רביעי, 03 מרס 2010 15:41

המלכוד החיובי של האירו

האם האירו יחזיק מעמד? רבים קוטלים את ה"אנומליה" של האיחוד האירופאי שמבוסס על איחוד מוניטארי ללא איחוד פוליטי: לאיחוד האירופאי אין משרד אוצר מרכזי שיכול לקחת הלוואות, להנפיק אג"ח ולחלק כסף.

השאלה הפופולארית כיום היא – האם האירו יחזיק מעמד? רבים קוטלים את ה"אנומליה" של האיחוד האירופאי שמבוסס על איחוד מוניטארי ללא איחוד פוליטי. כלומר, יש בנק אירופאי מרכזי שמנפיק את המטבע אבל אין לו משרד אוצר כמו בכל מדינה "נורמאלית". אלה שמנבאים את קיצו של האירו רואים חיסרון בכך שלאיחוד האירופאי אין משרד אוצר מרכזי שיכול לקחת הלוואות, להנפיק אגרות חוב ולהזרים את הכסף ל"חילוץ" כלכלות ריבוניות באירופה, או למוסדות אירופאים ש"גדולים מכדי לקרוס". ולכן, כך טוענים, במוקדם או במאוחר תתחיל פרישה של מדינות מהאיחוד כדי שתתאפשר להם "גמישות מוניטארית" בהתאם לצרכיהם הספציפיים. 

בארצות הברית שמאוחדת מוניטארית ופוליטית, אם, לדוגמה, מדינת קליפורניה תבזבז כסף ללא חשבון ותעמוד בפני חדלות פירעון של חובותיה – בהחלט ייתכן מצב, אמנם לא בקלות, שהממשל הפדראלי יציע סיוע. עצם הסיוע הפדראלי והיקפו תלויים כמובן בכוחם של הלוביסטים למען קליפורניה. כלומר, האם יצליחו "לשכנע" את הנשיא ואת הנבחרים שהם יינזקו פוליטית במקרה שלא יתמכו בסיוע פדראלי לקליפורניה. וכאן טמון היבט "לא נורמאלי" נוסף של האיחוד האירופאי: כאשר יוון בצרות, אין פוליטיקאי מחוץ ליוון שסובל מלחצי לוביסטים "לחילוץ" יוון. ראש ממשלת בריטניה, או הקנצלרית בגרמניה לא עומדים לבחירה ביוון ועתידם הפוליטי אינו תלוי בבוחר היווני. נהגי המוניות והאיגודים המקצועיים ביוון יכולים לשתק את מדינתם אבל לא ייגרם מכך שום נזק פוליטי לראש ממשלת הולנד. במילים אחרות, קיים תמריץ פוליטי מצומצם למדינות האיחוד לצאת מגדרם כדי לסייע למדינה בודדת שנהגה בפזרנות. כלומר, יש סיכוי טוב שבאירופה קיים מנגנון של "שכר ועונש" כלפי המדינות הבודדות. 

לא בטוח שמנסחי חוקת האיחוד חשבו על כך מראש, אבל בהחלט נוצר "חישוק" בעל בלמים משמעותיים שייאלץ פוליטיקאים במדינות ריבוניות באירופה להתנהגות תקציבית אחראית יותר מאשר אילו היה בשליטתם מטבע לאומי. האם היוונים יכולים לפרוש מהאיחוד? האם הם יכולים לוותר על האירו ולחזור לדרכמה שאינה כה זכורה לטוב? חסידי הבחישה הממשלתית בכלכלה רואים הצדקה לחזרתה של יוון למטבע הדרכמה לא בגלל רומנטיקה נוסטאלגית, אלא משום "הגמישות המוניטארית" שתוענק לממשלה. משמעותה המעשית של "הגמישות" היא מתן כוח לפוליטיקאים להדפיס כסף ולפחת את המטבע, לשחוק את ערכו. ה"גמישות המוניטארית" מאפשרת גם להוריד את שער הריבית – תרגיל ממשלתי נוסף ליצירת כסף יש מאין. הדפסת כסף מעמידה לרשות הממסד הפוליטי משאבים כלכליים במקום החלופה השנואה האחרת – הטלת מיסים. בעוד שמיסים וקיצוצי תקציב מורידים מיידית את רמת החיים, הרי שהשפעת הדפסת הכסף על האזרח איטית יותר ונמרחת על פני תקופה ארוכה יותר. הגדלת כמות השטרות במשק מורידה את ערכם – חסכונות הציבור נשחקים, מחירי היבוא מזנקים ומקטינים את כוח הקניה של המשכורות והקצבאות. הדפסת כסף מאפשרת לפוליטיקאים לרמות את הציבור – אבל בסוף התהליך מגיעים כמעט לאותה תוצאה: פשיטות רגל, אבטלה ומיתון. היתרון הפוליטי ברור: התהליך איטי יותר ותמיד אפשר להאשים את "עליית המחירים בעולם" או את ה"ספקולנטים" – לכן פוליטיקאים מעדיפים "גמישות מוניטארית". 

לשום ממשלה בודדת באירופה אין סמכות להדפיס אירו, בהחלט "חיסרון" פוליטי חסר תקנה. אבל, זה רק תחילתו של "מילכוד האירו". המשכו, בחוסר התועלת הפוליטית שבפרישה מהאיחוד: ממשלת יוון יכולה להדפיס דרכמות אבל לאזרחי יוון אין חסכונות בדרכמות שאפשר לשחוק את ערכם – חסכונותיהם נקובים באירו ורובם בכלל מתחת לבלטות. הממשלה יכולה להדפיס דרכמות כאוות נפשה אבל אף אחד לא יחזיק בהם. הממשלה יכולה לנסות לשלם את משכורות עובדי המדינה בדרכמות, אבל כפי שכבר ציינו בכתבה קודמת – במקרה זה בניין הפרלמנט באתונה יעלה באש. כדי להכריח את היוונים לקבל חזרה את הדרכמה יידרש משטר צבאי טוטליטרי שיאסור בכוח על אחזקת מט"ח. 

לממשלת יוון פשוט יותר, אם כי לא פחות קשה, לאמץ תקציב מדינה אחראי ומאוזן, לקצץ את מספר אוכלי החינם שסמוכים לשולחן השלטון, להקטין את החקיקה שמבטיחה את עוצמתם של האיגודים המקצועיים. במילים אחרות, לצמצם את מדינת הרווחה היוונית ואת שלל החוקים ה"חברתיים". אבל, הפוליטיקאים ביוון לא ינהגו ב"אחריות" כל עוד המציאות הכלכלית לא תאלץ אותם לכך. כל עוד קיים סיכוי להלוואה מגרמניה שתאפשר את המשך ההפקרות היוונית. לכן, ראש הממשלה פפנדראו, מאשים את גרמניה כי לא שילמה די פיצויים ליוון על הכיבוש במלחמת העולם השנייה. נמצא סוף סוף האשם למשבר היווני: אירוע לפני כ- 70 שנים... ולא "מדינת הרווחה" היוונית המושחתת. 

המציאות, כרגיל, אינה כה חד-משמעית ייתכן שהאיום בשמיטת חובות של יוון יגרור לחץ של הלובי הבנקאי על ממשלות אירופה "לסייע ליוון". שיהיה ברור, לממשלת גרמניה לא איכפת כל כך אם היוונים יחזרו לעסוק בדיג וגידול זיתים, אבל קריסה של בנקים גרמניים זה כבר סיפור אחר. חלק גדול של הבנקים הגרמניים סובלים כבר כעת מגירעון בהון. שמיטת חובות של יוון עלולה לאלץ את ממשלות אירופה "לחלץ" את הבנקים שלהם באמצעות "סיוע ליוון". חלקם כבר "חולצו" לפני שנה. גם דרך זו מלאה מהמורות: מהיכן יגייסו הממשלות את הכסף – היכן נמצאים המוני האזרחים עם פנקסי הצ'קים שיקנו את אגרות החוב שממשלות אירופה יצטרכו להנפיק בהמשך ל"חילוץ" ספרד, איטליה ופורטוגל? מי בסוף יחלץ את ה"מחלצים"? 

פוליטיקאים מתעניינים בטווח הקצר כי עיקר דאגתם נתונה ל"בחירות הקרובות". לכן בהחלט ייתכן שממשלת גרמניה לא תרצה לראות בנקים גרמנים פושטים רגל בקדנציה שלה (יחד עם ממשלה נוספת באירופה שגם בנקים שלה בצרות ביוון). ולכן, יוזרם "סיוע" מסוים ליוון, כאמור, כדי לדחות את פשיטת הרגל של הבנק הגרמני או הצרפתי שהלוו כסף לממשלת יוון. ה"סיוע" ליוון יוזרם על חשבון הגדלת החוב הלאומי של גרמניה. אבל הציבור הגרמני לא יסכים לחזור שוב ושוב על תרגילי הסיוע ליוון. כלומר, עלול להיות מחיר פוליטי לממשלה הגרמנית אם תנסה לחזור על התרגיל. 

מצבה של אירופה אינו מזהיר אבל אל תמהרו להספיד את אירופה ואת האירו. יש סיכוי טוב שהמבנה הפוליטי ה"לא נורמאלי" של האיחוד יאלץ בסופו של דבר את המדינות הריבוניות לנהוג באחריות תקציבית. ראוי לדאוג יותר מהמבנה "השפוי" של המשטרים הדמוקרטיים בארצות הברית, בריטניה ויפן – דווקא משם עלולה לצמוח ה"הפתעה". 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 04:51
הוסף תגובה