ד''ר עדי וולפסון כותב מאמר קיטור סטנדרטי על ''מחדלי הממשלה'' בנושא תכנון המים ודאגה לאספקת מים בארץ. לא קשה לכתוב מאמרי קיטור, יש תחומים רבים – כבישים, תאונות דרכים, ''פערים חברתיים'', חינוך, בטחון, פשיעה... איפה שהממשלה נוגעת יש ''מחדלים''. על המים אמר שר התשתיות: ''רק בגלל טעויות ביורוקרטיות בלתי נסבלות, לא בנינו מתקני התפלה בהיקפים שיכלו לתת מענה לבעיית המים''.
הביורוקרטיה תמיד טועה טעויות בלתי נסבלות... השרים חפים מאשמה, תמיד ''הם'' אשמים, לא אנחנו.
אלא שהממשלה פועלת באמצעות ביורוקרטיה. אין דרך אחרת. הם תמיד מסורבלים, הם תמיד טועים, וכאשר הם ניסו להשתלט על כל ניהול הכלכלה בארצות הקומוניסטיות, ראינו את התוצאות. החוכמה, להוציא מתחום הטיפול הממשלתי-הביורוקרטי כמה שיותר פעילויות. אם נסמוך על הממשלה שיהיו מים, לא יהיו מים. צריך להשתית את משק המים על בסיס כלכלי, ואז לא יהיו בעיות של מחסור במים, כמו שאין מחסור בנעליים.
הכול מתחיל ונגמר בחקלאים, שהתרגלו לקבל מים בחינם, או כמעט בחינם מהממשלה. הם משתמשים בכמחצית מכמות המים השפירים שיש בישראל. החקלאות היא ענף כלכלי, והיא קיימת כדי להרוויח כסף, לא כדי לספק ריפוי בעיסוק. החקלאים צריכים לשלם את מלוא עלות המים שהם צורכים. בתנאים כאלה הרבה מהגידולים יעברו למים קולחים [שהם, אולי, יותר זולים]. גם כאן – על החקלאים לדאוג לצנרת שתביא את המים ממתקני הטיהור לשדות, ולא להמתין לממשלה שתניח את הצנרת. לא הממשלה תקבע מה מגדלים וכמה, אלא החקלאים, על פי הסיכוי להרוויח כסף מהגידול. אם החקלאות מניבה רווח נאה – על החקלאים לממן ולהקים מתקני התפלה לצורכיהם. אם לא, עליהם לחדול מגידול גידולים לא רווחיים, ושפיכת מים בשדות על חשבון המדינה.
אין לנו בעיה של מחסור במים, או תכנון לקוי של משק המים, כמו שד''ר וולפסון מקטר. יש לנו בעיה אידיאולוגית. אין אנו [וממשלתנו] מבינים שמה שמנוהל על בסיס ממשלתי-ביורוקרטי נידון לכישלון, מה שמבוסס על בסיס כלכלי נותן את התוצאות הטובות ביותר האפשריות. אך לא הכול אפשרי.
לשפוך מים בשדות ללא הגבלה בארץ שחונה אינו דבר שהוא בגדר אפשרי, הגיוני או רצוי. לא הממשלה צריכה לקבוע כמה מים כל אחד צורך ולספק את המים. הקביעה צריכה להיעשות על בסיס כלכלי על ידי הצרכנים והספקים.
יעקב