שבת, 08 מרס 2008 14:45

הדמוקרטיה הישראלית מצמיחה מנהיגות כושלת ומושחתת – אפשר אחרת

פרופ' רות גביזון [מועדת וינוגרד] אמרה לאחרונה כי ''...הדרג המדיני חלש, עסוק בהישרדות והאופק שלו קצר...'' בהמשך טענה כי ''מנגנון הבחירה שלנו אינו מניב פוליטיקאים שיודעים להכריע''...

פרופ' רות גביזון [מועדת וינוגרד] אמרה לאחרונה כי ''...הדרג המדיני חלש, עסוק בהישרדות והאופק שלו קצר...'' בהמשך טענה כי ''מנגנון הבחירה שלנו אינו מניב פוליטיקאים שיודעים להכריע''... וכי ''לדרג המדיני אין כלים לבצע פעולות''... דבריה מאירים כשלים עיקריים, אך לא היחידים, של הדמוקרטיה הישראלית.

אכן, עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית ולביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף ומקווים להמשך פועלו המבורך. כך מובטח המשך תמיכתם בו. כמובן, קיים גם מעגל תומכים אידיאולוגים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע או משתכנע מתדמיתו.

הדמוקרטיה הישראלית מבוססת על ביורוקרטיה ריכוזית המעניקה לממסד הפוליטי ומקורביו סמכויות רחבות למעורבות בכל תחומי חיינו ועוצמה כספית אדירה לחלוקת כסף ושווה-כסף. משניתן כוח זה – אין דרך מעשית להגבילו רק ל''מעשים טובים''. הנחת הבסיס היא שה''מדינה'' מיטיבה לדעת מה טוב לאזרח. לפיכך, מוענקות לה סמכויות רחבות לבחוש, להתערב כמעט בכל תחום, להגביל, לפקח, להעדיף, לתמוך, להעניק. ''המדינה'' זה בעצם הממסד הפוליטי והצעה כלשהי בשם ''טובת המדינה'' פירושה המעשי הוא בדרך כלל: ''ההצעה טובה לשרידותי הפוליטית...''. מי שמצדד באידיאולוגיית ''מדינת הרווחה'' הסוציאליסטית חייב לתת בידי הממסד כלים אלה. אי אפשר למנוע מהפוליטיקאים לנצל את אותם הכלים גם לביצור המעמד הפוליטי. לכן, אי אפשר ב''מדינת רווחה'' לקבל פוליטיקאים מזן אחר וגם אי אפשר ''לבער את השחיתות'' או את הקשר שבין ''הון לשלטון''.

פרופ' גביזון גורסת כי ''לדרג המדיני אין כלים לבצע פעולות...''. נהפוך הוא, כלים מגוונים לרשותו: תקציבי עתק לחלוקה וכלים ליישום רגולציה מסועפת... לדרג הפוליטי בישראל יש יותר מידי כלים, אבל אלה מחולקים בין כל השותפים לשלטון שמשתמשים בהם לשיתוק פעולותיו של היריב, אלא אם ישלם תמורה. אפילו צעדים מדיניים מוכרעים לעיתים על חודה של מתן הטבה כלכלית כלשהי ליריב פוליטי. לאחר שהכנסת אישרה את הסכם אוסלו ב', בשנת 1995, על חודו של קול, בעקבות לחץ ופיתוי שהופעלו על ח''כ אלכס גולדפרב, אמר על כך עזר וייצמן המנוח: ''... אם ח''כ אחד לא היה מקבל מיצובישי – ההסכם לא היה עובר...'' המאבקים הפוליטיים שמתלווים לקרבות על ברזי הקופה הם שמנטרלים אחד את השני וכך נוצר השיתוק שנראה לכאורה כנובע מהעדר ''כלים לביצוע פעולות''...

מנגנון הבחירה בדמוקרטיה הישראלית חייב להצמיח מנהיגים שתכונתם העיקרית היא ה''קומבינה'', ה''תחמון'' וכושר התמרון. פוליטיקאים מזן אחר פשוט לא יכולים לטפס במעלה הסולם, הם לא שורדים. לכן, לא רק ''מנגנון הבחירה'' אשם אלא כל תפישת העולם שביסוד הדמוקרטיה הישראלית: מי שמקבל את ''מדינת הרווחה'' ו''מדינת הרגולציה'' חייב גם להעניק כוח-יתר לממסד.

שינוי המערכת הדמוקרטית בישראל מחייב מהפך בבסיס הפילוסופי עליו מושתת מדינת ישראל: מעורבות הרשויות בחיי האזרח תוגבל לאספקת ''מוצרים ציבוריים'' מובהקים [ובראשם – ביטחון] שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש אך השוק אינו יכול לספקם.

החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם שירותים בלבד – שירותים שהם ''מוצרים ציבוריים'' מובהקים. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר. אין הצדקה מוסרית [או אחרת] להחרים מרכושו של אדם ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים.

העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל-עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעיתים ''עריצות הרוב'', אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום כדי ליצור ''עריצות''. במקרים רבים מדובר ב''רוב'' של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם.

המבנה הדמוקרטי האופטימאלי היחיד שיכול ליצור מנגנון שיתגבר על כשלים שמציינת פרופ' גביזון הוא דגם משופר משולב של השיטה האמריקאית והשוויצרית. דהיינו משטר נשיאותי שמרוסן על ידי משאלי עם. מערכת שתצמצם למינימום את כוחם של הפוליטיקאים ותעביר סמכויות החלטה אל משאלי עם, שתאפשר שלטון נשיאותי יציב לתקופה ארוכה [6 שנים] ללא אילוץ לעסוק רוב הזמן במאבקי הישרדות פוליטיים. הכנסת תהפוך מרשות מחוקקת – בעיקר לרשות שמבקרת את הממשלה. במערכת החדשה כמעט ולא יהיה לפוליטיקאים סמכות ואפשרות להתערב בכלכלה ובחיי האזרח. לכן, הצורך ב''חקיקה'' יהיה מצומצם יחסית לקיים.

מנגנון משאלי-העם יהווה את הנדבך הבסיסי והסמכותי ביותר למעט בנושאים ביטחוניים מובהקים. משאל-עם יוכל לאשר חוקים, לשנותם, או לבטלם, להדיח נשיא ולפזר כנסת. היוזמה למשאל-עם תוכל לנבוע מהנשיא, הכנסת, או עצומה עליה חתום אחוז מסוים מהאזרחים. רוב מיוחס יידרש לשינוי חוקה, להטלת מס לצורך העברת כסף למגזר מסוים באוכלוסייה, או להדחה של נשיא מכהן.

חשיבותו של חבר הכנסת כמייצג של קבוצות-לחץ להשגת יתרונות בחקיקה כלכלית או חברתית תעלם. עקב כך יחדלו חברי כנסת מלהיות אובייקט לחיזור על ידי שדולות ובעלי הון. כוחם המוגבל מאד של הפוליטיקאים לחוקק או לבצע העברות כספים בין קבוצות אזרחים, ומיעוט הנושאים שהמדינה תעסוק בהם תצמצם את האטרקטיביות והחשיבות הכלכלית של המוסד. ייצוג ''נאות'' של דתיים, ערבים, נשים, או נהגי מוניות יהיה חסר חשיבות – לכנסת לא יהיה כוח לחלק הטבות או העדפות. המדינה לא תתמוך כלכלית בדת, לא תידרש ''לתקן'' אפליה נגד ערבים, ולא תחלק הטבות לעולים חדשים.

לשיטת הבחירות לכנסת תהיה חשיבות מועטה יחסית. ח''כ לא יוכל לדאוג ל''אינטרסים'' של אזור הבחירה שלו או של לובי שולחיו כי המדינה לא תוכל להעביר משאבים ''לאזור'' מסוים, וגם לא לחלק סובסידיות או כספים ''לסקטור'' מוגדר. המדינה לא תוכל לדוגמה, לחלק מיליוני דולרים לתעשיין מקורב – לא בגלל שהפוליטיקאים יהיו צדיקים, אלא פשוט משום שהמדינה לא תתערב בתעשייה, לא יעמדו לרשותה קרקעות, והחוקה תאסור על העברות כספים כפויות בין קבוצות אזרחים.

תקופת נשיאות ארוכה תאפשר לנשיא לפעול כמעט ללא חשש מאימת בחירות מתקרבות, מאינטריגות ומלחמות הישרדות תמידיות המאפיינות את הדמוקרטיה הנוכחית. 6 שנים הם תקופה די ארוכה שתאפשר לנשיא להנהיג רפורמות וגם לקצור את התוצאות. כיום, פוליטיקאים בדרך כלל נמנעים מיישום תוכניות לטווח ארוך מהחשש שבתקופת המעבר, עד שתוצאות נראות בשטח, הם יאבדו פופולאריות. לכן קיימת העדפה לחלוקת מתנות מיידית לציבור כדי לצבור אהדה לטווח קצר. פרופ' גביזון רואה רק את סימפטום המחלה: ''האופק הקצר ומלחמת השרידות''. יהיה קשה להדיח נשיא באמצע קדנציה – העם ישתף פעולה רק במקרים של כישלון נשיאותי מובהק וברור. אם נשיא שסרח לא יורשע על ידי בית משפט [כי לא הוכחו היסוד הנפשי והכוונה הפלילית...] – יוכל הציבור להיפטר מהנשיא באמצעות משאל עם. רוב האנרגיה של הנשיא תופנה להנהגת המדינה והעם במקום לתככים מפלגתיים. הדמוקרטיה המוצעת תשפיע חיובית על השקעות וצמיחה כלכלית. השחיתות תצטמצם. כללי המשחק החדשים יצמיחו זן חדש של פוליטיקאים.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 05:58
הוסף תגובה