שישי, 02 אפריל 2010 15:40

שתי קריאות הידד לאברהם בורג

"חוק הסופרים" , דוגמה קלאסית לתהליך הרסני נפוץ של העמקת מעורבות המדינה בכלכלה ובחיי הפרט. אברהם בורג, ח"כ לשעבר כתב ספרים ומתנגד חריף של החוק. "מי רוצה לחזור למדינה שמפקחת לי על מחירי הלקרדה והספרים?"

לעיתים רחוקות, לצערנו, יש מקום לציין לשבח התבטאות של פוליטיקאי ישראלי (או "פוליטיקאי לשעבר") ברוח הערכים המובאים באתר קו-ישר. אברהם בורג, ח"כ לשעבר, כתב שני ספרים. בורג תוקף את "חוק הסופרים" בכתבה בעיתון דה-מרקר מנקודת ראותו של סופר וקורא כאחד. 

"חוק הסופרים" הוא דוגמה קלאסית כיצד מתפתח תהליך נפוץ של העמקת מעורבות המדינה בכלכלה ובחיי הפרט: תחרות כלכלית בין גופים עסקיים גורמת לירידת מחיר המוצר ולגידול בכמות הנמכרת באופן שאזרחים רבים יותר יכולים להרשות לעצמם לקנות את המוצר. כפי שקורה בתחרות מסחרית – תמיד יהיה צד שציבור הצרכנים יצביע נגדו ויקטין את היקף הקניה ממוצריו. הציבור יעדיף לרכוש מהיצרן שיצליח לכוון לטעמו באיכות, במחיר, בשרות ובתוכן. כך מתנהלת תחרות במדינה קפיטליסטית – מרוץ חופשי ומתמשך בין היצרנים על ליבו של הצרכן – כולם מנסים להשביע את רצונו ולשרת אותו. 

במציאות הישראלית (וגם במדינות מערביות אחרות) יש לפוליטיקאים סמכות להתערב ולכפות מחירים וספקים על הצרכן וכך לשבש את ההחלטות שמתקבלות על ידי מיליוני הצרכנים והמשווקים. היוזמה בדרך כלל לא מתחילה מהפרלמנט אלא מהצד שכשל בתחרות על ליבו של הצרכן. במקום שימשיך להתאמץ ולשפר את מוצריו ואת מחירם הוא יעדיף לגייס פוליטיקאים לצידו כדי שאלה יילחמו עבורו נגד מתחריו. המפסיד מקווה לכפות על הקונים, בעזרת הפוליטיקאים, מחיר גבוה יותר למוצריו וחקיקה שתגביל בכוח את מתחריו. המפסיד בתחרות מנסה להשיג בכוח הכפייה את שלא הצליח להשיג בתחרות חופשית מכפייה. 

רשת הספרים סטימצקי חשה שידה על התחתונה בתחרות. הרשת פנתה לרשות ההגבלים כדי שתילחם עבורה נגד החברה המתחרה - "צומת ספרים". למשימה נרתמו כמובן גם ח"כים כמו שלי יחימוביץ' וניצן הורביץ שידועים במחלוקת שיש להם עם החלטת מיליוני הצרכנים שמעדיפים ספרים זולים ואיכותיים. לפיכך, יוטלו הגבלות על הנחה במחירי ספרים ועוד מספר איסורים. חוק חדש ייוולד, מחיר המוצר יעלה, ג'ובים ממשלתיים חדשים יידרשו ליישום הרגולציה החדשה, תעסוקת סרק נוספת לעורכי דין ובתי משפט, צריך יהיה לגבות יותר מיסים ורמת החיים תרד במשהו. 

כותב על כך אברהם בורג: 

"פתאום מתברר שאני הוא אויב התרבות מספר אחד בישראל - גם רוצה ספרים בהנחה וגם רוצה שיקנו את ספריו בזול. אבל המחוקק הכריז עלי מלחמה. הוא רוצה למנוע ממני מלהפיץ את ספרי ברבים ולא רוצה שאקרא יותר מדי... פתאום נשמעים קולות של גורמים הטוענים כי הם יודעים יותר טוב ממני לשאת ולתת על תמלוגי. הם מבינים יותר טוב מרשת השיווק המוכרת את ספרי היכן וכמה זמן יש להציב את הספר הזה. והכי חשוב – הם גם כלכלנים גדולים הרבה יותר מכולנו והם יקבעו את מחיר הספר ואת מבצעי מכירתו. מצטער, אבל אני לא רוצה את הטובות שלכם. אל תתערבו לי בספרייה ולא בין הדפים, צאו משם מיד... תנו לי לכתוב ותנו לי לקרוא... אין שום היגיון בחקיקה המנסה למנוע תחרות ובתמורה מבטיחה לי פחות ספרים על מדפי. מי רוצה לחזור למדינה שמפקחת לי על מחירי הלקרדה והספרים?" 

"שתי קריאות הידד" לאברהם בורג. בדרך כלל מדובר ב-"שלוש קריאות כיפק". במקרה זה החסרנו קריאת הידד אחת כי קשה לבורג להשתחרר מהקיבעון הסוציאליסטי - ולכן בהמשך, הוא מעלה רעיון "מקורי": "אם מישהו הוא אכן אביר ספרות אמיתי ואצילי, יטרח וייאבק על הקמת קרן תרבות לאומית לעידודה של ספרות מקור איכותית, כמו התמיכה הניתנת לקולנוע..." 

אברהם בורג אינו מבין שבראש "הקרן הלאומית לתמיכה בסופרים" ישבו שלי יחימוביץ, ניצן הורביץ, או דומיהם וכן מספר "נציגי ציבור". לקרן יהיה מנכ"ל, לשכה ורכב צמוד. לא יעדר מקומם של "יועצים אמנותיים", יועץ משפטי ודובר. האם יש ספק שלמען השוויון והאיזון יהיו נציגים במשרה מלאה גם לזרם החרדי (אשכנזי וספרדי) ובלחץ של ליברמן יוסיפו נציג ספרותי רוסי ואתיופי. הם שיחליטו מיהו סופר איכותי שצריך "לעודד". במקרים רבים יהיה זה מישהו שהציבור דווקא לא מעוניין בספריו... הועדה תקבע "מיהו איכותי". הם גם יחליטו כמה לחלק ולמי להעניק את התקציב שיגבו מאברהם בורג ומאתנו כמיסים. החלטות יתקבלו "בהצבעה דמוקרטית", אחרי שסגרו דיל במסדרון. כלל לא בטוח ש"הקרן לתרבות לאומית" תבחר בספרים של בורג כראויים לתמיכת משלם המיסים. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:04
הוסף תגובה