ראש הממשלה בנימין נתניהו נענה ללחצים שהופעלו על ידי חברי כנסת והתקשורת, והכריז: "המשק הישראלי מאופיין בריכוזיות גבוהה – שעלולה להשפיע לרעה על היציבות הכלכלית." אמר ועשה – מינה ועדה לבדיקת הריכוזיות. כדרכן של ועדות, הן מאמצות הנחה סמויה שהמסגרת בה פועל המשק היא נתון קבוע, כתורה מסיני עבור היהודי המאמין. לכן, ועדות בדרך כלל לא יורדות לשורש הבעיה – התעמקות-יתר לרוב אינה נכללת בכתב המינוי. חברי הוועדה יודעים מאיזה קו יכולות להתחיל ההמלצות, במנגנונים שלפני קו זה אין מה לדון. הם מתווכחים מהו הצבע הרצוי לסורגים, אבל ימנעו מלשאול האם בכלל יש צורך בסורגים. ועדה צריכה לתת מענה לשאלה "כיצד מעשי לפעול עכשיו?"
הועדה החדשה התבקשה לתת את הדעת כיצד לפתור את "בעיית הריכוזיות" בהתחשב בקיומם של מכסי מגן על יבוא, בהתחשב בצורך "להגן על הבנקים", בהתחשב בתפקידה של המדינה כ"מנהל-על" של הבנקים ושוק ההון, ובהתחשב באידיאולוגיה שמכתיבה את שליטת המדינה על תקשורת הטלפון ושידורי הטלוויזיה, שוק החלב והדבש ועוד.
המכון הישראלי לדמוקרטיה העלה סרטון בו מככב פרופ' ידידיה שטרן, סגן יו"ר המכון, שמסביר באופן מרוכז ( פרופסור ידידה שטרן הוא פרופסור למשפטים, כיהן כדיקן הפקולטה בבר אילן, ומוגדר בוויקיפדיה כ"הוגה דעות בענייני דת ומדינה"). אפשר להבין בקלות לליבם של פוליטיקאים שמסרבים לערער על הסדר הקיים ונאמנים ל"אמנות האפשר" (הגדרה שמיוחסת לקנצלר גרמניה הראשון, ביסמרק: "הפוליטיקה היא אמנות האפשר"), קשה יותר להסביר את שטחיות האקדמיה שמסרבת לחפור רובד נוסף בניתוח הכשלים ומאמצת בעצלות מחשבתית פתרונות פוליטיים.
הטענה הראשית שמככבת בתקשורת שדנה ב"בעיית הריכוזיות" היא אפקט "שרשור השליטה" של חברות אחזקה, באמצעותו בעל המניות העיקרי בחברת האם יכול להכתיב החלטות בחברות בת, או בחברה נכדה, מבלי שהוא מחזיק האופן ישיר ברוב המניות בחברה הנכדה. ולכן, "צריך לפרק את פירמידות חברות האחזקה". ומה רע ב"הכתבת החלטות"? מסבירים לנו שהסכנה שההחלטות לא יהיו לטובת החברה הנכדה, אלא עלולות לשרת אינטרסים אחרים של בעל השליטה בחברת האחזקות. הטייקון עלול לאלץ "נכדה" לבצע עסקה, למרות אי כדאיות כלכלית לחברה, רק משום שבעל השליטה יפיק מעסקה זו רווח באחת מזרועותיו הארוכות האחרות. הוא יבצע זאת באמצעות מינוי מנהלים מטעמו בחברה הנכדה וכפיית החלטה באמצעות הרוב המשורשר שלו במועצת המנהלים של הנכדה.
הסכנה אכן קיימת, אך הטיעון מתעלם משתי נקודות בסיסיות: חברה כלכלית מייצרת משהו, היא מפיקה ערך כלכלי ללקוחותיה, היא מייצרת שרוכי נעליים או מעניקה שירותי ניקיון. אם המנהל יקבל החלטות שמזיקות לחברה, איכות השרוכים תיפגם, הוצאות הייצור יעלו והמתחרים בשוק התחרותי יקברו את החברה הנכדה. בעל השליטה ש"חלב" את החברה הנכדה עשה אולי "מכה" חד פעמית אבל הרג את העסק. אנשי עסקים, ובייחוד הגדולים שבהם (ואלה הם ה"נאשמים"), נרתעים בדרך כלל מלאמץ התנהגות עסקית כגון זו. היא פוגעת במוניטין, בהכנסות עתידיות, וביכולת גיוס הון עתידית. בעל מניות הרוב בחברה, גם בשליטה ישירה שלא דרך חברת אחזקות, יכול לקבל החלטה שאינה לטובת החברה.
מתי יכולים אנשי עסקים לאמץ בהתמדה התנהגות כזאת? רק כאשר החברה הנכדה אינה מאוימת על ידי מתחרים ויכולה להמשיך לחיות למרות שמנהליה מקבלים ברציפות החלטות עסקיות לרעת החברה. עיוות כזה אפשרי רק אם שוק שרוכי הנעליים "מפוקח" ו"מוסדר" על ידי המדינה: יש מכסות יבוא לשרוכים, מוטל מכס גבוה על יבוא שרוכים, מכון התקנים צריך לאשר את צבע השרוכים, ונדרשים 32 רישיונות ואישורים להקמת מפעל שרוכים חדש. בסביבה עסקית כזאת הרווחים לא נקבעים על ידי התחרות בשוק, אלא כפופים למנהלי-העל – הפוליטיקאים. הרווח מובטח והמתחרים מושתקים בחסות המדינה.
לא רק התחרות היא בלם להתנהגות עסקית לא נאותה, אלא גם שווי מניות החברה בשוק. שווי המניות עשוי לאותת למשקיעים שיש פגם חוזר בהחלטות הניהוליות. משקיע שירצה לקנות חלק ממניות המיעוט יביא בחשבון את האפשרות שבעל השליטה עלול להתפתות למניפולציות קצרות טווח שאינן לטובת כלל בעלי המניות ויציע מראש מחיר שמביא בחשבון אפשרות זו. השוק יתמחר את הסיכון הזה.
אם תופעה שלילית זאת, אכן הופכת לבעיה בקנה מידה נפוץ, אז בשוק תחרותי במדינה חופשית היה מתפתח מנגנון עסקי להגנה מפני היווצרות הבעיה. יזמים שיגלו את הדרישה יכולים, לדוגמה, להקים בורסה לניירות ערך מתחרה, בה ייסחרו רק חברות שהתקנון שלהן מחייב הסכמת רוב מיוחס של בעלי המניות בחלק מההחלטות. לחברה שתרצה לגייס הון בבורסה ה"ישרה" יהיה יתרון – המשקיעים יידעו על מחויבות בעל המניות העיקרי ועל הבלמים שנשתלו בתקנון החברה מפני החלטות שאינן לטובת כלל בעלי המניות. אבל ברוב המדינות יש רשות ממשלתית לניירות ערך שמשריינת את המונופול לניהול בורסה לגוף יחיד. אין בורסות מתחרות. במילים אחרות, אילו "שרשור השליטה" בחברות אכן מהווה בעיה, אז בשוק חופשי מהתערבות ממשלתית היה מתפתח פיתרון.
כלל לא בטוח שיש בישראל בעיה אמיתית של ריכוזיות, אבל אם בודקים את "השרשור", לכל אורך השרשרת, מגיעים כמעט תמיד אל מקור כל השרשרות המזיקות – המדינה והמגבלות על חופש השוק שהפוליטיקאים מכתיבים.
מוטי היינריך
כתבת המשך – בקרוב.