רביעי, 16 יוני 2010 15:40

מה אוהבות נשים יפניות בימים אלה?

גלגול החוב הלאומי הוא משחק פירמידה ממשלתי. החוב ביפן הוא הגדול בעולם - כפול משווי הייצור השנתי של המשק היפני הענק. כגודל החוב - גודל הפאניקה. הממשלה היפנית מתקשה לגלגל את החוב ומנסה את השכנוע הסקסי.

כאשר משפחה או עסק מסתבכים כלכלית, כלומר ההוצאות השוטפות גבוהות לאורך זמן מההכנסות, תידלק בדרך כלל נורה אדומה. האדם הסביר ינסה לצמצם הוצאות, ולייעל את עבודתו עד להיחלצות ולאיזון. אם הנורה האדומה תמשיך לדלוק, ייתכן שחלקנו ייגש לבנק לבקש הלוואה – בייחוד אם יש לנו יסוד סביר להאמין שהכנסותינו בעתיד יגדלו ויאפשרו את פירעון ההלוואה. אם במועד הפירעון מצבנו לא השתפר, וניאלץ לקחת הלוואה חדשה כדי לפרוע את הקודמת – אנחנו כבר בצרות. 

ממשלות דמוקרטיות מתנהגות בדרך כלל באופן שונה מהתא המשפחתי בגלל מערכת תמריצים שפועלת אחרת. הקדנציה הפוליטית קצרה יחסית לאורך חיי עסק או משפחה. תוך 4 או 8 שנים, לכל היותר, עולים לשלטון פוליטיקאים אחרים שתמיד יוכלו לטעון באופן אמין "המצב גרוע בגלל הזנחה רבת שנים של ממשלות קודמות". פוליטיקאי לעולם ישתדל שלא לקצץ בהוצאות המדינה שמשמעותן המיידית היא פגיעה בציבור הבוחרים שנהנה מ"הטבות". מאותה סיבה קשה לצפות ממנו להגדיל משמעותית את עול המיסים. כלומר, מדינה תתחיל לקחת הלוואות בשלב הרבה יותר מוקדם מאשר תא משפחתי או עסק פרטי. מה עוד שאותה המשפחה שנטלה את ההלוואה צריכה גם לפרוע אותה בעצמה. לא כך כאשר מדינה לוקחת הלוואה. 

פורמאלית, המדינה לוקחת הלוואה באמצעות הנפקת אגרות חוב. אבל זו טעות אופטית – מי שלוקח את ההלוואה, למעשה, אינה "המדינה" אלא פוליטיקאים שבשלטון באותה עת. הם שנהנים מההלוואה שמאפשרת את המשך השלטון ללא חשש להרגיז את הבוחרים על ידי קיצוצי תקציב או הטלת מיסים. להיפך – ההלוואות מאפשרות לשלטון להמשיך ולהעביר חוקים פופוליסטים שמשמעותן אחת: חלוקת יותר כסף על ידי השלטון תמורת פחות עבודה. כך זוכה חבר הכנסת בנקודות זכות פוליטיות. אנחנו עדים לכך בישראל מידי שבוע או חודש: טיפול שיניים חינם לילדים, הארכת חופשת הלידה, הגדלת הפנסיה, סיוע ממשלתי לענף ההי-טק – רשימה ארוכה. מישהו צריך לשלם ולכן לוקחים הלוואות. 

בכל מדינות המערב קיים מנגנון הרס-עצמי שטמון בשילוב הקטלני של משטר "מדינת הרווחה" עם מערך חוקתי שמאפשר לנבחרים להעביר כסף בקלות יחסית לקבוצות באוכלוסיה. כך גם ביפן. 

תהליך גלגול ההלוואות על ידי ממשלות נמשך עשרות שנים. זהו משחק פירמידה לכל דבר. הסימנים בעולם מראים כי המשחק מתקרב לסיומו, מתמעטים המצטרפים החדשים. החוב הגלוי (להבדיל מהחוב הנסתר שמורכב מהתחייבויות ארוכות טווח של המדינות לתושביהן כגון פנסיה תקציבית לעובדי מדינה) של ממשלת יפן מתקרב לכפל התוצר השנתי. השיעור הגבוה בעולם. לממשלה הנוכחית קשה לגייס הלוואות חדשות כדי לפרוע את הקודמות וגם להמשיך בחגיגה. היפנים קונים פחות אג"ח ממשלה, לא בגלל אובדן אמון בשלטון (גם זה מתקרב), אלא פשוט בגלל הזדקנות האוכלוסייה שחלקה הגדול הגיע לשלב בו משתמשים בחסכונות ולא ממשיכים לחסוך; אולי גם בגלל שינוי קטן בהעדפות של החוסכים לגבי יעדי ההשקעה. 

לא צריך כלל לקרוא מספרים וסטטיסטיקה כדי להבין את הקושי של יפן בגלגול ההלוואות. באוגוסט האחרון החלה ממשלת יפן במבצע קידום מכירות לאג"ח ממשלתי בפרסומות על גבי מוניות בכיכובו של מגיש חדשות ותיק ("חיים יבין" יפני), בהמשך הקמפיין כיכב במודעות שחקן קולנוע יפני ידוע שכיכב בסרט "הסמוראי האחרון". ממשלות לוקחות בדרך כלל הלוואות לזמן ארוך (20-30 שנים) – זה מאפשר "טווח נשימה לפוליטיקאים". קמפיין המוניות לא היה הצלחה מסחררת, אולי אפילו נכשל לחלוטין – אזרחי יפן, משום מה, לא מיהרו להלוות כסף לממשלתם למשך 30 שנים בריבית שנתית של 1% בערך... 

בימים אלה עלה לאוויר קמפיין מכירות חדש לאג"ח ממשלתי שמעיד שהממשלה נמצאת על סף פאניקה בעניין המשך גלגול החוב הלאומי: הממשלה הנפיקה אגרות חוב לטווח קצר מאד של 3 שנים (כמו כל פושט רגל שזקוק ל"כסף עכשיו"). מסקאי קייזוקה, הממונה על החוב הממשלתי במשרד האוצר היפני נימק זאת: "אגרות חוב לזמן קצר נראות למשקיעים בטוחות יותר כי מועד הפירעון קרוב". הוא אשר שיערנו – אמונו המוצק של האזרח היפני בשלטונות הולך ונשחק. ההיסטוריה מוכיחה שתהליכים חברתיים אלה צוברים תאוצה והופכים לכדור שלג. הצעד הבא הבלתי נמנע, הוא העלאת הריבית שנושאות אגרות החוב כדי לפצות על הסיכון שבאחזקתם וכדי לפתות קונים בהבטחה של "תשואה גבוהה". השוק מאזן עליה בריבית באמצעות ירידת ערכן של אגרות החוב שכבר נסחרות בשוק (כדי שהריבית עליהן תשתווה לריבית החדשה). כלומר, קיצוץ שווי החסכונות והפנסיות של האזרחים כי כולם מושקעים באג"ח מדינה "בטוחות". כדי להבין את גודל האסון שצפוי לאזרח היפני צריך לקרוא את המספרים: אזרחי יפן מושקעים עד צוואר באגרות חוב של ממשלתם, כמעט כל החוב הממשלתי הוא פנימי, לאזרחי יפן. מדובר על פצצה גרעינית של בערך 9 טריליון דולר (כפול מכל שווי הייצור השנתי של המשק היפני הגדול). 

כגודל החוב כן תהיה גודל הפאניקה. בשלבים הראשונים יש רק "סימנים". אחד מהם התווסף החודש: ממשלת יפן רתמה לשיווק את חברת הפרסום הגדולה ביפן (Dentsu Inc.). הפעם מככבות בקמפיין נשים: "אני רוצה שבעלי לעתיד ינהג באחריות פיננסית", "גברים שמחזיקים ב- JGB (אג"ח מדינה) מצליחים עם נשים". אגרות חוב סקסיות. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 19:36
הוסף תגובה