שני, 14 ספטמבר 2009 15:42

בנק ישראל הוא חלק ממערכת המיסוי

הבנק המרכזי מדפיס שקלים, ובאמצעותם רוכש דולרים. הצפת השוק בשקלים מורידה את ערכם. עליית מדד המחירים לצרכן מבטאת את הקטנת כוח הקניה שלנו, את דילול ערך הכסף שבארנקנו. מס "בלתי נראה".

בנק ישראל לא מייצר דבר, לא שרוכי נעליים ולא מחשבים. הבנק גם לא מוכר שרות עסקי כלשהו שאזרח רוכש מרצונו. כלומר, לרשות בנק המרכזי אין מערכת עסקית שיוצרת עושר כלכלי. רכישת מטבע חוץ ע"י בנק ישראל מעלה את שערו, יוצרת פיחות בשקל ממנו נהנים בעיקר יצואנים ואזרחים אחרים מחזיקי מטבע חוץ. כאשר בנק ישראל מחליט להעלות את שער הדולר הוא מחליט למעשה לתמוך כלכלית בסקטור מסוים (יצואנים). מכיוון שהבנק לא יכול להוציא עושר כלכלי ממרתפיו ולשלוח מעטפות ליצואנים – מישהו אחר צריך לשלם את מחיר הנדיבות של פישר, אין יש מאין. 

איך פועל הטריק? הבנק המרכזי מדפיס שקלים, ובאמצעותם רוכש דולרים. הצפת השוק בשקלים מורידה את ערכם בדיוק כפי שהצפת שוק הכרמל בעגבניות תוריד את מחירן. עליית מדד המחירים לצרכן מבטאת את הקטנת כוח הקניה שלנו, את דילול ערך הכסף שבארנקנו. 

כך גורם בנק ישראל להעברת כסף מהציבור הרחב אל הסקטור המועדף. למעשה, הבנק מטיל מס על חלק מהציבור ומעביר את הכסף לחלק האחר. סובסידיה לעשירים. המס "בלתי נראה", אין צורך במנגנון גביה מיוחד, חשבוניות ודוחות; אפילו התדמית של פישר כ"מבוגר אחראי" אינה נפגמת. לחילופין, אילו הממשלה הייתה מחליטה לתמוך ישירות ביצואנים בהיקף זהה לתמיכה שנוצרת על ידי פעילות הבנק המרכזי – היה צורך להגדיל את שיעור מס ההכנסה או המע"מ ואת התמורה להעביר בדרך כלשהי ליצואנים. בשני המקרים התוצאה זהה – אנחנו עניים יותר. 

איך מחליטים על גובה המס הנסתר? על משך הזמן שיוטל? אין כאן שום נוסחה מתמטית או ידע נסתר של הנגיד. ההחלטות שרירותיות ויעידו על כך חילוקי דעות שצצים מעת לעת בקרב חברי הפורום המצומצם של הנהלת בנק ישראל, במקרים בהם המידע על הדיון מגיע לציבור. פישר מאמין שהוא יצליח "לווסת" את האינפלציה, או למכור את הדולרים שצבר בנק ישראל ב"עיתוי הנכון". קודמיו של פישר, בשנות השמונים, תמכו ב"וויסות" מניות הבנקים. הם לא היו פחות חכמים אך הם גרמו להעמקת המשבר הכלכלי של אז. 

טועים הסבורים ש"מדיניות נבונה" של בנק מרכזי יכולה "להבריא" כלכלה, לייצר צמיחה או למנוע משברים. אילו הייתה נוסחה כזאת – צריך היה לרשום עליה פטנט. התנהגות אחראית של בנק מרכזי (ללא מירכאות) יכולה להיות רק אם הוא לא מתערב ולא משבש תהליכים טבעיים. אבל ב"עשייה" הוא אינו מסוגל לייצר תנאים אופטימאליים – עניין מסובך מידי לבן אנוש. ברוב המקרים הריבית שהבנק יקבע תהיה "גבוהה מידי" או "נמוכה מידי" – בדיוק כמו הפספוס התמידי של "יעד האינפלציה". 

מדוע מצב הארנק שלנו צריך להיקבע על ידי פקידי ממסד? מילא, אילו הייתה להם דרך בדוקה להיטיב לנו, או אולי מוטיבציה עליונה וכישורים של מחשב-על (שטרם הומצא) לעיבוד מיליוני הנתונים הכלכליים והפסיכולוגיים לתכנית פעולה. אבל, מדובר בפקידים (גם אם יש להם תואר "דוקטור"), ללא מנגנון של שכר ועונש – הם לא מפסידים אגורה מכיסם אם "טעו"; במנגנון ה"שכר והעונש" יש רק "שכר" – ומהגבוהים במשק. ועליהם אנחנו סומכים שיקבעו את שער הריבית "הנכון", "יעודדו" צמיחה, וישמרו על "יציבות" מחירים. 

אסור להאמין שבוושינגטון או בירושלים יש "מומחים" שמסוגלים לתכנן, לכוון ולתמרץ את שוק ההון והכלכלה הריאלית. ה"קסם" יכול להצליח לתקופות קצרות, לפעמים יש מזל – אבל בסוף הכלכלה "תסגור חשבון" עם הפוליטיקאים. יש מחיר לבחישת הממסד בכלכלה. 

פורסם בעיתון "ישראל היום".

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:22

3000 תוים נשארו