שלישי, 23 מרס 2010 15:40

הטרגדיה היוונית שלנו

בפרלמנט היווני, כמו בישראל, קיים רוב מוצק מזה שנים ל"לובי החברתי". גם ביוון יש שפע של חברי פרלמנט נמרצים לא פחות משלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן, ועופר עייני – אבל ביוון יישמו את תורתם ובגדול.

יוון לא "נקלעה למשבר". היוונים בנו במו ידיהם מערכת כלכלית וחברתית שהכניסה אותם לבוץ עמוק שמאיים להטביע אותם. בפרלמנט היווני, כמו בישראל, קיים רוב מוצק מזה שנים ל"לובי החברתי". גם ביוון יש שפע של חברי פרלמנט נמרצים לא פחות משלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן, ועופר עייני – אבל ביוון יישמו את תורתם ובגדול. במרוץ הדמוקראטי לבחירה מחדש, התחרו הפוליטיקאים היוונים זה בזה בחלוקת הטבות וזכאויות לאזרחי יוון והצליחו לבנות מדינת רווחה "למופת" שקידשה את "הזכויות החברתיות" – שמשמעותם המעשית היא תשלום יותר כסף עבור פחות עבודה ולפעמים שלא תמורת עבודה. 

כאשר פוליטיקאים יוצרים "מציאות" כלכלית שאין לה גיבוי בערכים כלכליים אמיתיים הם רצים באוויר כמו מיקי מאוס שממשיך לרוץ באוויר מהתנופה שצבר בריצה אל שפת הצוק – אך לא לאורך זמן – כאשר נגמרת התנופה, הוא מביט למטה, מתחלחל, צונח ונמרח על תחתית המצוק. הנתב בנמל אשדוד, הכלכלן בבנק ישראל, הטכנאי בחברת החשמל או ברשות שדות התעופה שחוזרים הביתה עם 50 אלף שקל בחודש – לא ייצרו בעבודתם שום מוצר או שירות ששווים תשלום זה – הם רצים באוויר. בניגוד למיקי מאוס, הם יכולים להמשיך לרוץ באוויר זמן רב, כל עוד יש די עובדים ויזמים שמייצרים ערך כלכלי אמיתי שתומך בכרית האוויר. ליוון נגמר האוויר. 

הנה דוגמה להישגים המזהירים של ה"הסתדרות" ביוון: עובדי הסקטור הציבורי הענק ביוון, בו מועסקים רוב אזרחי המדינה, מקבלים 14 משכורות בשנה עבור בערך 7 חודשי עבודה נטו. רבים מסיימים את יום העבודה בשעה 14:30. גיל הפרישה הרשמי בסקטור הציבורי עומד על 58, מקבלים 14 קצבאות פנסיה בשנה ושיעורן מבוסס על כ- 90% מהמשכורות האחרונות. רבים בכלל פורשים לפנסיה בשנות הארבעים שלהם... אכן הישג "חברתי" מרשים. 

ההסכמים הקיבוציים עם איגודי העובדים הצליחו לעגן חקיקה חברתית שמעניקה תוספות שכר נדיבות לפי הוותק. כך נוצר פער אדיר שמתמרץ כלכלית את כל מי שלא יעיל... צריך רק סבלנות, והזמן יעשה את שלו. ה"הישג" הגדול של האיגודים הוא מנגנון ההגנה על מקום העבודה שמייקר מאד פיטורי עובדים ככל שהם מתבגרים. יש "קביעות". 

יוון מדינה מסודרת, עשירה בחוקים וברגולציה (זה מה שחלק ניכר מפקידי המדינה עושים) רוב העיסוקים והמקצועות "מוסדרים" – דהיינו, נדרש רישיון והיתר לכל דבר—מדינה עשירה באיסורים. אפילו לחברת כוח אדם זמני נדרש רישיון, ואם מעסיק יתקשר עם חברת כוח אדם שאינה מורשית, סביר שייקנס. איגודי העובדים הגיעו להישג "חברתי" חסר תקדים נוסף שמצרף אל שורותיהם גם עובדים זמניים ובכלל אוסר על מעסיקים להעסיק עובדי חברת כ"א אם המעסיק פיטר עובדים קבועים באותן משרות ב-12 החודשים שחלפו. יש סדר. ה"חקיקה המתקדמת" ביוון יכולה בהחלט להעניק רעיונות לח"כ שלי יחימוביץ'. 

ביוון יש כמובן שרותי בריאות מקיפים וחינם. ה"חינם" יצר תור המתנה ארוך לקבלת שרות מרופא ציבורי. התור מאלץ פציינטים לשלשל שוחד לכיסו של הרופא אם רוצים להגיע לראש התור. שגרת חיים זו נקראת פקלאקי שפירושו ביוונית "מעטפה קטנה" (fakelaki). גם חינוך החינם שווה כמו כל שירות ממשלתי אחר – כלומר, המערכת הציבורית על הקרשים. המוני תלמידים ממהרים בשעות אחר הצהריים אל מערכת החינוך הפרטית, עם אותם המורים – אבל הפעם בתשלום ישיר מארנק ההורים אל כיסם. כאן כבר השוק קובע ולא ה"קביעות" בעבודה – מורה עם מוניטין מקבל יותר. 

יוון תקועה ומסובכת במלכודת העשייה והרגולציה הממשלתית. חוקי העבודה "החברתיים" וההגנה "המוצלחת" על מקומות העבודה ועל "זכויות" העובדים, יחד עם "המודעות" הגבוהה להתאגדות מקצועית הקטינו את כושר התחרות של התעשייה היוונית וגררו לגרעון סחר חוץ של למעלה מ-40 מיליארד אירו בשנה. למרות שרוב היוונים עובדים בסקטור הציבורי עומדת האבטלה על כ- 15% מכוח העבודה ואבטלת הצעירים מעל ל- 22%. אם קשה לפטר עובדים אז מסוכן לשכור חדשים ולהיתקע איתם לכל החיים. וכאשר שכר המינימום עומד כ- 700 אירו לחודש לא משתלם להעסיק צעירים שתפוקתם נמוכה משכר המינימום. בתנאים מעוותים אלה, לא מפתיע שלמרות האבטלה, כ- 20% מהמועסקים הם עובדים זרים. היוונים לא מוכרחים לעבוד – יש די קצבאות ועבודה ב"שחור". 

הרגולציה והמונופולים המאושרים מבוססים ומוגנים. והתוצאות: הנפוטיזם בשירות הציבורי חוגג – כל אחד משתדל לקבל לעבודה בני משפחה. עלויות הרישוי הממוצעות לפתיחת עסק קטן עומדת על כ-10,000 דולר (הרוב "פקלאקי"), לעומת כ- 166 דולר בארצות הברית. עלות סטאנט לניתוחי לב עומדת על כ- 2,500 אירו לעומת 500 אירו בגרמניה. אי אפשר לקבל רישיון נהיגה בלי פקלאקי. ומי שיסרב לשלם פקלאקי לא יזכה לשירות, אישור, רישיון או פגישה. העיתון הארלד טריביון מדווח על סקר לפיו סכום השוחד הממוצע שמשולם לעובד ציבור עומד על 1,313 אירו ואילו הסכום שצריך לשלם בסקטור הפרטי (בדרך כלל למעכארים, או כדי שיזם יסכים ל"עגל פינות") עומד על כ- 1,554 אירו (בשנת 2007). 

האזרח היווני יודע בדיוק מה ממשלתו עושה עם הכסף ולכן הוא מסרב בתוקף לממן את הממשלה – הכלכלה השחורה פורחת ותקציב המדינה בגרעון עצום שעומד על כ-40% מהיקף הכנסות הממשלה. ראש הממשלה פפנדריאו אמר לאחרונה בראיון לדר-שפיגל הגרמני כי רופאים עצמאיים באתונה מצהירים על הכנסה שנתית ממוצעת של 10,000 אירו... ובכל יוון יש רק 5,000 נישומים שמדווחים על הכנסה מעל 100,000 אירו בשנה. לעומת זאת יש פי כמה וכמה יכטות ענק בבעלות אזרחים יווניים... 

אז איך יוון החזיקה מעמד? אם לממשלה אין די הכנסות ממיסים אז מגדילים "קצת" את הגירעון ולוקחים הלוואות כפי שח"כ אבישי ברוורמן מציע לנו לעשות מידי פעם. ואחר כך, שוב ושוב מגדילים, עד שמשחק הפירמידה נעצר ומיקי מאוס נופל לתהום. 

מדינת ישראל דוהרת בהחלטיות לכיוון יוון. כ-2,000 הצעות חוק חדשות הועלו בכנסת תוך פחות משנה. כמעט כל אחת מהן היא תבשיל של אינטרסים בעלי משמעות אחת: הגדלת הכנסות של קבוצה נבחרת על חשבון האחרים, או טריק מוסווה כדי לדפוק מתחרים בחסות הממשלה, או הקשחת תנאי הכניסה למקצוע מסוים והגברת עניבת הרגולציה, או "הישגים חברתיים" שנזקפים לזכותו של מזכיר ההסתדרות עופר עייני. מרבית החוקים יגדילו את הצורך באישורים, היתרים ורישיונות. כל חוק גורר הגדלה של מספר המועסקים בסקטור הציבורי. העיקרון המנחה בכל החוקים הוא ניצול כוח הכפייה של המדינה כדי לקבל יותר כסף תמורת פחות עבודה ופחות תחרות על חשבון כלל האזרחים. כך אנחנו מתחפרים לאט לאט במלכודת שיקשה לצאת ממנה כי כל קבוצה תחשוש לוותר על "הישגיה". המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם נקרא בטעות "משבר האשראי", השם הנכון הוא "משבר מדינת הרווחה". 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:01
הוסף תגובה