רביעי, 21 יולי 2010 15:39

מעולם לא היה מצבנו טוב יותר גם ב-"ריכוזיות" וב"שחיתות"

בניגוד לנטייה הרומנטית להתגעגע "לימים הטובים" של אז – המערכת השלטונית הייתה מושחתת ברמות שנחשבות כיום לדמיוניות. – אפילו לא היה מי שיחקור ויגיש כתבי אישום – זו הייתה שגרת החיים הציבוריים והכלכליים.

בעשורים הראשונים למדינה הייתה כמעט כל הכלכלה בשליטת הממסד הפוליטי – בעיקר הממשלה וההסתדרות. רמת הריכוזיות הייתה קרובה יותר לזו שבמדינות קומוניסטיות מאשר במדינות מערביות. גם הכנסותיו של "הסקטור הפרטי" של אז היו תלויות ברצונם הטוב של ראשי המפלגה. הם החליטו מי יהיה תעשיין, מי יקבל אישור ומענק להקמת בית מלון, מי יקבל רישיונות יבוא. 

הנתונים הסטטיסטים העידו על צמיחת המשק כי רוב האוכלוסייה היו עולים חדשים שהתחילו את דרכם עם שווי רכוש של בערך 0, התקבל סיוע גדול יחסית מגרמניה והלוואות מחו"ל (כאשר נטל הפירעון היה עדיין מזערי). בכל ארץ הגירה יש צמיחה כלכלית לאחר כל גל הגירה. אצלנו, היה גידול מהיר בהיקף האוכלוסייה העובדת בשלושה גלים עיקריים: העלייה הגדולה בשנים 1948-1951 בעיקר מאירופה ועיראק, והעלייה מצפון אפריקה בשנים 1957-1964. בנוסף, לקראת סוף שנות החמישים הגיעו לגיל עבודה צעירים שעלו עם משפחתם בגל הראשון. מנגד, הוצאות הממשלה בגין תשלומי רווחה היו אפסיות יחסית להיום. דמי אבטלה, לדוגמה, התחילו לשלם רק בתחילת שנות השישים. לא יאומן, אבל ההסתדרות התנגדה אז לחוק דמי אבטלה בנימוק "...עולים ישקלו...להסתפק בהכנסה נמוכה יותר ולחיות חיי אבטלה..." (מרדכי נמיר מזכיר ההסתדרות). הוא כנראה חשש שמספר חברי ההסתדרות יקטן בעקבות תשלום דמי אבטלה... 

המשק היה מסוגר והשחיתות, שאז טרם נקראה "שחיתות", הייתה נחלת כל המשק. המפלגה הייתה "לשכת העבודה" וג'ובים (אפילו תעסוקה פשוטה ובסיסית) חולקו על פי פתקים ונאמנות מפלגתית – "זלמן משלנו... תעזור לו". לא היו "קשרים בין הון לשלטון" – הם היו פשוט מאוחדים. השלטון העניק ל"קפיטליסטים" (גם למושבים ולקיבוצים) את ההון ואלה גמלו לו ערב בחירות בנדיבות. כל סקטור ומשפחה מקורבת התבצרו בנחלה שהשלטון העניק להם. אסור היה להקים מפעל שיתחרה בתעשייה קיבוצית מסוימת, אסור להתחרות במפעל הזכוכית של פניציה או בקרית הפלדה של ההסתדרות, אסור לייבא או לייצר שטיחים שיתחרו במפעל של אברהם שפירא (ח"כ דתי רב השפעה), אסור היה להתחרות במפעלי הלבידים של קיבוץ אפיקים ומשפחת קרמרמן (מהליכוד של אז). תחרות בענפי החקלאות הייתה אסורה כמעט לחלוטין. השיווק החקלאי היה נתון בידי "תנובה" וכ-120 סיטונאים בלעדיים. הובלה של למעלה מ-70 תפוזים בתא המטען נחשבה ל"הברחה" ומחסומי ביקורת של פקחי משרד החקלאות אפילו החרימו כלי רכב. יבוא חופשי לישראל למעשה נאסר ברוב הענפים, והותנה ברישיונות יבוא שחולקו כמובן למקורבים בלבד. אחזקת מטבע חוץ הייתה אסורה, מלבד ליצואנים. המעטים שנסעו לחו"ל קיבלו הקצבה מוגבלת של מט"ח ואת היתרה השלימו בקניה בשוק השחור ברחוב לילנבלום בת"א. 

הריכוזיות בתעשיית התקשורת דמתה רק למצב בגוש הקומוניסטי: ערוץ רדיו אחד בלבד, בערך 5 מהדורות חדשות ביום, שידורים מסתיימים בהשמעת המנון "התקווה" בחצות, כי למחרת צריך לקום לעבודה בקולחוז; שידורי טלוויזיה נאסרו כדי שלא להשחית את ההמונים, מונופול טלפונים אחד עם תור ממתינים להתקנת קו טלפון במשך שנתיים (הממתינים חסרי הפרוטקציה מנו בשיא כ- 200,000 בתי אב), שפע עיתונים בבעלות המפלגות ושלושה עיתונים יומיים "פרטיים" שידעו בדיוק מה אסור לפרסם. 

קשה להצביע על תחום בודד בישראל של תחילת שנות השמונים (ולפני כן) שלא תפקד באופן מעוות תוך מעורבות ממשלתית-פוליטית עמוקה. משק מפגר, תעשיה מפגרת, וענף יצוא משגשג – תפוזים (שגם עליהם כנראה "הרוויחו"... רק בזכות הסובסידיה למים). ואכן, רמת החיים יחסית למערב הייתה נמוכה מאד והירידה מהארץ שברה שיאים. 

בניגוד לנטייה הרומנטית המובנת להתגעגע "לימים הטובים" של אז – המערכת השלטונית הייתה מושחתת ברמות שנחשבות כיום לדמיוניות. אילו היו מיישמים אז את אמות המידה הנוכחיות (אריה דרעי, אהוד אולמרט, הירשנזון, צחי הנגבי ויתר צדיקי תקופתנו) הרי שכל הממסד השלטוני והכלכלי, כולל דוד בן גוריון ופנחס ספיר, היו יושבים בכלא לשנים ארוכות. העברת כסף ציבורי למפלגה? חלוקת קרקעות למיוחסים? מינויים פוליטיים? העדפת מקורבים? שוחד בחירות? רישום כוזב? מעטפות? מכרזים? הצחקתם אותם – אפילו לא היה מי שיחקור ויגיש כתבי אישום – זו הייתה שגרת החיים הציבוריים והכלכליים. 

מוטי היינריך 

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:53
הוסף תגובה