שלישי, 20 אפריל 2010 15:40

פצצת הזמן היפנית

ראוי להפנות את הזרקורים דווקא אל הכלכלה השנייה בגודלה בעולם – יפן. שם מונחת הפצצה הגדולה. היפנים מפעילים את "שיטת אובמה" (ריבית 0 וגרעונות בתקציב) כבר 20 שנה וטרם "נחלצו" מהמשבר, אלא שוקעים עמוק יותר.

כותרות העיתונים הכלכליים בעולם ממוקדות בשבועות האחרונים ב"משבר היווני". בשולי המאמרים מזכירים לנו שגם מדינות אחרות כמו פורטוגל, ספרד, אירלנד ואיטליה דוהרות אל עבר משבר. הכול נכון, אבל ראוי להפנות את הזרקורים דווקא אל הכלכלה השנייה בגודלה בעולם – יפן. שם מונחת הפצצה הגדולה. 

המשק היפני נמצא במשבר מתגלגל מזה כעשרים שנים. מדד הבורסה היפנית (ניקיי) עמד לפני שני עשורים על קרוב ל- 40,000 נקודות. מזה שנים רבות הוא מדשדש סביב 10,000 נקודות. רבע מערכו אז. מחירי הדירות בטוקיו צללו בתלילות דומה ולא התאוששו מאז. הממשלות היפניות שכיהנו בשני עשורים אלה הגיבו למשבר ב"שיטת אובמה": תכנית "חילוץ", הגדלת הגירעון הממשלתי, הגדלת הזרמת הכסף לכלכלה, הורדת הריבית לשיעור שמתקרב ל- 0. הנשיא אובמה התחיל בתוכנית לפני כשנה, אבל היפנים "מחלצים" ומפזרים כסף כבר עשרים שנה. תוכנית רודפת תוכנית

הממשלה היפנית, כמו ממשל אובמה וממשלות אחרות בעולם, אינה מסוגלת לייצר עושר. ממשלה לא מסוגלת לייצר שבבי מחשב או לגדל תפוחי אדמה – פוליטיקאים יכולים לממן את הוצאות המדינה רק באמצעות מיסים ו"להשלים הכנסה" באמצעות הלוואות – הנפקת אגרות חוב. כאשר מגיע מועד פירעון ההלוואה מגייסים הלוואה חדשה, גדולה יותר, וכך "מגלגלים" קדימה את הר החובות. כמה אפשר לגלגל את החובות הצומחים? זה כמובן תלוי כמה "כסף פנוי" יש למלווים ובמידת האמון שמתישהו בעתיד, הכסף יוחזר להם בצרוף ריבית. 

לאזרחי יוון אין אמון בממשלתם, ומעולם כנראה לא היה להם אמון בשום ממשלה שם... לכן, הם לא שילמו יותר מידי מיסים ולא הילוו לממשלתם יותר מידי כסף (למעט קרנות הפנסיה שמושקעות באגרות "חסרות הסיכון" של ממשלתם). ממשלת יוון מכרה את אגרות החוב "הבטוחות" שלה לבנקים ומוסדות זרים, עליהם היה קל יותר "לעבוד". ביפן המצב הפוך: ליפנים הממושמעים יש מסורת של כיבוד קיסרים, שליטים וממשלות. בנוסף, האזרח היפני החרוץ היה מאז ומתמיד חסכן גדול וחלק ניכר מהכנסתו חסך לעת זקנה או מצוקה. שיעור החיסכון ביפן היה הגבוה בעולם. החסכונות הושקעו בעיקר בבנקים (שהשקיעו בתעשייה). 

האזרחים היפנים אולי ייחודיים באופיים, אבל הפוליטיקאים היפנים אינם שונים מעמיתיהם בעולם – כולם דומים לאבישי ברוורמן שממליץ תמיד להגדיל את גירעון הממשלה, לשלי יחימוביץ אלופת החקיקה "החברתית" שלא מעניין אותה מהיכן יגיע הכסף; או לעופר עייני, מזכיר ההסתדרות הנמרץ שנלחם בקביעות למען "חקיקת עבודה" מתקדמת שפירושה היחיד הוא לשלם יותר כסף עבור פחות עבודה. הפוליטיקאים היפנים גם האמינו שאפשר לדחות "לקדנציה הבאה", מיתון כלכלי בעזרת "עידוד" ממשלתי – כל שנדרש הוא להזרים כסף ממשלתי לכלכלה. והכסף? מהיכן יגיע? מגייסים אותו כהלוואה מהציבור היפני, מוכרים לו אג"ח. ושוב צריך כסף "לחילוץ", אז לווים עוד ועוד; וכך, במשך עשרים שנה "נלחמים" במיתון מתמשך. והציבור היפני הממושמע, ממשיך ונותן לממשלתו הלוואות, מתוך אמונה שזו השקעה "בטוחה". בניגוד ליוונים, ממשלת יפן לא נזקקה להלוואות מחו"ל (רק כ- 5% מהחוב היפני הוא לגורמי חוץ) – להמוני העמלים ביפן היו די חסכונות כדי לספק את הביקוש של ממשלתם. כך צמח החוב של ממשלת יפן להיקף חסר תקדים במערב כ- 200% מהתמ"ג. כפליים מהתוצר השנתי של המשק היפני האדיר. הריבית ביפן נמוכה מאד זה 20 שנה בגלל המיתון ובגלל ההחלטה "להילחם במיתון". כן, אותו מיתון שהפוליטיקאים הבטיחו להיחלץ ממנו כבר לפני כשני עשורים... וגם בזכות הביקוש הגבוהה לאגרות חוב ממשלתיות "בטוחות". 

348 1

אבל כל משחק פירמידה מסתיים, וביפן אכן ניתן כבר להבחין בעננים אפורים באופק. גם לחסכונות של אזרחי יפן יש גבול ומסתמנים קשיים למכור אגרות חוב נוספות. האוכלוסייה ביפן מזדקנת וכך גם החוסכים מלפני עשרים ושלושים שנה. כעת הם כבר מתחילים להשתמש בחסכונות שלהם. קל לנחש מה יקרה כאשר ממשלת יפן תצטרך לגייס כסף בחו"ל כדי להמשיך ולגלגל את הר החובות: מה יקרה אם הזרים, חסרי הסנטימנטים והאמונה, ידרשו ריבית גבוהה יותר כדי שיסכימו לתת לממשלת יפן הלוואה? די שהריבית תעלה ל-4%, לא משהו, כדי שתידרש צמיחה שנתית בלתי אפשרית של 8% בתוצר היפני רק כדי לשמור על יחס חוב-תוצר שלא ימשיך להתדרדר. משמעות עליית ריבית של אגרות חוב היא ירידה במחיר האיגרת. כלומר, החוסכים היפנים יראו נפילה דרמטית בערך חסכונותיהם. מה תהיה תגובתם? אפילו יפנים מעריצי הקיסר יתחילו לברוח מאגרות החוב הממשלתיות "הבטוחות". הפתיל יוצת. 

הטרגדיה האמיתית, כרגיל, אינה של הפוליטיקאים שיעופו מהכסא, אלא של עשרות מיליוני היפנים שיגלו שההשקעה "הבטוחה" שלהם התפוגגה. לפני עשרות שנים, כאשר חסכונותיהם הושקעו במניות סוני, טויוטה וקנון – עמד מאחורי החסכונות ערך כלכלי אמיתי של תעשיה שמוצריה נמכרים לצרכנים בכל העולם. כיום הממשלה השתלטה על רוב החסכונות. הממשלה לקחה את הכסף ושרפה אותו בעיקר על "מדינת הרווחה" היפנית. אין לממשלה נכסים שהיא יכולה לממש כדי להשיב את החוב. הביטחונות היחידים שיש לממשלה היא הסמכות לגבות מיסים כדי לפרוע את החוב, אבל בדיוק מסיבה זו היא לקחה בעבר הלוואות – כי היא מיצתה (פוליטית) את יכולת המיסוי. הכסף של החוסכים היפנים לא קיים יותר. הם נתנו אותו ל"בנק" הגרוע ביותר – לממשלה. בנק ששרף את הכסף על צריכה שוטפת – כלל וכלל לא על השקעות כלכליות. למרבית האבסורד, מתן הלוואה לממשלה נחשב בכל העולם כהשקעה ב"נכס חסר סיכון"... ייתכן שאזרחי יפן יהיו בין הראשונים ללמוד את השיעור. 

348 2

היוונים מקווים שגרמניה "תחלץ" אותם, אבל אין מדינה בעולם שמסוגלת "לחלץ" את יפן. רק היפנים מסוגלים לחלץ את עצמם (והפעם ללא מירכאות כפולות). מחיר החילוץ חייב להיות ויתור על "מדינת הרווחה" ועל המעורבות המרכזית הבזבזנית של השלטון בכלכלה. וכדי ליישר קו עם חובות העבר לא יהיה מנוס מירידה גדולה ברמת החיים, וחיסול חלק ניכר של החסכונות. התאמת שווי "על הנייר" למציאות. 

שוב נזכיר כאן שהמשבר המתמשך ביפן ובעולם אינו "משבר האשראי" או "משבר הקפיטליזם". שמו הנכון: "משבר מדינת הרווחה". 

מאמרים טובים (באנגלית): 

Are Japanese Government Bonds the World’s Biggest Time Bomb?

Japan: How will the “budgetary miracle” end?

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:11

3000 תוים נשארו