אם המטורללים השתלטו על מערכת החינוך הציבורית המאוגדת, למה לא פשוט להעביר את הילדים למערכת חינוך פרטית על חשבון הואוצ׳רים?

נראה לי שרוב האוכלוסייה לא מטורללת ויש שוק ענק לבתי ספר שלא כוללים טרלול של הילדים

אשמח לתשובות

0

3000 תוים נשארו