המלחמה הממשלתית המסתמנת נגד ה"ריכוזיות" מסוכנת יותר מה"ריכוזיות". היא מבוססת על הרחבת הניהול הממשלתי של הכלכלה, הכבדת הרגולציה ותוספת חקיקה. הדרך הנכונה – בדיוק הפוכה.

נוח לפוליטיקאים לכוון את זעם ההמון אל הסופרמרקט. כי מתוך כל שרשרת השיווק והבחישה הפוליטית – מולנו ניצבת רק הקופאית בסופרמרקט – אנחנו לא משלמים ליבואן, למכס או למכון התקנים. למה "פער התיווך" תמיד גדול?

אם המדינה מעורבת בנושאים שאינה צריכה לגעת בהם – אין להתפלא ששופט נדרש לסוגיות שאינן מעניינו - סוגיות של טעם, ריח ואידיאולוגיה. לכן חשוב כיום "הרקע האידיאולוגי" של השופט. הנה דרך אחרת לבחירת שופטים.

הממשל האמריקאי מריץ מזה 60 שנה משחק פירמידה מאסיבי שמבוסס על גביית מיסים מצעירים כדי לשלם קצבאות למבוגרים וקשישים, תוך הבטחה לצעירים בהווה שצעירי העתיד יממנו את הקצבאות שלהם בבוא היום. קריסה מובטחת.

אל תאמינו כל כך מהר. כתבים צבאיים מעידים על כך כיודעי סוד...תשאלו את חיילי העבר בני 70 ובני 30: כל אחד בטוח שהברדק היה רק ביחידה שלו ושאי-שם מסתתר צה''ל אחר...

דפלציה היא ירידת מחיר מוצרים שמאפשרת לנו לרכוש יותר מוצרים באמצעות כספינו.  מדוע עליה בערכו של הכסף בארנק שלנו זו תופעה רעה שצריך "להילחם בה". ואילו אינפלציה "מתונה" ששוחקת את ערך כספנו "טובה"?

חוק התכנון והבניה גורם לנזק כבד לרוב אזרחי ישראל. הבעיה אינה במספר ועדות תכנון או בחלוקת הסמכויות, אלא בהלך המחשבה שתפקיד המדינה לקבוע במקומנו את סדרי העדיפות שלנו. זה מקור הבירוקרטיה ומכאן כוחה.

"מאבק הסופרים" לחוק שיכפה תשלום מינימום על המו"ל ויגביל מבצעי מכירה, הוא על "פרנסה". "הסופרים" מצטרפים לקבוצות לחץ אחרות ש"מגיע להם". דרישה לא מוסרית.

לפני כשבועיים הסתיים בשעה טובה מסע פרסום נוסף של משרד המסחר והתעשייה לקניית "כחול לבן". "הגנה על תוצרת הארץ" אינה מטיבה עם כלכלת ישראל. הצרכן הישראלי אינו מזיק למדינה אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ.

מצבנו טוב ממרבית מדינות המערב. היקף החובות הכוללים בישראל עומד על פחות מ-2 שנות תוצר. באירופה, יפן וארה"ב מעריכים את החובות בהיקף של 3 עד 5 שנות תוצר. חובות שאין דרך לפרוע ביושר.