שופטים חדשים מתמנים כיום על ידי הועדה לבחירת שופטים. בוועדה תשעה חברים: 3 שופטים מבית המשפט העליון, 2 שרים, 2 חברי כנסת, 2 נציגי לשכת עורכי הדין.
כאשר קובעים שיטה, חוק, או נוהל – תמיד מופיע פרק "הקדמה" בו מנוסחות מטרות, חזון, או ההנמקות האידיאולוגיות לחוק. הנה לקט הקריטריונים הרצויים לשיטת מינוי השופטים בישראל שנשמעים בשיח הציבורי לאחרונה: "הבטחת רמתם המקצועית של השופטים", "ייצוג דמוקראטי", "ייצוג העם", "לגיטימיות ציבורית", "מניעת פוליטיזציה", "ייצוג שכבות העם", "ייצוג עדתי הולם", "עצמאות מערכת המשפט" –קריטריונים שהם מאוויי נפש שניתנים להגשמה רק על ידי המלאך גבריאל.
יש המצדדים במערכת מינוי בה יש משקל גבוה יותר לפוליטיקאים, ומביאים דוגמאות מארצות "מתוקנות" אחרות כמו ארה"ב, יפן או שבדיה. אחרים מביאים דוגמאות מארצות בהם יש משקל לדעתם של "אנשי ציבור", חברי וועדה, שאינם אנשי מקצוע בתחום המשפט כמו בצרפת, אוסטרליה וקנדה.
ובחזרה למציאות: בשום מקום אין חברי וועדה שאינם "פוליטיים" ונטולי "אג'נדה". מה שיש במקרה הטוב זה פוליטיקאים מוסווים. "המחוקקים" שקבעו את השיטה לבחירת שופטים בחרו בה כי באותו מועד הם העריכו שזו השיטה הטובה ביותר לקידום ענייניהם, או לפחות השיטה שתזיק להם הכי פחות.
עיקר הטענות נגד בית המשפט העליון הן ששיטת הבחירה של שופטיו היא "מונרכיה אידיאולוגית" שמשמרת את האידיאולוגיה האחידה בדרך של הורשת התפקיד לשופטים חדשים שדומים בהשקפותיהם לוותיקים. לדוגמה: אימוץ הגישה שבית המשפט הישראלי צריך להתערב בהגנה על "זכויות" האויב. לבג"צ הסמכות להחליט מהי שיטת לחימה "מידתית" ואיזו שיטה פוגעת בזכויות האדם של האויב ("נוהל שכן") או ייתכן שאפילו פוגעת בזכויות הקניין כאשר טנק דורס מכונית פרטית שחונה בשלווה לצד הדרך.
למרות הביקורת על בית המשפט העליון, נראה שכמעט כל הפסיקות סבירות ומנומקות בחוכמה ובאריכות יתר. מערכת המשפט בישראל אינה מושחתת. למיטב זכרוני, אין ולו מקרה בודד של שופט שלקח שוחד או נפגש באישון לילה עם מי מהצדדים; ולמרות ההטיה האידיאולוגית הניכרת, בית המשפט אינו רוקד לפי החליל של פוליטיקאי או מפלגה מסוימים. זה לא אומר ששופטים לא מקבלים לעיתים החלטות מטופשות – אבל הם בני אדם ואין מנוס מכך.
אי שביעות הרצון ממערכת המשפט אינה נובעת רק משיטת מינוי השופטים, אלא גם מעצם הנושאים שמגיעים לדיון לבית המשפט. אבל כאן עיקר האשמה אינה בבתי המשפט, אלא נובעת ממבנה המשטר במדינת ישראל שמבוסס על מעורבות הולכת וגדלה של השלטון בחיי הפרט. מעורבות עמוקה זו מיושמת באמצעות חוקים מיותרים ש"מסדירים" פעילויות שצריכות להתבצע באופן מוסכם וללא כפיה של פרט אחד על האחר וללא מעורבות המדינה כלל. אין זה מעניינה של המדינה לקבוע מי רשאי לייבא דבש לישראל, מי רשאי לעסוק בתיווך דירות ומה צריך להיות משקלה של דוגמנית. החוק אינו צריך לחייב הגשת כוס מים קרים במסעדה ולדון למי מגיע "פרס ישראל". אופיו הריכוזי-רגולטורי והשתלטני של המשטר בישראל גורם לחקיקת יתר שמביאה אל בתי המשפט נושאים שבמשטר של כלכלה חופשית כלל לא היו מגיעים אל בית המשפט. לכן, תחת משטר אחר, זה של כלכלה חופשית – חשיבות האג'נדה הפוליטית של השופט הייתה זניחה.
אם האידיאולוגיה עליה בנוי המשטר גורסת שלכל אדם יש זכות ל"קיום בכבוד", ל"חינוך מטעם המדינה" אז גם בית המשפט ייקרא ביום מן הימים להכריע בסוגיות אידיאולוגיות ולקבוע מה זה "קיום בכבוד" ומהו "חינוך ראוי" ואם בית ספר פרטי, או בעל מועדון לילה פרטי, רשאים להחליט את מי לא להכניס לעסק הפרטי שלהם. ולכן חשוב מאד כיום הרקע הפוליטי והאידיאולוגי של השופטים.
אילו עיקר עבודתם של השופטים היה מצטמצמת לפסיקה באשמתו של נאשם בפשע שנובע מכפיה של אדם על קורבנו, בפגיעה בזכות לקניין, בזכות לחיים ולחופש, או בסכסוכים בין אדם לאדם – היה משקל גדול יותר למקצועיותו של השופט מאשר לאידיאולוגיה שלו.
כאשר המדינה מעורבת בעניינים שכלל לא צריכה להיות לה נגיעה בהם – אין להתפלא שבית המשפט נדרש להכריע בסוגיות שאינן מעניינו ואין להתפלא שבכל החלטה שיפוטית "אידיאולוגית" – גוש גדול אחר בציבור יתאכזב מההכרעה. אם פוליטיקאים ("המדינה") מעורבים בכל פרט בחיינו, אז למה שבית המשפט לא ייטול לעצמו סמכות להחליט בענייני טעם, ריח ושיקול דעת – מדוע שבית המשפט לא יפסוק על "הפגיעה בטעם הטוב" של תשדיר שירות או פרסומת בטלוויזיה (מקרה אמיתי), או יתערב בשיקולי השופטים ב"כוכב נולד" ובתחרות בחירת מלכת היופי – נושאים שאין לו בהם שום מומחיות מיוחדת.
שיטת המשטר הקיימת בישראל מעצימה את חשיבות "האידיאולוגיה" וה"רקע" של השופט.
אנחנו בטוח לא זקוקים להגדלת ההשפעה הפוליטית על מינוי שופטים. טוב יהיה אם לפחות תחום אחד ירחק מטווח ידם של הפוליטיקאים. לכן, צריך לבחור שופטים בפורום רחב ביותר שמקשה על השפעה פוליטית ישירה, שיש סיכוי שחבריו מכירים את המועמדים, או לפחות שמעו אודותם מקולגות; פורום בחירה שחבריו מבינים את מעשיהם, כישרונם, יעילותם והתנהגותם. הגוף שבוחר שופטים צריך להיות רחב ככל האפשר. ובכן, יש קבוצה שעונה לקריטריונים אלה: הגוף שבוחר שופטים צריך למנות את כל עורכי הדין שעיסוקם הופעה בבית משפט, וכן את כל השופטים הפעילים בישראל. מדובר בגוף בוחר שימנה עשרות אלפי בעלי זכות בחירה.
למועמדים למשרת שופט תהיה הזדמנות לשימוע פומבי, לא לפני ועדת כנסת מצומצמת, אלא בפני עשרות אלפי עורכי דין. השימוע יהיה בכתב, באמצעות האינטרנט לפי נוהל מעשי שייקבע. אפשר יהיה להציג שאלות למועמדים – והמועמדים יצטרכו לענות לשאלות שיבחרו, אך גם לציין לאיזה שאלות הם בחרו שלא לענות. הם יוכלו להציג סרט יוטיוב על עצמם.
שופטים לבית משפט השלום, ייבחרו מבין עורכי הדין שיציגו מועמדות, כאשר דרישות הסף יהיו ותק במקצוע ומספר מינימאלי של תיקים בהם טיפלו, ואולי אפילו יחס גבוה של זכיות במשפט. המינוי הראשון יהיה ל"תקופת ניסיון" של שנתיים. במסגרת מערכת הבחירות, ייבחרו גם שופטים למינוי של קבע (מתוך השופטים שבמעמד זמני). צריך לשקול גם מנגנון נוסף לסינון: מידי שלוש שנים יצטרך הגוף הבוחר להחליט על הדחה של 2 אחוז מהשופטים הקבועים בבית משפט השלום. עורכי דין, או שופטים שהעמידו עצמם לבחירה לשיפוט בערכאה גבוהה יותר, גם לעליון – יציגו מועמדות, באותה שיטה, באמצעות האינטרנט בפני הפורום הבוחר. כמובן שיהיו קריטריוני סף מינימאליים שיקבעו מי יכול להגיש מועמדות להיבחר כשופט לערכאה גבוהה יותר (כגון ותק שיפוטי מינימאלי בערכאה נמוכה).
שיטה זו תבטיח, יותר מהשיטה הקיימת, בית משפט "מאוזן", מקצועי ואיכותי. חסל סדר וועדות.
מוטי היינריך