ראשון, 01 נובמבר 2009 15:41

נתוני צמיחה מעודדים מארה"ב – האומנם?

האם הכלכלה האמריקאית אכן צומחת? עיקר הצמיחה היא בסקטורים שנהנו מהטבות ממשלתיות - בלעדיהם הצמיחה הייתה שלילית. כדי להמשיך ב"צמיחה" מסוג זה צריך להמשיך ולנפח את הבועה - עד מתי?

נשיא ארה"ב, ברק אובמה ויועציו הכלכליים חגגו לפני מספר ימים את סוף המיתון לאור נתוני התמ"ג שהראו על צמיחה בקצב שנתי של 3.5%. האומנם מדובר בצמיחה ברת קיימא ותחילתו של הסוף? כמו בדברים רבים אחרים, הסוד הוא בפרטים.

כמחצית מצמיחת התוצר ברבעון השלישי (1.7%) נבעה מגידול בסקטור המכוניות, זאת כאשר התרומה השנתית הממוצעת שלו בעשרים וחמש השנים האחרונות הייתה בין 0.1% ל- 0.2%. למעשה, הגידול של 3.1% בצריכה הפרטית נבע בעיקרו מגידול של 22% ברכישת מוצרים בני קיימא שרובם המוחלט היה מכוניות. חלק נוסף של הכלכלה שנהנה מצמיחה היה הבנייה למגורים שצמח בקצב שנתי של 22%. 

המשותף לשני הסקטורים הללו הוא שהם נהנו מהטבות מס ממשלתיות נדיבות במסגרת תוכנית התמריצים של ממשל אובמה. רוכשי המכוניות קיבלו מזומן בתמורה למכוניות הישנות שברשותם ורוכשי הבתים נהנו מהטבת מס של 8,000 דולר על רכישת דירה ראשונה. ללא סקטורים אלו צמיחת התוצר הייתה שלילית. 

כדי לבדוק האם באמת ישנה התאוששות כלכלית אמיתית ננסה לבדוק כיצד תפקדו הסקטורים שלא נהנו מתמיכה ממשלתית. באופן לא מפתיע, בחלקים האלו של הכלכלה התמונה פחות ורודה. 
ההוצאות של תאגידים וחברות על ציוד ומכונות ירדו ב-2.1%, ומכיוון שלא הייתה תוכנית "מזומן תמורת בגדים יד שנייה" ההוצאות על מוצרי לבוש ירדו ב-1.5%. נתון מעניין נוסף הוא ירידת מלאים אצל הפירמות בשווי כולל של 130 מיליארד דולר. עושה רושם שהתאגידים והחברות בארצות הברית אינם צופים התאוששות מהירה בעסקיהם כפי שחוזה אובמה ויועציו הכלכליים. אילו היו שותפים להערכות האופטימיות הם היו בוחרים להגדיל את המלאים הסיטונאיים ולא להיפך. גם הבנקים בארצות הברית שטרם הולאמו אינם שותפים להערכות והם הורידו את האשראי הזמין בקצב שנתי חסר תקדים של 15%.

מנתוני התוצר ניתן לראות בברור שהצמיחה נבעה מתמיכה ממשלתית נדיבה בצרכן האמריקאי בדמות ריבית קרובה לאפס, משכנתאות בערבות ממשלתית, קנייה של משכנתאות מבית הדפוס של הבנק הפדראלי, הקלות במיסוי לרוכשי בתים, הלאמה של סקטור המכוניות ותוכנית מזומן תמורת גרוטאות.

כלומר, בעוד הצרכן האמריקאי אינו יכול/רוצה להגדיל את חובותיו תפס הממשל האמריקאי את מקומו במחיר של גרעון ממשלתי של 400 מיליארד דולר ברבעון ובכך כפה גם על מי שלא מעוניין להשתתף בחגיגת הצריכה לסבול מגידול בחוב הממשלתי של למעלה מ-1,000 דולר לכל אזרח אותו ייאלץ לשלם בעתיד באמצעות מיסים ו/או אינפלציה. 

אם הממשל לא היה מנסה לתמרץ את הכלכלה, הריבית הייתה גבוהה יותר ומחירי הבתים הנופלים היו מורידים את הבנייה למגורים. זה היה צעד בכיוון הנכון, משום שהצרכנים היו מורידים את סך חובותיהם ולא היו נוספים בתים ל-18 מיליון הבתים העומדים שוממים ברחבי ארצות הברית, והדברים נכונים גם בנוגע למכוניות. 

במקום שהשוק יכפה את החזרה לשפיות שלחה תוכנית התמריצים הממשלתית מסרים מטעים לציבור ולחברות, שהורידו את שיעור החיסכון מ-4.9% ל-3.3% והגדילו את מלאי הבתים וייצור המכוניות בהתאמה. בנוסף, מכיוון שהצריכה גדלה בקצב מהיר מהייצור – חזר גרעון הסחר לגדול, לאחר שירד בשנת 2008 ותחילת 2009. כתוצאה, החמיר חוסר האיזון בכלכלה האמריקאית והעולמית. 

הכלכלה האמריקאית קרסה בשנת 2008 משום שצרכנים רבים מדי רכשו מכוניות ובתים בכסף לא שלהם אותו לא יכלו להחזיר ומכיוון שמלווים רבים מדי סיפקו להם אשראי. כעת כופה הממשל האמריקאי על כלל הציבור לשאת בנטל של מתן אשראי נוסף לצרכן האמריקאי המרושש. 

בנוסף לכך, לתוכניות הללו יש אורך חיים מוגבל. מי שרצה לנצל את הטבת המס לרכישת בית או רכישת מכונית עשה זאת זה מכבר; ולכן, ברבעון הבא צפויה נפילה מחודשת בפעילות סקטורים אלו. רק גידול או הרחבה של הטבות המס יוכלו להשאיר את רכישות הבתים והמכוניות ברמתם הנוכחית וזאת רק במחיר של גידול רחב עוד יותר של החוב הממשלתי.

המשך מדיניות זו תביא ביום מן הימים למצב בו הממשלה עצמה לא תוכל להגדיל את סך חובותיה, ואותה כבר אף אחד לא יוכל לחלץ. 

רוני טייטלבאום

עודכן לאחרונה ב שלישי, 05 דצמבר 2017 05:45
הוסף תגובה