כתבות בלוג

הצגת פריטית לפי תגיות תעשיה ועסקים

פוליטיקאים מדברים על "צמצום הרגולציה". מדברים, אך במקביל מכבידים את הנטל: הזדמנות לחזות איך מתגבשת רגולציה חדשה לנגד עינינו – אסדרת ענף מתקיני המזגנים.

 
פורסם ב- 2022

מעת לעת מצטבר לחץ פוליטי להעלאת "שכר המינימום". מדובר בקצבה "חברתית" כמו כל קצבה אחרת שהמדינה משלמת. למה המעסיק נדרש לשלם ולא המדינה?

פורסם ב- 2022

על מה מבוססת זכותכם למכור את האופניים או את המקרר המשומש שלכם? למה אתם רשאים לנקוב בכל מחיר שתרצו עבורם? למה כל הרווח שלכם?

פורסם ב- 2022

עשור של שגשוג מתמשך במשק יוצר "עודפים" במטבע חוץ. שער הדולר אמור היה לרדת אפילו ל-2 ₪ לדולר. מחירים אמורים היו לצנוח. בנק ישראל בולם מלאכותית את התחזקות השקל ומונע את הוזלת עלות המחיה בישראל.

פורסם ב- 2020

משבר 1929 צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית ככשל הטרגי הבולט של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה.

פורסם ב- 2020

הנחשול הכלכלי שבאופק עלול להסתיים ב"תסמונת ארגנטינה" – משבר מתגלגל לאורך שנים. זו הזדמנות להתנער מבוץ העיוותים במשק, למימוש הפוטנציאל להיות מהמדינות העשירות בעולם.

פורסם ב- 2020

יערה קלמנוביץ' הקימה מפעל שוקולד קטן בירושלים ונדרשה למסלול מכשולים מטורף לקבלת רישיון ייצור. נטל הרגולציה חוסם יזמים ומעניק יתרון למפעל וותיק. הרגולציה הממשלתית היא הסיבה ליוקר החיים בישראל. קיימת דרך אחרת...

פורסם ב- 2020
חמישי, 05 דצמבר 2019 16:42

ירוקים – התנגדות גורפת לכל דבר

לרוב "הירוקים" אידאולוגיה פשוטה ובלתי מציאותית: נגד הכול. נגד פיתוח ובנייה, נגד כל כביש, שכונה חדשה או מפעל. נגד שיפור באיכות החיים או רווחת האדם. הם בעד הטבע והצפרדעים אבל נגד האדם – האנשים ג'יפה, הטבע קדוש.

פורסם ב- 2019

הבנקים הפסידו לפחות 5 מיליארד שקלים בהלוואות ל"טייקונים" שלא נפרעו. "וועד כבל" בדקה את התנהלות גופי הרגולציה. שוב התפוגגה התקווה האוטופית שהרגולטורים ימנעו משבר בעוד מועד.

פורסם ב- 2019

חוקים רבים מתיימרים "להגן על הציבור" אך יישומם גורם לרוב לנזק ותורם להתייקרות החיים בישראל.

פורסם ב- 2019
עמוד 1 מתוך 14

הכשל

תעשייה ועסקים – צמיחה למרות הכול

החל מראשית שנות התשעים של המאה שעברה חל שיפור דרמטי במצבה של התעשייה בישראל. הסכמי סחר בינלאומיים עם אירופה וארצות הברית, הסרה הדרגתית של הפיקוח על מטבע חוץ, הנמכת חומות מכס והסרת מגבלות אחרות אפשרו לתעשייה להתמקד בתחומים עתירי ידע בהם המעורבות הממשלתית מינימאלית. 

לפתע הסתבר שהעובד הישראלי בסקטור הפרטי והתחרותי אינו נופל מהעובד הגרמני, הצרפתי והאמריקאי – וקרוב לוודאי אף עולה על מרביתם בנכונותו לעבודה קשה, עמידה באתגרים, תחרותיות, כישרון המצאתי ויוזמה. זאת בניגוד למיתוסים שגדלנו עליהם בתקופת השליטה הממשלתית המוחלטת בתעשייה. אז התרגלנו לחשוב ש"מוסר עבודה ירוד" הוא חלק בלתי נפרד מה"אופי הישראלי". 

התשתית המדעית והטכנולוגית שלנו ניצבת בין המדינות המתקדמות בעולם יחסית לגודל האוכלוסייה: 

ישראל מדורגת במקום ה-19 בעולם במדד הפיתוח האנושי של האו"ם (HDI 2013) לפני צרפת, בלגיה, אוסטריה ופינלנד. המדד משווה רמת התפתחות של מדינות על פי מספר קריטריונים. מספר המאמרים המדעיים וההנדסיים (ממוצע 2006-2011) שמפורסמים בישראל בשנה אחת, גבוה מכל מדינות ערב גם יחד. וביחס לגודל האוכלוסייה בישראל אנחנו במקום השישי בעולם (במקום הראשון: שווייץ וסינגפור). ישראל מובילה בעולם במספר העובדים היחסי במחקר ופיתוח: 140 לכל 10,000 תושבים, ארה"ב במקום השני עם 85 עובדים לכל 10,000.

copetitveness

מדד התחרותיות הכללית של הפורום הכלכלי הבינלאומי (2015) מציב את ישראל במקום ה-27, בתחתית מדינות המערב. אפילו מלזיה וערב הסעודית ממוקמות לפנינו. לעומת זאת, במדד-משנה של "גורמי חדשנות ותחכום" ישראל בהחלט בין 10 המדינות המובילות בעולם. ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם בהוצאה על מחקר ופיתוח אזרחי יחסית לתוצר (2010). 

Articles

מספר עובדי תעשיית ההיי-טק בישראל עומד על 269,000 (2013), כ-10% ממספר העובדים בישראל. כחמישית מעובדי תעשיית היי-טק הם מתכנתים, כ-11% הם אנשי חומרה. מספר חברות ההיי-טק צמח מ-3,600 חברות ב-2010 ל- 5,900 חברות ב-2014. שנת 2014 הייתה שנה מוצלחת לגיוסי הון באמצעות הבורסה – 2.3 מיליארד דולר. 

הערך המוסף בכלל המגזר העסקי (בנק ישראל 2011) עמד על 196,069 ש"ח למשרה, ואילו בענף המחשוב – 303,189 ש"ח למשרה.

שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל צומח בעקביות ומתייצב ברמה גבוהה יחסית למדינות אחרות (בשנת 2014 עברנו את שיעור התעסוקה בארצות הברית!):

taasuka

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

יצוא תעשיית ההיי-טק עומד על כ-22 מיליארד דולר בשנה (2012) והוא מהווה כ-46% מסך יצוא הסחורות (ללא יהלומים). מתוך סכום זה אחראיות חברות טבע ואינטל ל-9.5 מיליארד דולרים!

heigh tech export

ההשקעות הזרות בישראל שוברות שיאים למרות מצבנו הביטחוני. מאזן התשלומים הישראלי נמצא בעודף זה מספר שנים – מדינת ישראל הפכה למדינה שמלווה כסף (נטו) לחו"ל. בשנת 2013 גדל העודף בחשבון השוטף עם חו"ל ב-3 אחוזי תוצר (החשבון השוטף מבטא את סך כל תזרים מטבע החוץ לישראל וממנה מכל המקורות כולל יבוא ויצוא). התעשייה צומחת בקצב מהיר, עודף במאזן השוטף וגרעון מסחרי שהולך וקטן. 

madad yetsu

הנתונים מדהימים, בייחוד כאשר בוחנים את הדברים על רקע תמונת המצב העגומה בכל התחומים המתוארים באתר זה. על רקע מספר העובדים הגדול בסקטור הציבורי, השחיתות שאינה מרפה, מערכת החינוך הכושלת, ומערכת הבריאות המקרטעת. בזבוז כספים על ידי פוליטיקאים בכל התחומים; חלוקה גורפת של כספי ציבור לסקטור נרחב של בטלנים ולרשימות של זכאים שאינן נגמרות. פריון העבודה הנמוך, מיסוי גבוה פתלתל ומסובך, מעורבות הדרג הפוליטי בכלכלה, נזקי המונופולים הממשלתיים, העסקים מוגני השלטון וקבוצות האינטרס, רגולציה חונקת ועוד רשימת תארים שליליים ארוכה. 

  

 

 

למרות מגרעות המשטר הפוליטי-כלכלי בישראל, למרות הקשיים הניצבים מול הסקטור העסקי, למרות אבני-הרחיים הכבדות של הממסד והמגבלות על החופש הכלכלי, ולמרות המצב הביטחוני – מצליח הסקטור העסקי להגיע להישגים. לא קשה להסיק שתחת מערכת כלכלית-חברתית אחרת, שמוגדרת אצלנו כ- עידן החדש – ישראל יכולה להיות המדינה העשירה בתבל. 

בהמשך נמצא תיאור חלקי של העבר המדכא בו נולדה התעשייה הישראלית – התיאור נועד להזהיר לאן אפשר להתדרדר. 

איך נוצר עושר אמיתי ומוסרי על ידי יזמים

עושר נוצר מעבודתו ומאמציו של היזם הבודד שמזהה צורך ודרישה למוצר (או שרות) ונותן מענה לאותו צורך. הצרכן מוכן לשלם מרצון עבור המוצר שמקל על חייו, מייעל את עבודתו, מעניק לו הנאה או חוסך לו כסף. 

אין דרך מוסרית אחרת ליצירת עושר. גם מי שהתעשר מירושה, זכייה בלוטו, או נהנה ממענק ממשלתי – מקור הכסף בעבודה של יזם בודד בבסיס "שרשרת העושר".  

כדי להיות יזם לא די ברעיון – צריך גם להוציאו לפועל – לייצר ולשווק. כדי לגייס את ההון הנדרש להקמת מפעל צריך היזם לשכנע משקיעים באיכות הרעיון. המשקיעים בוחנים את הרעיון בקפדנות שהרי הכסף מושקע מכיסם. לעתים צריך היזם לשכנע את חוג מכריו, חבריו, או משפחתו להשקיע. אלה, על סמך היכרותם, מוכנים לתת אמון ברעיונותיו ולהסתכן באובדן חסכונותיהם. תהליך הסינון הקפדני, "האכזרי" לפעמים, הוא המנגנון שיוצר השוק למיון יזמים בעלי פוטנציאל להצלחה. תהליך מיון הכרחי זה אינו מבטיח את הצלחת הרעיון, אך בהחלט מגדיל את סיכויי הצלחתו. 

לפעמים היזם הוא אדם בודד ומוכשר, לעתים היזמים הם קבוצה, ולעתים עלה המיזם במוחו של מהנדס שהציג אותו למנהליו. מיזם (סטארט- אפ) אינו רק רעיון בתחום ההיי-טק, אלא גם עסק חדש להרכבת צעצועים בדרום תל אביב, או מסעדה חדשה בירושלים. המקור תמיד זהה – מוחו וכשרונו של אדם. 

משהצליח מיזם נוצרים מקומות עבודה אמיתיים, נוצר עושר ליזמים ולמשקיעים. העושר נוצר מפיתוח, ייצור ומכירת פרי רוחו של האדם – השקעה מרצון, מכירה וקניה מרצון והעדר כפיה של המוצר על הצרכנים. תעשייה שקמה על בסיס זה היא תעשייה מוסרית; יש לה סיכוי להתחרות, לשרוד, לייצר עושר, מקומות עבודה ורווחה. 

לא כך קמה רובה של התעשייה בישראל עד לאמצע שנות השמונים. 

איך מחלחל העושר אל תחתית הפרמידה

בעיית היסוד בטבע בכלל ובחברה האנושית בפרט היא בעיית המחסור. תמיד חסרו ויחסרו משאבים כדי לספק את "הצרכים" של כולם. הצרכים הם אינסופיים. אילו כל רצונות האדם היו מתמלאים לא היו סכסוכים, מחסור במזון, במים, במוצרים. בעיית המחסור מאלצת את האדם לאמץ את מוחו כדי לייצר מוצרים בדרכים היעילות ביותר, להוזילם וכך לספק צרכים הולכים וגדלים. התפיסה הסוציאליסטית מתמקדת יותר ב"חלוקה" של המוצרים ושל הרווח, מאשר בייצור העושר. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. מנגנון מחירים חופשי לכל מוצר ושרות מסמן למשקיעים וליזמים היכן כדאי להשקיע כדי לספק את הביקוש. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם,משכורתם וחסכונותיהם. כתוצאה מההשקעות אנחנו מצליחים לייצר יותר מוצרים ושירותים בשעת עבודה בודדת. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של אזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. מזל לא מזיק... חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בתעשייה, מסחר, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. 

תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם. כדי שרמת החיים של עניים תתבסס על הכנסה של 1,000 דולר לחודש, צריכים אזרחים מוכשרים אחרים להגיע להכנסות של 10,000 דולר או 100,000 דולר לחודש! ואם כללי המשחק באותה מדינה אינם מאפשרים זאת – יאלצו העניים באותה מדינה להסתדר עם 30 דולר לחודש בלבד. 

לממשלה אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור לאורך שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה מגדילה את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה מוגבל: בעיקר – לא להפריע! לא לשבש את מנגנון חלחול העושר אל תחתית הפירמידה. 

דימונה לא לבד

החל מתחילת שנות השישים הוקמו בעיירות הפיתוח עשרות מפעלים. הקרקע ניתנה ליזמים בחינם, כך גם פיתוח התשתיות. כמעט בכל המקרים מימנה המדינה בפועל את מלוא ההשקעה. בנוסף להשקעה הממשלתית הישירה וה"כאילו" השתתפות של היזם, נאלץ האזרח להשתתף בהשקעה בעקיפין באמצעות הטלת מכס גבוה על יבוא שעלול להתחרות במוצרי המפעל. המכס אפשר ל"משקיע" לכפות מחיר גבוה על הצרכן הישראלי ולגרוף רווחים שלא בתמורה להצלחה, איכות ושרות, אלא בזכות הזרמת כסף מתמשכת של משרד האוצר, על חשבוננו, אל יזמים מקורבים. מפעלים בודדים מתוך אלה קיימים היום. 

זו, פחות או יותר, תמונת התעשייה לאורך כמחצית שנות המדינה (ולא רק התעשייה – גם חקלאות, בתי מלון ועוד), ובחלק מהענפים עד עצם היום הזה. הממסד הפוליטי החליט מי יזכה באשראי, מי יהיה תעשיין, מי יוכל לייבא ומי לייצא. מאות רבות של "תעשיינים" התעשרו על חשבון האזרח והסיוע הציבורי. המפעל מת, והכסף – חזר בחלקו הקטן כתמיכה בממסד הפוליטי ובחלקו הגדול, כפי הנראה, לשווייץ. 

בין מאות הכישלונות יש מספר מועט יחסית של הצלחות. אלה המפעלים שהוקמו בידי יזמים שבכוח אישיותם יוצאת הדופן, שרדו והצליחו למרות השיטה. גם המצליחים קיבלו מתנות מהשלטון. אין ספק שרובם הגדול היה מצליח, לא פחות ואולי אף יותר, תחת משטר כלכלי אחר שאינו מחלק מתנות על חשבון הציבור. 

שיבוש מנגנון השוק ע"י הממסד הפוליטי

פוליטיקאים אינם יוצרים עושר אלא מכלים אותו, שורפים כסף ! 

ממשלה אינה יכולה ליזום, להקים ולנהל מפעל תעשייתי אמיתי משום שאין לה כישורים להתחרות ביזם פרטי. ראשית, המיזם הממשלתי אינו נדרש לעבור את מסננת השוק, אינו נדרש לגייס משקיעים ולשכנעם ברעיון. שנית – הכסף המושקע אינו פרטי ולכן אין "משקיע מודאג" שחושש לאובדן כספו. שלישית – אף אחד לא מסתכן. אם המיזם ייכשל, איש מ"היוזמים" לא יפסיד כסף מכיסו ושום פקיד ממשלתי לא יאבד את מקום עבודתו. ולבסוף, התפעול השוטף – גם בכך אין סיכוי שמפעל ממשלתי יצליח – שיקוליו של השר במינוי מנכ"ל שונים (איזה ביטוי עדין...) משיקולי משקיע פרטי שבוחר מנהל למפעלו. 

ממשלה שמקימה מפעל תעשייתי פוגעת בתעשייה. הכסף המושקע במפעל מופקע מהאזרחים באמצעות מסים, מקטין את כוח הקניה שלהם ומקטין את כמות ההון הפנוי להשקעות פרטיות בתעשייה. התעשייה נפגעת פגיעה מרובעת: 

1. מוקם מפעל ממשלתי שנדון לכישלון מראש, אך בינתיים יגרע עובדים ומכירות מהתעשייה האמיתית.

2. המסים שהממשלה גבתה כדי להקים את מפעלה מקטינים את האמצעים העומדים לרשותו של היזם הפרטי להשקעה בתעשייה. 

3. המסים שהממשלה גבתה כדי להקים את מפעלה מקטינים את הכנסתו הפנויה של הציבור ומקשה עליו את רכישת מוצרי התעשייה. 

4. במפעל הכושל צריך לתמוך – שוב נקרא האזרח לשלם מכיסו את הכישלון השוטף. 

מפעלים שקמו ונפלו בדימונה ובחצור הגלילית, ומאות אחרים בכל הארץ, הם עדות לכישלון. התעשייה בברית המועצות ובארצות מזרח אירופה, שהוקמה תחת שלטון הקומוניסטי, היא המצבה הבינלאומית ל"תעשייה הממשלתית". 

שיבוש שוק העבודה על ידי הממשלה ואיך בכל זאת "מעודדים" עבודה

שוק העבודה מפתה מאד פוליטיקאים לבחוש בו. קל להצדיק זאת "אידיאולוגית" והתמורה הפוליטית מהירה: קביעת שכר מינימום, פגיעה בחופש העיסוק על ידי דרישה לרישוי ממשלתי כתנאי לעבודה (עורכי דין, נהגי מוניות, שמאים, שיפוצניקים וכו'), חלוקת קצבאות המותנות באי-עבודה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ועוד), מיסוי גבוה על עבודה, איסור על פיטורי עובדים ("קביעות"), קדושת נשק השביתה, הגנה על מונופולים וחקיקה אחרת, לכאורה "לטובת העובד". 

ככל שמתרבים החוקים ש"עושים סדר" בשוק העבודה כן מתייקרת עלות העבודה למעסיק: יש תקופות ומדינות בהן מכל שקל שיוצא מכיסו של המעסיק מגיעים לעובד, נטו לכיס, 30 אגורות בלבד! ההפרש נעלם בדרך עבור "זכויות סוציאליות" ומיסים. אחת התוצאות היא השתתפות נמוכה בכוח העבודה – בישראל, שיעור המועסקים עמד עד שנות האלפיים על כ- 55% – היתר לא עבדו או עבדו "בשחור". כאשר יש תמורה גבוהה לאי-עבודה אז למה לעבוד? אבל גם 55% שמועסקים לא בדיוק עובדים: חלקם מיותרים שקשה לפטר, חלק נעדר תכופות מהעבודה (בשבדיה לדוגמה, תופעת ההיעדרות היא מכת מדינה כרונית). 

שיבוש שוק העבודה, הקרוי על ידי כלכלנים "הקשחת שוק העבודה", גורם לתעשיות לנדוד לארצות בהן השוק פחות משובש. מעסיקים מעדיפים לא לשכור עובדים חדשים – גם אם המכירות צומחות הם מעדיפים לשלם שעות נוספות לעובד ותיק במקום לשכור עובד חדש מהחשש שיקשה עליהם לפטרו. כך נפגעים עובדים פחות מיומנים, צעירים ובעלי מוגבלויות שמבקשים להיכנס לשוק העבודה – האבטלה ביניהם גבוהה. בתחתית סולם התעסוקה נוצר מחסור בעובדים כי למעסיק לא כדאי לשלם אפילו שכר מינימום עבור כישורים שמניבים תפוקה נמוכה. אזרחי המדינה לא מוכנים לעבוד כי הפער בין השכר הנמוך לבין הקצבאות קטן, כדאי יותר לקבל הבטחת הכנסה. את החלל הריק שנוצר ממלאים עובדים זרים לא חוקיים. 

בשלב זה, אותם "האידיאולוגים" שגרמו לשיבוש שוק העבודה קוראים לפוליטיקאים "לעודד" השתתפות בעבודה, ו"ליצור מקומות עבודה". נאמנים להשקפת עולמם הם קוראים להגברת המעורבות הממשלתית בשוק העבודה באמצעות יצירת עיוותים חדשים: הרחבת הסקטור הציבורי, סבסוד שכר עבודה (לעולים חדשים, נשים דרוזיות, מענקים למפעלים שיעברו לאזורים "מוכי אבטלה"), הקמת מנגנונים ציבוריים נוספים באמצעות הגדלת המיסוי (מעונות יום, בלוף ההסבה המקצועית). בקיצור, כל האמצעים אשר ייקרו עוד יותר את עלות העבודה למעסיקים – כך מתהדקת העניבה על צוואר המשק. 

קיימת דרך אחת בלבד "לעודד" תעסוקה: לבטל את התערבות "קברניטי המשק" בכלכלה ובשוק העבודה בפרט. בשוק חופשי "המדינה" לא מפריעה לאזרחים לעבוד, ליזום, לייצר – כאשר לא משבשים אין צורך אחר כך "לעודד". 

שיבוש המוטיבציה לעבודה על ידי מדינת הרווחה

מערכת הרווחה מאפשרת לשכבה מסוימת באוכלוסייה להתקיים (רק להתקיים!) ללא מאמץ רב, מצב זה קל יותר מאשר השקעת מאמץ רב כדי להגיע לרמת חיים טובה יותר. מלכודת העוני. עיקורו של תמריץ המצוקה על ידי מנגנוני סעד אוטומטיים – העברת קצבאות לחשבון הבנק – מדכאת את הכורח לעבודה קשה. בקבלת קצבה אין צורך להשקיע מאמץ, אפילו לא נפשי. (קבלת תרומה מגורם פרטי מחייבת לפחות להתאמץ כדי לשכנעו; מתווסף לכך המאמץ הנפשי והבושה לבקש טובות). 

אך לא די במוטיבציה פנימית ובעבודה קשה. בקובה ובצפון קוריאה, בעלי המוטיבציה שעובדים קשה, מגיעים להכנסה חודשית של 60 דולר. חסרה שם המסגרת הארגונית-כלכלית שמאפשרת לפרט לעבוד, ליזום, לבצע עסקאות, לצבור רכוש ועושר – להשקיע באופן שהמדינה לא תחרים את פרי עמלו בצורת מיסים. במדינות סוציאליסטיות חסרה המסגרת שמגינה על האדם מפני פגיעה ברכושו ומאפשרת לו ליהנות מפרי עמלו. גם מדינת הרווחה משבשת מסגרת הכרחית זו – כדי לממן את מדינת הקצבאות צריך מיסוי כבד וביורוקרטיה ממשלתית חונקת שמחרימה חלק גדול מידי של הרכוש (לצורך "חלוקה מחדש") וגם מפריעה לייצר עושר חדש. 

"עידוד התעשייה" – מתכון להרס התעשייה

ממשלה ש"מעודדת" תעשייה מפרסמת ברבים שבמדינה זו לא כדאי להקים תעשייה, שכן אחרת לא היה צורך ב"עידוד". במילים אחרות, אם לא תצליח לזכות ב"עידוד" – אל תחשוב על השקעה במדינה זו. 

עידוד התעשייה בישראל התבצע מאז שנות ה-50 בדרכים מגוונות ומקבילות להלן עיקרן:

קרקע – הקרקע רובה בבעלות הממסד הפוליטי. ללא הקצאת קרקע ע"י הממשלה קשה ליזם להקים מפעל. "היזם המאושר" קיבל קרקע חינם. חברו, ללא הקשרים המתאימים, לא יכול להקים מפעל אלא אם ירכוש קרקע פרטית יקרה – אבל אז לא יוכל להתחרות ברעהו ה"מאושר". 

הון – מענקים והלוואות מסובסדות "ליזם המאושר" . היזם לא צריך להתמודד מול משקיעים פרטיים חקרניים ומציגי שאלות מציקות. עליו למלא טפסים, לרוב בעזרת "מעכאר", להפעיל קשרים ולחצים ולזכות בכסף. מנגנון השוק שמסנן רעיונות אוויליים נבלם. אפשר לחגוג. 

הגנה מתחרות – משהוקם "המפעל המאושר", משקיע פרטי אמיתי לא יעז להסתכן ולהקים על חשבונו ומכיסו מפעל מתחרה. גם אם ינסה לבקש אישור להקמת "מפעל מאושר" נוסף, כמו המשקיע הראשון – סביר שיתקל בהתנגדות ובלובי מאורגן נגדו. 

כפיית הצרכן – לקנות את תוצרת ה"מפעל המאושר" – מכס רצחני הוטל על יבוא מתחרה. הצרכן הישראלי נאנס לקנות את תוצרת "המפעל המאושר" במחיר גבוה פי כמה.

כך הפך החוק לעידוד השקעות הון, למעשה, לחוק "למניעת השקעות הון". 

מדוע התערבו הפוליטיקאים בתעשייה?

לא הייתה כאן קונספירציה מתוכננת מראש שנמשכה עשרות שנים... אלא תערובת של אידיאולוגיה סוציאליסטית שגויה, מבנה פוליטי, השלכות של חקיקה מתחומים אחרים, טעויות תמימות וגם כוונת זדון. 

הבעלות הממשלתית על הקרקע העניקה לפוליטיקאים את הכוח לחלק קרקעות וגם יצרה את השחיתות הנלווית. האידיאולוגיה הסוציאליסטית, בה דגלו תנועות העבודה שהיו בשלטון, תמכה בבעלות ממשלתית או "ציבורית" על מפעלי תעשייה. הבעלות "הציבורית" יצרה מפעלים כושלים. כדי להגן עליהם מפשיטת רגל צריך היה לבנות מערכת שמגינה עליהם מתחרות פנימית – ע"י אי-אישור הקמת מפעלים מתחרים, והגנה מתחרות חיצונית – ע"י מכסים ותקנים חוסמי יבוא. 

האידיאולוגיה המרכסיסטית, הייתה קו המחשבה המוביל בהנהגת היישוב היהודי. לפיה, עדיף מפעל בבעלות ממשלתית שהוא כאילו ב"בעלות הפועל", או "נציגי הפועלים" (שקראו לעצמם "מפלגות הפועלים") על פני מפעל בבעלות "קפיטליסט נצלן" פרטי. בעלות "ציבורית" כזו אמורה הייתה להבטיח תנאי עבודה משופרים לפועל ומניעת ניצולו. מהר מאד עברה הבעלות המעשית לידי הפוליטיקאים ומקורביהם שהתמנו למשרות בכירות. הפועלים, בייחוד בתאגידים שבכוחם לשתק את המדינה, אכן זכו לתנאי שכר ועבודה פנטסטיים (שכר גבוה תמורת עבודה מועטה) אך את המחיר משלמים יתר האזרחים. "ניצול הפועל" נמנע במחיר של ניצול העם כולו. 

טעויות שהובילו להקמת ערי פיתוח (ראה פרק הקרקעות) גררו הוספת טעות על טעות וגרמו "לצורך" בעידוד הקמת מפעלים בעיירות. משניתן הכוח לממסד קשה ליטול אותו ממנו. 

כך נוצרה מערכת שבה הכשרון הוחלף בקשרים. הסיכון העסקי הוחלף במערכת טפסים שמוגשת לפקידים. רוחו של היזם הוחלפה בכשרון מסוג אחר – הכשרון לנצל את המערכת הפוליטית, ובתירוץ של הקמת "מפעל תעשייתי" – להוציא כסף קל מהקופה הציבורית. 

רק לחלק קטן מהיזמים האמיתיים יש כשרון וגם יכולת לנצל את המערכת הפוליטית – אלה היזמים שהצליחו למרות השיטה הקלוקלת ולא בזכותה. היתר הרימו ידיים. 

הממסד הפוליטי נבנה מהשיטה שהעניקה לו את הכוח לחלק הטבות, להחליט מי יהיה תעשיין ומי מלונאי, מי יקבל רשיונות יבוא ומי יוגן מתחרות ע"י מכס גבוה. הכוח נועד לביצור שלטון המפלגה, ובלא מעט מקרים – לחשבון הבנק הפרטי. 

מי ב"חוגגים" ? 

במסע הבחירות לכנסת בשנת 1965, בכנס אנשי משק וכלכלה, נטען נגד שר האוצר פנחס ספיר שהוא מכשיל את היוזמה הפרטית. ספיר הרעים בקולו על השואל ואמר "אני עשיתי בארץ הזאת 2000 מיליונרים"! (עזרה זהר "בצבת המשטר"). 

אכן, גם "הסקטור הפרטי" ברובו, היה חלק מהשיטה – יציר ידי הפוליטיקאים. אין ספק ש-2000 המיליונרים שספיר "עשה" ידעו למי הם חבים את עושרם ולפי איזה קו להתיישר ביום פקודה. 

במשך כ-40 שנים התחלקה רוב הבעלות על התעשייה בישראל בין בעלות ממשלתית ישירה, בעלות ההסתדרות וחברת העובדים (כולל כור), ומפעלים בבעלות התעשייה הקיבוצית ובעלות משפחת רקאנטי. כ-30% מהתעשייה היה בידיים פרטיות (ביניהם 2000 המיליונרים של ספיר...). הסקטור התעשייתי הפרטי ה"אמיתי" היה מצומצם וביניהם מפעלים שנוסדו לפני קום המדינה, תחת השלטון הבריטי. כל סקטור הגן בחירוף נפש על "זכויותיו" – כלומר הזכות לחלוב את הקופה הציבורית. היו שכינו את התופעה "אנגינה סקטוריס" (בדומה למינוח הרפואי של מחלת הסתיידות העורקים: אנגינה פקטוריס...). 

החוק למניעת השקעות הון

ראוי לפתוח בקטע מספרו של פרופ' עזרה זהר "סדום או חלם": 

"...התוצאות של חוק זה היו בדיוק כפי שאפשר היה לצפות במחשבה תחילה – הרות אסון. המתנות שחילקה הממשלה... משכו בין היתר אנשים שהתכוונו לרמות. או בעלי קשרים, חסרי ניסיון, שביקשו להתעשר במהירות. במקום ציוד חדיש הביאו ישן או מיושן ורשמוהו במחירי חדש... במקרים אחרים הובא ציוד יקר שלא נוצל אלא בחלקו, ולרוב במשמרת אחת. במקרים רבים לא מומשו הבטחות היצוא, או שהתברר שהערך המוסף הוא אפסי. נוצרו מפעלים בעלי טכנולוגיה מיושנת, חלשים, שנזקקו ללא הרף לתמיכה ממשלתית והיוו נטל מתמיד על כספי הציבור. השפעתם על התפתחות עיירות הפיתוח הייתה תכופות לא רצויה, כיוון ששילמו בהם שכר עלוב שהרי נזקקו לפועלים בלתי מיומנים. נוצר תהליך שלילי מבחינת האוכלוסייה בהשפעת מפעלים ללא כוח חיות, שבזכות המענק הוקמו באזורי פיתוח. 

החוק השיג את מטרתו רק בתחום אחד: הוא מנע למעשה הקמת מפעלים ללא אישור הממסד הפוליטי... הוא הקים תעשייה כושלת על סף התמוטטות, בחלקה הלא מבוטל פרימיטיבית ומיושנת. תעשיות רבות, ובייחוד בעיירות הפיתוח, קפאו על שמריהן ופיגרו אחרי הפיתוח הטכנולוגי של שלהי המאה העשרים. 

מסתבר שכאשר מחזיקים בחיים באופן מלאכותי מפעלים מיושנים, מונעים בדרך זו הקמת מפעלים בעלי טכנולוגיה מודרנית. אין ספק שלו היו הפוליטיקאים מוותרים על אינוס התעשייה באמצעות החוק האומלל, ולעומת זאת היו בונים תשתית ראויה, מפחיתים מן המיסים ומאפשרים מתן אשראי על פי בדיקת הכדאיות של מומחים כלכליים בבנקים [מתן אשראי כלל אינו נושא שמדינה ופוליטיקאים צריכים לעסוק בו, אלא הסקטור הפרטי] – הייתה התעשייה הישראלית תופסת את מקומה הראוי בין תעשיות העולם... המדיניות שבאה לביטוי בחוק עודדה אבטלה סמויה... מפעלים רבים הוחזקו ע"י מענקים שונים והממשלה לא הרשתה לפטר עובדים... אנשי מנהל לא מעטים התקבלו לעבודה על פי בקשת משרד ממשלתי זה או אחר – נעדר כל תמריץ להתייעלות...".(עזרה זהר) 

החוק לעידוד השקעות הון שקיים כבר למעלה מ- 60 שנה מגלה כושר עמידות מדהים למרות הנזק הרב שגרם. שלושה סקטורים עיקריים מגינים על החוק: האחד – תעשיינים ו"כאילו" תעשיינים שזוכים להטבות מפליגות ללא קשר לייצור, השני – פוליטיקאים ברשויות המקומיות ששמחים לגזור סרט פתיחה של מפעל חדש שהוקם "בזכותם" (לגבות ארנונה ולסדר עבודה לקרוביהם). כלל לא חשוב אם תוך 5 שנים המפעל ייעלם, העובדים יפוטרו והמשקיע המאושר יבלה על גדות אגם בשוויץ... 

הסקטור השלישי הוא הממסד הפוליטי ומערך הפקידות הממשלתי – אלה נהנים מהכוח שבחלוקת התקציבים והג'ובים למקורביהם – תוצר לוואי של "עידוד התעשייה"... 

מאז 1953, השנה בה נולד החוק לעידוד השקעות הון, מתנהל הדיון הקבוע – "קביעת קריטריונים להעברת כספים". כולם, בינם לבין עצמם, יודעים שהחוק מיותר ויש לחסלו, כולם יודעים שעיקר הזרמת המיליארדים, הבלתי פוסקת, חוזרת ומגיעה לאותו מספר מצומצם של "יזמים" ולמספר מאות אחרים סביבם. בכל פעם מחדש יורד הנושא מסדר היום: השר חושש מאיבוד כוחו הפוליטי כתוצאה מהקטנת התקציב, ה"חברתיים" מוחים, ראש עיירת הפיתוח זועק על הזנחת התושבים ומיליארדי הדולרים מתנדפים אל כיסי "היזמים". המצב בדימונה לא משתנה וגם לא מחאת הלובי החברתי. 

עידוד תעשיית ה"קומבינות"' 

במשך עשרות שנים מופיעים בעיתונות תיאורים של כישלונות והונאות שנעשו במסגרת החוק האווילי, נזק של מיליארדי דולרים נגרם למשלם המיסים, אך נראה שלובי הנהנים מהחוק חזק יותר. הנה תקציר: 

התעשייה הקיבוצית: "...באותן שנים היה הון זמין ונסחפנו [מהיכן הגיע לקיבוצים ה"הון הזמין"?]. קיבוצים שנכנסו להקמת פרויקטים תעשייתיים באזורי פיתוח קיבלו הלוואות פיתוח בתנאים מועדפים. שבעים אחוז הגיעו מהממשלה ושלושים אחוז מהספקים של הציוד והמבנים. כך קרה שכל כניסה לפרויקט תעשייתי הביאה לעודף מימון של כמה עשרות אחוזים. אין מה להסתיר: העודף הופנה לצרכנות..." מתוך ראיון עם אחד מראשי התעשייה הקיבוצית (עיתון "על המשמר" דצמבר 1986). 

השאלה המעניינת היא האם הקיבוצניק המתראיין אינו יודע חשבון? הרי 70% ועוד 30% הם 100% – אז כיצד נוצר עודף של "עשרות אחוזים"?... הקיבוצניק אכן שולט בחשבון בסיסי היטב. העודף נובע מניפוח התחשיבים שהוגשו לממשלה באופן שהסכום שהתקבל היה גבוה מהנדרש. 

קשה להאמין שיש צדיק אחד בסדום התעשייתית שלא ניפח חשבונות ולא "עיגל פינות" – ואם יימצא הצדיק הרי שיכול היה להסתדר גם ללא חוק זה. חלק זניח מהכישלונות והשחיתויות הגיע לבתי המשפט, אך מהם ניתן ללמוד על מקצת מהשיטות שבחלקן אפילו לא הייתה הונאה, אלא סתם טמטום של הרשויות: 

הונאת המיקום: הפרויקט האמיתי מתבצע במרכז הארץ, צוות קטן וזמני יושב באזור המועדף בו ניתנות ההטבות... 

הונאת מחיר הציוד והמכונות: בשיתוף עם ספק הציוד מחו"ל מנפחים את מחיר המכונות למפעל, מקבלים חשבונית מנופחת המוגשת למרכז ההשקעות. אחר כך מקבלים זיכוי מהספק. הזיכוי מופקד לחשבון התעשיין המאושר בשווייץ. בגרסה אחרת מקימים חברת קש לציוד ומכונות שרוכשת את הציוד בזול ומוכרת ביוקר למפעל בארץ... רווחי חברת הקש נשארים כמובן בלוקסמבורג... 

הונאת תוספת הציוד: מוסיפים למכונות המיובאות חלקים שאינם הכרחיים להשקעה כגון חלקי חילוף בכמות מוגזמת או חלקי ציוד שניתן למכור בשוק החופשי. 

הונאת המכס: רוכשים ציוד בכמות מוגזמת שבארץ מוטל עליו מכס גבוה. עודפי הציוד (הפטורים ממכס) נמכרים בארץ בשוק החופשי ברווח ניכר. כך נעשה בבתי מלון בחופי תל אביב שהוכרו כמפעל מאושר בתקופה ששטיחים ופריטים דומים סבלו משיעורי מכס גבוהים. חלק ניכר מהשטיחים מצאו דרכם לשוק המקומי... 

הונאת העברת בעלות: המפעל המאושר עובר למעשה לבעלות אחרת, אם כי לא תמיד באופן רשמי. חברות היי-טק מתמזגות עם אחרות או מתפצלות. בדרך זו מממש היזם הראשון את שכר קשריו וחריצותו בחליבת הכסף מהמדינה... 

שיטת הריקוד בשתי חתונות: כפל סיוע בתירוץ זהה; לדוגמה – קבלת סיוע להכשרת עובדים ממשרד התמ"ס והגשת בקשה חופפת, עבור אותם העובדים למשרד העבודה ואולי גם לרשות המקומית... 

תכנית "הרחבת כושר הייצור": מגישים תכנית ל"הרחבת כושר הייצור" במפעל קיים, עם תיאורים מפליגים בדבר תוספת מועסקים והרחבת ייצוא... הכסף מועבר למפעל ומושקע בהחלפה וחידוש ציוד קיים (במקום תוספת ציוד). השיטה מאפשרת לבעלים לחסוך הפרשות שנתיות לצורך חידוש ציוד כמקובל בתעשייה. במקום ההפרשות נכנס הכסף לכיסי הבעלים... לשיטה יתרון נוסף: ההשקעה המאושרת מאפשרת תקופה נוספת של פטור ממס הכנסה. המפעלים הסמוכים לשולחן הממשלה גילו את סוד האושר הנצחי... 

שיטת התנועה הסיבובית: המדינה אמורה להשקיע 30 מליון דולר במפעל והיזם, נניח, 15 מליון דולר. המדינה משקיעה את חלקה, את הכסף הממשלתי מוציאים מהחברה ו"בתנועה סיבובית" חוזרים לחברה 15 מליון דולר כ"השקעת הבעלים"... לא פשוט אבל אפשרי. 

שיטת מצג השווא: "משקיע זר" מקים מפעל בארץ. הפרויקט שהוגש למשרד המסחר והתעשייה מגובה במסמכים שמעידים על ניסיון בענף, חוזי שיווק שמנים, המלצות וכדומה. "המשקיע" קונה מפעל שלם שבפשיטת רגל בחו"ל, חוזר ומרכיב אותו בישראל. לאחר נאומי פתיחת המפעל, גזירת הסרט על-ידי השר וראש העיר וקבלת הכסף מהממשלה "המשקיע" נעלם... 

שיטת "כשלון הפיתוח": מקבלים מענק מהמדען הראשי לפיתוח מוצר מסוים. מדווחים על "כשלון הפיתוח". נפטרים מהצורך להחזיר את הכסף בתשלומי תמלוגים. 

שיטת "מוצר הקש": מגישים תוכנית מו"פ פנטסטית על מוצר מדהים שעשוי לפרוץ לשוקי העולם בהצלחה מסחררת. המענק המתקבל משמש לייצור מוצר אחר, או להשקעה אחרת במפעל. פיתוח ה"מוצר המדהים" נכשל כמובן ואין צורך להחזיר את הכסף למדינה...

הברחת הידע לחו"ל: מקבלים מענק בארץ. המוצר מצליח אך המפעל בארץ מקפיד לייצר כמות קטנה של מוצרים בלבד. רוב המוצרים מורכבים במפעל מקביל בחו"ל. תמלוגים למדען הראשי משלמים מתוך המכירות הנמוכות בארץ... 

שיטת ה"דלת המסתובבת": מקבלים מענקים עבור השקעה בציוד רב, מוגזם ומנופח. חלק מהציוד שהגיע מוחזר לספק... ולפעמים באריזה המקורית... הספק מזכה את חשבון היזם הישראלי בשוויץ...

שיטת "שינוע" מס ההכנסה: המפעל המאושר זכאי לפטור ממס הכנסה. ליזם הזריז יש מספר חברות שקשורות ל"מפעל המאושר" (לדוגמה, חברת שיווק שמשווקת מוצרים אחרים, אך גם את מוצרי המפעל המאושר). החברות הקשורות לא מראות רווחים, כל הרווחים מועברים ומוצגים בדוחות המפעל המאושר, שפטור כאמור ממס והופך למפעל "מעושר מאד"... 

שיטת "שינוע" המס אל המפעל החדש: מפעל מחליט לייצר מוצר חדש (אפילו פטנט אמיתי). מפרידים את המוצר החדש מהמפעל הוותיק בחיפה ומקימים מפעלון שיתמקד בייצור אותו מוצר בלבד. מגישים תוכנית למרכז ההשקעות לפיה המפעלון החדש יוקם ברמת הגולן – אזור פיתוח א' ומקבלים פטור ממס הכנסה שאפשר לנצלו למשך 14 שנים. המוצר אמיתי, השוק אמיתי, המכירות אמיתיות – אבל הנהלת החשבונות – בלוף. המפעל המאושר ברמת הגולן הופך להיות מוקד הרווח המפתיע של כל העסקים הקשורים לאותם הבעלים. רוב הוצאותיו נרשמות על המפעל בחיפה ואילו תוצרתו נמכרת במחיר גבוה מאד לחברות קשורות. כך מתנקז הרווח אל המפעל המאושר וכולו כמובן פטור ממס. איזה אושר. 

שיטת צוות המחקר המנופח: פרויקט המו"פ מעסיק באמת רק 3 חוקרים. בתוכנית שהוגשה למדען הראשי "עובדים" 30 חוקרים. בפועל כולם עובדים, אבל במחלקות אחרות במפעל שכלל אינן קשורות לפרויקט המסובסד... לך תבדוק... 

שיטת הזיוף הפשוט: רוכשים חשבוניות פיקטיביות ותלושי שכר פיקטיביים. אלה מאפשרים מצג שווא של היקף פעילות או רכש פיקטיבי. 

שיטת הסיפור הפנטסטי: "משקיע" שבדרך כלל פועל בתחום בו הוא מגיש את בקשת הסיוע, "תופר" סיפור השקעה מלהיב כגון הקמת מפעל הבלמים הגדול ביותר באסיה (מפעל כזה באמת הוקם בדימונה...) או הקמת מפעל למטוסי מנהלים בקרית שמונה... גודל המענק כגודל ה"סיפור". 

שיטת "יצירת מקומות עבודה": השיטה מנצלת את חולשתם של הפוליטיקאים להפגין "יצירת תעסוקה". כאן למעשה לא תמיד יש הונאה מצד היזם ובמקרים רבים אכן נוצרת תעסוקה, זמנית לרוב. מפעלי הטקסטיל שהוקמו בשנות השישים בעיירות הפיתוח סיפקו "תעסוקה" אך המשכורת שולמה למעשה על-ידי המדינה כשהיזם גוזר את חלקו... בשנות ה-90 נוצרו אלפי מקומות עבודה על-ידי חברת אינטל האמריקאית בירושלים וקריית גת אך סכומי העתק שניתנו כמענק לאינטל מכסים קרוב לוודאי את שכר העובדים לתקופה העולה על 5 שנים... 

שיטת האיום בסגירה: פשוטה ביותר. המפעל בשדרות בקשיים (אלא מה...). הבעלים מאיים שאם לא יקבל תוספת סיוע, מעבר למיליוני הדולרים שכבר בוזבזו או "נעלמו" הרי שיסגור את שערי המפעל ויפטר את 120 עובדיו... בסוף מגיעים ל"הסדר" – העיקר שהמפעל לא ייסגר לפני הבחירות... 

שיטת העברת המפעל ממרכז הארץ לעיירת פיתוח: כאשר עננים שחורים מצטברים באופק מעל שמי המפעל ברמת גן, עוד בטרם חשיפת הקשיים הצפויים, עולה הרעיון הציוני – להעביר את המפעל לירוחם שבנגב. המענק מתקבל, נוצרים מקומות עבודה, והקרקע היקרה ברמת גן נמכרת בסכום נאה. אלא ש"העננים השחורים" מגיעים גם לנגב הצחיח לאחר תקופת מה... 

לא מתוחכם אבל מצליח: רשות ממשלתית אחת "עובדת" על האחרת. חלק מכספי הסיוע של המדינה מועברים ל-27 מינהלות של אזורי תעשייה. המינהלות הן שמשקיעות את הכספים לפי תוכנית שהוגשה. קיים חשד שבמקרים לא מעטים לא הוקמו כלל מפעלים. הכסף שימש למטרות נעלות אחרות... 

 

תעשיית העידוד – פנים רבות לה

החוק לעידוד השקעות הון הזרים כספים בעיקר למפעלים חדשים. המדען הראשי הזרים כספיו למו"פ. אך מה יעשו יתר התעשיינים? כיצד הם יתחברו לקופה הציבורית? הרי לא יתכן שפשוט רק יעסקו בייצור ובמכירת תוצרתם... 

שיטות עידוד רבות פותחו וחלקן עדיין מופעל כיום. כל שקל שהופנה לעידוד התעשייה הצריך מנגנון לגביית הכסף מכיסי האזרחים ומנגנון לחלוקת הכסף לתעשייה. המנגנון עצמו על פקידיו ולשכותיו – יקר. בתהליך מפותל זה קשה למנוע "דליפת כסף" למטרות "נעלות" אחרות לפי שיקול דעתו של הפוליטיקאי שאחראי לחלוקה... באופן זה – כל שקל שנלקח מהאזרח לצורך "עידוד התעשייה" מגיע מקוצץ לכיסי התעשיין. אותו שקל מקוצץ ממשיך במסעו ובדרך ל"עידוד התעשייה" מקוצץ פעם נוספת ע"י התעשיין עצמו שגם חשבון הבנק הפרטי שלו זקוק מידי פעם לעידוד. ולבסוף, במבחן התוצאה, מסתבר שהתעשייה לא כל כך מתעודדת... 

הסובסידיות והמענקים הגיעו לשיאם בתחילת שנות השמונים – כמעט 15% מהתל"ג (הירחון הסטטיסטי לישראל מאי 1988). נסקור בקיצור שיטות עידוד רשמיות שלא הוזכרו עד כה: 

ערבויות להלוואות – ערבות ממשלתית לתעשיין לצורך גיוס מימון מבנק פרטי. הסיכון להלוואה מועבר, בדרך זו, מהתעשיין אל גב' כהן מגדרה. ערבות מדינה. 

פיצוי על שער חליפין – משפחת גולדברג מגבעתיים רוכשת מקרר חדש בסכום עתק, בגלל שער דולר גבוה ומכס רצחני. חלק מהכסף ששילמה עבור המקרר (המיסוי), עובר כפיצוי לתעשיין, על שער חליפין שגבוה מידי לדעתו ומקשה על יבוא חומרי הגלם לתעשייה. חלק אחר מכספי המקרר של משפחת גולדברג מיועד ליצואן שטוען ששער החליפין נמוך מידי והיצוא אינו משתלם... 

ערובות לסיכוני יצוא – אם ממשלת ניגריה אכן תשלם ליצואן הישראלי הוא ירוויח. אך אם הצ'קים של ממשלת ניגריה יוחזרו ע"י הבנק (בהעדר כיסוי)... תשלם משפחת ממן מדימונה ליצואן. 

מענקי שיווק – וכיצד אפשר לשווק בחו"ל מוצרי תעשיה ללא "מענקי שיווק"... 

סיוע למפעלים בקשיים– סיוע שנועד לדחות את קץ המפעל אל הקדנציה של הממשלה הבאה, או ראש העיר הבא. הסיוע ניתן בהלוואות מיוחדות, ערבויות מדינה, ולעיתים השקעה ממשלתית ישירה במפעל. 

הלוואות להון חוזר– אותה גברת בשינוי אדרת. הלוואות.

הטבות מס – במסגרת החוק לעידוד השקעות הון ניתן פטור ממס למפעלים ש"עומדים בקריטריונים" (בנוסף למסלול המענקים). בשנים 2008 - 2013 עמד היקף ההטבות על למעלה מ-5 מיליארד שקל לשנה (בשנת 2003 עמד סך ההטבות על 2.3 מיליארד שקלים). כ-70% מכלל ההטבות הועברו לארבע חברות ענק: טבע, אינטל, צ'ק פוינט וכימיקלים לישראל. מבקר המדינה בדו"ח 2014 מציין: "אין וודאות לגבי הערך המוסף של ההטבות לפיתוח התעשייה". נו... עם "אין וודאות" כולם חיים בשלום.

מגוון דרכים אחרות לעידוד התעשייה כגון הקמת מכוני מחקר תעשייתיים, פיתוח תשתיות על חשבון הממשלה, העדפת רכישות לצורכי בטחון מהתעשייה המקומית, השתתפות בהעסקת עולים חדשים, פחת מואץ על השקעות, וכמובן – הגנה מיבוא מתחרה. 

ריבוי שיטות העידוד מעלה (בהגזמה) את השאלה הבלתי נמנעת – אם תעשיין צריך לעסוק חלק ניכר מזמנו במגעים עם השלטונות, אז למי יש זמן גם לייצר?... מהם סיכויי השרידות של תעשיין שלא לקח חלק בחגיגה? אין ספק שמערכת מסובכת זו היא מהסיבות העיקריות לכך שמשקיעי חוץ לא הקימו תעשייה אמיתית בישראל במשך עשרות שנים. כמעט שאין שנה שדו"ח מבקר המדינה אינו עוסק במערך העידוד לתעשייה, בכספים שאינם מוקצבים כהלכה, במעורבות פוליטית בהחלטות ובהעדר ביקורת על כספים שהוזרמו.

עו"ד דוד גבאי, היה עד מדינה של הפרקליטות במספר תיקי הונאת מרכז ההשקעות על ידי אנשי עסקים. להלן קטע מעדותו (צבי הראל, הארץ 22/2/98): "...עסקתי בהקמת פרויקטים בישראל, שחלקם היו מרמה והונאת מרכז ההשקעות... הייתי צריך להמציא משקיע. פניתי לרודמן וביקשתי את הסכמתו [להיות משקיע קש]... סיפרתי על התנאים המופלגים שישראל נותנת למשקיעים ועל האפשרויות להונאה בהשקעות הקיימות בארץ. סיפרתי לו על ניפוח חשבוניות... למעשה, בלי שום השקעה אתה מוציא כסף מהמדינה... מפעל לנורות... 10 חוות רוח ברמת הגולן שמייצרות חשמל...

מנזקי הסבך הביורוקרטי

ננסה לתאר בדמיוננו תעשיין יהודי חם משיקגו, בעל מפעל משגשג לתנורי מטבח המעסיק כ- 2,000 עובדים. לאחר שנים של תרומות בהיקף מצטבר של מיליוני דולרים עולה בדעתו הרעיון: במקום לתרום לישראל – להקים בישראל מפעל לתנורים. אילו היה מתכנן להקים מפעל תנורים נוסף בפלורידה ההליך היה פשוט – שוכרים מבנה, קונים ציוד, מגייסים עובדים, מייצרים, משווקים ומוכרים. כמובן, נעזרים במימון מבנק מסחרי. תוך מספר חודשים המפעל החדש בפלורידה מייצר ומוכר. 

לצורך הקמת המפעל בישראל הזמין אליו התעשיין האמריקאי את הנספח המסחרי בשגרירות ישראל. הנספח תיאר בהתלהבות את השלבים שעליו לעבור, את הבקשות שיש להגיש, את מגוון צינורות העידוד להם יהיה זכאי. ראשו של התעשיין הסתחרר, הוא בסך הכול רצה לייצר תנורים... 

מומחה נוסף, שגייס ליתר בטחון, פרט את עשרות השלבים שיש לעבור בישראל בדרך להקמת מפעל. החל מהקצאת קרקע ע"י מנהל מקרקעי ישראל ואישורי עירייה ועד לסבך מערכת העידוד הממשלתית. הדו"ח העריך גם את כמות שעות הייעוץ להם יזדקק – עורכי דין, רואי חשבון, מעכארים. לבסוף, המומחה המליץ להקים את המפעל בשיתוף עם מפעל תנורים ישראלי שבעליו מקורב לשלטון וזאת כדי שלא לעורר את זעמו. המפעל הנוסף הוקם לבסוף בפלורידה... 

התמונה המתוארת הייתה נכונה בשנות השישים, שנות השמונים ובחלקה גם כיום. זו הסיבה העיקרית להעדר השקעות זרות ישירות של תושבי חוץ במשך עשרות שנים. שוב חזרה הנוסחה הידועה: להביא לארץ כסף בלי יהודים (תרומות) ומאידך – יהודים בלי כסף (עולים). הממסד הפוליטי העדיף תמיד תרומות של מאות מיליוני דולרים על פני השקעות ישירות של מיליארדי דולרים. תרומות מגיעות לפוליטיקאים והם כבר יודעים מה לעשות עם הכסף... 

"הנוסחה הידועה" לא תוכננה מראש בדרך של קונספירציה רבת שנים, אלא זו תוצאה בלתי נמנעת של יישום השקפת עולם סוציאליסטית-ריכוזית. השיטה הסוציאליסטית יצרה סביבה ותנאים בלתי אפשריים לקיום תעשייה וכדי לפצות את התעשיינים על נזקי השיטה נוצרו מנגנוני הסיוע והעידוד שתרמו את חלקם להגדלת הסבך הביורוקראטי, השחיתות הבלתי נמנעת והברחת ישראלים מוכשרים לחו"ל. 

כך אבדו לתעשייה כמעט 40 שנים...

במשך כמעט 40 שנה שלט הממסד הפוליטי (הממשלה, ההסתדרות, הבנקים שהיו בשליטת הממסד) בתעשייה בשיטות שתוארו ואחרות. אי אפשר היה להקים מפעל רציני ללא מגע הדוק וחיבוק הדוב של הפוליטיקאים. אך ה"דוב" לא אהב את כולם – ומקורביו זכו לחיבוק יתר... כך התבססו מונופולים וקרטלים. תעשיין ונחלתו, מגזר ותעשיותיו. אסור להקים מפעל שיתחרה, אסור מפעל שיתחרה בתעשייה קיבוצית מסוימת, אסור מפעל שטיחים שיתחרה בשטיחי כרמל שבבעלות ח"כ אברהם שפירא ז"ל, אסור מפעל זכוכית שיתחרה בפיניציה, או מפעל לבידים שיתחרה בזה של קיבוץ אפיקים (מפלגת העבודה) ועץ לבוד שבעלות משפחת קרמרמן (ממנהיגי תנועת החרות). 

דומה שמאות ואולי אלפי יזמים שברו ראשם כיצד "לגלגל" רעיון שיתקבל על דעת הממסד, לארגן את הלובי לקבלת התקציבים – לגזור "קופון". מבחנו של רעיון לא היה השוק והצרכנים, אלא היכולת "להאכיל" בו את השלטונות. כך נוצר בישראל מעמד מיוחד של "קפיטליסטים" – אלה שנבנו ע"י השלטון הסוציאליסטי – לו הם חבים את עושרם. ה"קפיטליסטים המפאייניקים" היו למגיניה של השיטה שיצרה אותם. כך ניתן להסביר שדווקא בשכונות העשירות והמבוססות, תמיד היה רוב מוחץ בבחירות למפלגות הפועלים והעבודה... 

"הפטנט" לא הומצא על ידי פוליטיקאים ישראלים: מגבלות על החופש ליזום, לייצר, לייבא ולסחור הם מנת חלקם של כל המדינות הנחשלות בעולם (גם במדינות המערב "הנאורות" יש מעט מגבלות) ביניהן מדינות ערב, אפריקה, ועד לאחרונה גם מזרח אירופה. כל שליט מוצא את התירוץ למה מדינתו מיוחדת ויוצאת דופן; התירוץ להגבלת החופש והצורך במעורבות השלטון. בישראל מכרו לנו את האיוולת שהמגבלות על סחר חופשי נובעות מהיותנו "עם קטן מוקף אויבים", שאסור מסחר חופשי במטבע חוץ כי "אנחנו מדינה קולטת עלייה", היבוא החופשי אסור "כדי שלא להגדיל פערים חברתיים", הבנקים צריכים להיות מרוכזים בידי שניים וחצי גרעיני שליטה והתעשייה בידי שלושה אחרים "בגלל המצב הביטחוני" המיוחד, כי הקרקעות צריכות להיות בשליטת הפוליטיקאים בגלל "השייחים הערבים בערב הסעודית" ועוד... 

"תקופת המדבר" בתעשייה אכן נמשכה כ-40 שנים, במהלכה דוכאה היצירתיות הישראלית, הכישרונות הושחתו. הלב החם של עשירי העולם היהודי בתפוצות נסגר להשקעות – הם העדיפו לתרום קצת במקום להשקיע הרבה. קשה לחשב את פוטנציאל עשרות מיליארדי הדולרים שאבדו למשק בדרך זו. קשה עוד יותר להעריך את מיליארדי הדולרים שאבדו כתוצאה של בריחת יזמים ישראלים מוכשרים שירדו מהארץ. 

ומקץ 40 שנה...

"המצב הביטחוני" לא השתנה, נשארנו "מוקפי אויבים", ואפילו המשכנו "לקלוט עלייה" – אך פני התעשייה כיום שונים ללא הכר מהתמונה שתוארה. ענף היצוא העיקרי מתבסס על אלקטרוניקה, מחשוב, טלקומוניקציה וענפי היי-טק אחרים. גם ב"תעשייה המסורתית" יש מפעלים שהגיעו להישגים בינלאומיים. שיעורי המכס נמצאים בהליך ממושך של הנמכה ומעורבות משקיעי חוץ בעלייה. 

האופטימיות מסויגת, הואיל וחלק לא מבוטל של "רוחות העבר" עדיין מנשב בתעשייה ומחבל בסיכויי הפריצה הגדולה קדימה. מלחמת השחרור של התעשייה הישראלית לא תמה. 

...והתוצאה המצטברת:

pirion2
אין ארוחות חינם. כל העיוותים במשק מתנקזים, כמו המים, אל המקום הנמוך ביותר. ובכלכלה, "המקום הנמוך ביותר" הוא מנגנון המחירים – החיים בישראל יקרים מאד. הפער בפריון העבודה של העובד הישראלי לבין עמיתו במערב הולך ומתרחב. וכך גם ההכנסה. ראו את הגרף. התמ"ג לשעת עבודה כולל גם את מגזר ההייטק הישראלי בו פיריון העבודה גבוה מאד. אילו עורכי הגרף היו מנטרלים את תעשיית ההייטק מהנתונים ומשווים רק את פיריון העבודה ביתר המגזרים במשק (תעשייה מסורתית, עובדי שירותים פרטיים וציבוריים ועוד) התמונה הייתה קודרת הרבה יותר. פיריון ההייטק הגבוה מאד מעלה את ממוצע הפיריון בישראל באופן שאינו משקף את הפיריון הנמוך ביתר המגזרים – ברובו של המשק. פריון נמוך גורר הכנסה נמוכה, ולכן ההכנסה החציונית בישראל כה נמוכה, מחצית מהישראלים מרוויחים פחות מ-6,700 ש"ח ברוטו לחודש (2015).

איך חמקה התעשייה (בחלקה...) מידי הפוליטיקאים

הרצון לזכות בהקלות יצוא לארצות הברית, גרר לחצים מצד תעשיינים על הפוליטיקאים, והוליד הסכם סחר עם ארצות הברית. במסגרתו, נאלצה ישראל להפעיל הליך של הורדת מכסים. בשנת 1985 חזר התסריט עם השוק האירופאי המשותף. גם כאן "נאלצו" הפוליטיקאים הישראלים להוריד מכסים תמורת הקלות יצוא לאירופה. התרחבות היצוא חשפה תעשיינים לרמות חדשות של איכות ותחרות ולאימוץ סטנדרטים חדשים. במקביל, גרמה הורדת המכסים בישראל, לגידול ביבוא ואילוץ התעשייה המקומית להתייעל, כדי לעמוד בתחרות עם היבוא המוזל. תנועת מלקחיים זו, שהלכה וגברה עם השנים, חישלה תעשיות כדאיות וחיסלה מפעלים שמלכתחילה לא היה בסיס כלכלי לקיומם. 

ראוי גם לציין את הירידה בלהט האידיאולוגי-מרכסיסטי. גם את עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 – למרות שלא הנהיג שינויים מרחיקי לכת, הרי שאלה חלחלו אט-אט, אבולוציה טבעית... 

איך חמק ענף ההי-טק מידי הפוליטיקאים

התסריט שתואר, למרות חשיבותו, לא היה הגורם היחיד בהעלאת התוצר לנפש מכ- 5,000 דולר בתחילת שנות השמונים, לכ- 23,000 דולר לנפש בשנות האלפיים וכ- 35,000 דולר החל מ-2013 (התוצר נמדד בשקלים ותלוי מאד בשער הדולר הממוצע). התפתחות בלתי צפויה אחרת ארעה!

באמצע שנות השמונים נולד כוכב בשמי קליפורניה – המחשב האישי. החל עידן ההי-טק. "הרך הנולד" תפס את הממסד הפוליטי הישראלי לא-מוכן. אף אחד מהמגזרים המסורתיים בכלכלה, או לובי אינטרסנטי קיים, לא ראה בהיי-טק, שזה עתה נולד, איום קיומי על מיקומו בסמוך לפטמות הכסף של משרדי הממשלה. אילו היה עולה רעיון להקמת מפעל שטיחים או צמיגים נוסף, היתה מתרחשת "מלחמת עולם" – בידי מי תיפול השליטה – ההסתדרות וחברת העובדים, סקטור אחר או אולי סתם "משקיע פרטי" שמקורב לשר... אבל בהיי-טק למזלנו הם לא הבינו ולא ראו בו איום על קבוצות האינטרס הקיימות. 

הענף החדש לא היווה חזקה מסורתית של שום קבוצה ותיקה ולא איים על אף סקטור. לכן, לא נוצר לובי של ותיקים שעלול היה ללחוץ על הממסד לחקיקה להגנת הותיקים. חדשנות הענף וגילם הצעיר של מועסקיו מנעו את השתלטות הממסד. לא התפתחו לחצים ל"הסדרת הענף", ל"הגנה על האזרח", או להסכמי עבודה "קיבוציים". הפוליטיקאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות נרדמו. כך ניתנה הזדמנות לענף ההי-טק להתפתח כמעט באין מפריע. 

ענף ההיי טק אינו מאופיין בהשקעות כבדות בקרקע, ציוד, מבנים. מכונות, תשתיות חשמל ומים כבדות. הענף גם לא נדרש לרישיון ייבוא לתשומות וגם לא רישיון תפעול מיוחד. אופי הענף עזר להתחמקות מהביורוקרטיה הממשלתית-מפלגתית. 

לא קשה לתאר היכן היינו היום, אילו כבר בשנות השמונים כל מתכנת היה צריך להצטייד ב"תעודת מתכנת מורשה" מטעם משרד המדע, כל בית תוכנה וחברת סטארט-אפ היו נזקקים לרשיון ולרישום במשרדי "רשם התוכנה והמחשוב" הממשלתי. שיווק תוכנה ומוצרי היי-טק לחו"ל היה נתון בידיה הבלעדיות של "מועצת המחשוב הלאומית". כל השקעה בהיי-טק הייתה צריכה אישור של המועצה (כדי למנוע כפילויות וכדי לדאוג ל"שיוויוניות"...) ובמליאת המועצה היו יושבים נציגי מפלגות ו"נציגי ציבור"... 

בזמן קצר יחסית, תוך כ-15 שנים, הפך הענף ל"קטר המוביל" של הכלכלה הישראלית. 

עדכון: לא אלמן ישראל... עו"ד חנינא ברנדס יוזם חקיקה להקמת "רשות לאומית להיי-טק" (גלובס 4.9.2007). העניין מתקדם ויש כבר טיוטת חוק. "יש להכפיף את כל הגורמים העוסקים בתחום" אל הרשות המוצעת... אלמלא פורסם שמו של יוזם ההצעה, אחד מעורכי הדין המובילים בישראל, היינו משערים שהיוזם הוא פוליטיקאי שבאמתחתו מונחת כבר הצעה לאיוש יו"ר הרשות החדשה וחברי מועצת הרשות... על כך כבר נאמר שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות... 

תחילת הסוף של תעשיית ההייטק הישראלית?

בשנת 2014 חל מפנה היסטורי מדאיג בענף ההייטק: הווירוס הסוציאליסטי חדר לגוף בהצלחה והתמקם לתמיד – ההסתדרות. חברות כמו נס, קומברס, ו-SAP, גם אחרות בדרך. הפליאה היא כיצד הענף החזיק מעמד ללא ההסתדרות במשך למעלה מ-25 שנים. הנזק לא יהיה מיידי, אבל הוא בלתי נמנע. זה רק שאלה של זמן שפעילי הוועד יפסיקו לעבוד בהייטק, יקבלו שכר מלא ויעסקו "פול-טיים" בהגנה על "זכויות העובדים". נזכה לראות במהרה בימינו בשביתות מלאות ושביתות האטה בחברות הייטק. גם "הסכמים קיבוציים" יגיעו – שכר אחיד ללא קשר ליוזמה ותרומה לחברה. מינוי ראש צוות תוכנה יהיה באישור הוועד ועובדים זועמים על "פגיעה בזכויותיהם" יכלאו את המנכ"ל במשרדו. זה טבעם של "חוקי עבודה מתקדמים".  

איפה הם היום? הדינוזאורים של אז

עיון במדורים הכלכליים של העשורים עד לסוף שנות השמונים חשף אותנו לשמות של אנשי העסקים והחברות שכיכבו אז בחדשות: חברת העובדים של ההסתדרות על עשרות מפעליה וקונצרן כור של חברת העובדים; משפחות של אנשי עסקים כמו מרק מושביץ', ישראל סחרוב, יוסף פקר, ישראל פולק, שביט, שפירא; חברת ההשקעות דנות, משפחת חכמי, אייזנברג, משפחת רקנאטי ועוד לא רבים אחרים; מפעלים ממשלתיים, הסוכנות היהודית – לכולם היו עסקים משגשגים וכולם כיכבו מידי יום במדורים הכלכליים, בדרך כלל לצידם של שרי אוצר ופקידי ממשלה. הון ושלטון. 

די היה לפתוח במקצת את המשק הישראלי לעולם (גלובליזציה), די היה לשחרר קצת את רסן המעורבות הממשלתית במשק, די היה בליברליזציה איטית של שוק המט"ח, שוק ההון וחומות ההגנה העבות על התעשייה המקומית. והתוצאה: הגברת התחרותיות ו"הרס" מבורך של התעשייה הישנה – כמעט כולם נעלמו מדפי העיתונות הכלכלית הם ומשפחותיהם – חלקם פשטו רגל, חלקם הקטין את פעילותו הכלכלית, אחרים נמכרו ונבלעו, או שנעלמו מהארץ. השינויים המבניים במדינת ישראל אינם אחראים בלעדית לשינוי פני התעשייה. גם בעולם העסקים יש אבולוציה טבעית... 

הרכב אנשי העסקים והחברות כיום שונה לחלוטין. עושר חדש, פיזור העושר בין מספר גדול של יזמים במקום "תריסר המשפחות המובילות", רעיונות שונים, טכנולוגיות חובקות עולם. כדי להבין את הסיכוי והפוטנציאל הטמון במשק הישראלי בעידן החדש – די להביט קצת אחורה בזעם. 

לשכת המדען הראשי – הפסד מצטבר – למעלה מ- 4 מיליארד דולר

במשך עשרות שנים מממן המדען הראשי במשרד המסחר והתעשייה פרויקטים אזרחיים-עסקיים של מחקר ופיתוח (מו"פ). תקציב המימון השנתי עומד בשנים האחרונות על כ-400 מליון דולר לשנה. הליך קבלת המימון מתחיל ממילוי טופסי בקשה המפרטים את ההיבטים הטכנולוגים, הכלכליים והתקציביים של המיזם. לאחר הליך של בדיקה ואישור מתקבל המענק. אם המחקר הניב תוצאות ומוצרים נמכרים – יידרש המפעל לשלם תמלוגים שנתיים לממשלה מתוך המכירות. 

סכום ההפסד המצטבר, כתוצאה ממענקי המדען הראשי, בניכוי תמלוגים שהתקבלו עד שנת 2002 חוצה את קו 4 מיליארד הדולר (במחירי 1999). הפסד מצטבר מכספי משלם המיסים. התחשיב אינו כולל את עלות מנגנון משרד המדען. למען ההגינות יש לציין שחישוב ההפסד אינו כולל "רווח למשק" כתוצאה מהתועלת שהניבו פרויקטים שנעזרו במענקים והצליחו. מאז 2002 לא נערך (או לא פורסם) יותר שום נתון על הפסדי המדען הראשי. הכול טוב.

התעלמנו מהרווחים העקיפים מהסיבה הפשוטה שאין כל דרך להעריך אותם. רובם ככולם זורמים לכיסי בעלי המניות בחברות בעוד שההפסד יוצא תמיד מכיסו של משלם המיסים. מאידך, קשה גם להעריך את הנזקים העקיפים, הנגרמים ע"י סבסוד המו"פ, שמסיט משאבי אנוש חיוניים מפרויקטים פרטיים לפרויקטים מסובסדים. קל יותר "למכור סיפור" לפקידי ממשלה ולזכות במימון מאשר לקרן השקעות פרטית. הסבסוד מגביר מלאכותית את הביקוש לעובדי הייטק, גורם להעלאת השכר בענף, ויוצר אפקט של מעין מס מעסיקים על חברות ההייטק. נזק עקיף נוסף נובע מהמיסוי שמוטל על אזרחי ישראל למימון המענקים. המיסוי מקטין את המקורות הכספיים שעומדים לרשות מיזמים אחרים. 

עריכת טופסי הבקשה למדען הראשי וההליך כולו הוא "כאב ראש" לחברות. הבעיה נפתרת בסיוע יועצים ו"מעכארים" שזו התמחותם – הגשת בקשות וקידומן. היועץ יודע כיצד "לבשל" את הבקשה כדי לקבל את מקסימום המענק האפשרי (לעתים "היועץ" מקורב לאדם הנכון ויודע מה להבטיח לו כדי שהבקשה תאושר). 

בתחילת שנות השמונים הגיע מידע אל עורך אתר זה על מפעל אלקטרוניקה בעיירת פיתוח בצפון הארץ אשר הגיש בקשה למענק מו"פ של למעלה מ-2 מיליון דולר. בתכנית המחקר והתקציב פורטו כ- 23 בעלי תפקידים שייקחו חלק במחקר וכן פרוט ציוד ומכשור נדרשים. בפועל היה מדובר בפיתוח שכבר היה בשלבים מתקדמים למדי... הפיתוח בוצע בעיקר ע"י מהנדס אחד... וכמעט כל הציוד שנרכש נועד לפעולתן השוטפת של מחלקות אחרות במפעל שכלל לא היו קשורות ל"פרויקט"... המענק אושר. 

כל מי שאי פעם היה מעורב בעריכת בקשה מכל סוג שהוא, שמוגשת לממשלה, מכיר את השיטה. מענקי המדען הראשי חשופים ל"קומבינה כפולה" – האחת, כאמור, בעת קבלת המענק; והשנייה – בעת תשלום תמלוגים על המכירות, אם היו. לרשות החברות העסקיות עומדות מספר דרכים להקטנת תשלומי התמלוגים למדינה, חלקן בשיתוף פעולה עם הלקוחות רוכשי המוצר. אריה אבנרי חושף (מעריב 15.10.02) את אפס קצהו של הקרחון: 

"...המדען הראשי ...מהווה מקור לא אכזב ל'קומבינות' למיניהן... חברה ישראלית ידועה... דיווחה למדען הראשי על אי הצלחתה לייצר את המוצר... כאשר נודע לבעלי החברה שתרמיתם נחשפה, הפעילו לחצים כבדים על האוצר והתמ"ס לסיים את הפרשה תמורת 'כופר'..." 

דר' אורנה ברי שכיהנה כמדענית ראשית בשנים 1997- 2000 סיפרה באותה כתבה: "...העברתי לרשות לניירות ערך ולשלטונות מס הכנסה מקרה חמור של חברה ציבורית ידועה, שהוציאה כספים מאתנו במרמה, אך להפתעתי הם לא טיפלו בפרשה – אולי בגלל קשרים או לחצים." 

במקרה אחר, סיפרה המדענית הראשית לשעבר, כי חברה ישראלית שבשמה לא נקבה – איימה על חייה בשל סירובה להעניק לה מענק כספי גדול... האיום התבצע בביקור לילי בביתה... אין לי הגנה משפטית... אבל יש כאלה שיודעים במי מדובר". 

נראה שכותרת הפרק, על הפסד מצטבר של 4 מיליארד דולר, מהווה אומדן זהיר כי אינה מביאה בחשבון "קומבינות" בהסכמת המדען הראשי... מסתבר שלעיתים מוחזרים תמלוגים למדען בשיטת ישראבלוף טיפוסית כפי שכותב דר' מאיר פלד (גלובס 17.05.01): 

"...כדי להעניק תמריץ ללקוח לשלם תמלוגים, מאשר לו המדען מידי שנה מימון נדיב נוסף. למעשה, המדען משלם את התמלוגים לעצמו ממימון חדש זה, כאשר נשאר גם משהו ללקוח. עכשיו ברור, מדוע לשכת רואי החשבון רואה במימון המדען – הכנסה". 

שיטות רבות לקומבינות – נימוק "כישלון הפיתוח" רק אחת מהן. התפצלות חברות, איחוד, מיזוגים ורכישות, הנפקות, העברת פעילות לחו"ל הופכים את מעקב הפקידים אחר היזמים המוכשרים לבלתי אפשרי... 

על הבזבוז הכלכלי בתהליך המימון הנהוג בלשכת המדען הראשי עומד אדם רסקין במחקר שפורסם ע"י המכון ללימודים אסטרטגים ופוליטים מתקדמים (סבסוד מו"פ בחברות הייטק בישראל 8/99): 

"...בקרנות הון סיכון בעמק הסיליקון בקליפורניה... רק 2 אחוזים בערך מכל הבקשות, נענות בחיוב... המגזר הפרטי המונע ע"י רווח, שוקל היטב את סיכוני הסטארט-אפ מול פוטנציאל הרווח שלו... לעומת זאת, לשכת המדען הראשי אישרה יותר מ- 75 אחוזים מבקשות המימון שהוגשו לה בחמש השנים האחרונות. הסיבה לפער העצום היא שמשקיעי הון הסיכון אחראים כלפי המשקיעים שלהם בכל הנוגע להחלטות המימון שלהם, ואילו עובדי המדינה המועסקים בלשכת המדען הראשי אינם אחראים ל'שורה התחתונה' של השקעותיהם. אנשי הלשכה יודעים שהם לא יאבדו את מקום עבודתם אם החלטות המימון שלהם לא יהיו מוצלחות, ואין להם איפה שום תמריץ להיות זהירים כמו עמיתיהם במגזר הפרטי. הלחץ היחיד... הוא כנראה הצורך לנצל את כל התקציב הממשלתי, גם אם במגזר הפרטי פוחת העניין בקבלת המימון... בשנת 1999 ביקשה המדענית הראשית ממשרד האוצר שירשו לה להגדיל את המימון לחברות גדולות, כדי למנוע היווצרות עודף כלשהו בתקציב הלשכה...". 

גורם אפשרי נוסף למספר הגבוה של הבקשות המאושרות הוא סינון מוקדם טרם הגשת בקשה – סינון שמתבצע כפי הנראה על ידי היועצים המתווכים. היועצים מכירים את הנהלים, את התנאים והקשרים הנחוצים לאישור הבקשה. לא תמיד מוגשת בקשה רק בזכות רעיון טוב... 

כאשר קרן השקעות (או משקיע פרטי) דנים בהשקעת הון סיכון, השיקול הבלעדי הוא סיכויי ההצלחה העסקית של המיזם החדש. כאשר מוסד ממשלתי, כמו המדען הראשי, משקיעים כסף שאינו-מכיסם, באופן בלתי נמנע מעורבים שיקולים פוליטיים, כפי שמעיד בכתבה בגלובס (24/02/19) שוקי גלייטמן, המדען הראשי לשעבר (1993-1996). לדבריו, רשות החדשנות עוסקת במגוון נושאים שאינה צריכה לעסוק בהם עקב לחצים פוליטיים, כגון: סבסוד חברות, "עידוד הפריפריה", סבסוד חממות של חברות רב-לאומיות. באותה כתבה מצוטט שר הכלכלה אלי כהן שאמר: "מיליארד שקלים מתוך תקציב המדען הראשי של 1.6 מיליארד מבוזבזים לריק".

מקסם השווא – שכר מינימום

הכנסה נמוכה של עובד נובעת מתפוקה נמוכה, מאיכות תפוקתו וממיעוט כישוריו יחסית לכישורים מבוקשים יותר. למעסיק לא שווה לשלם יותר, כי ברוב המקרים השוק מכתיב מחיר נמוך למוצר שמייצר אותו עובד – אם שכרו של העובד יעלה – אי אפשר יהיה למכור את המוצר. בנוסף, ברמת הכישורים והתפוקות שהעובד המסוים מציע – יש היצע רב של עובדים חלופיים שישמחו למלא את מקומו. 

אם כך, גובה השכר שניתן לשלם לעובד אינו נובע מהחלטה ממשלתית אלא מוכתב על ידי השוק. אילו שכר מינימום גבוה יכול היה לפתור את בעיית העוני, אפשר היה בקלות לפתור את בעיית העוני בעולם – מציון תצא תורה לכל המדינות העניות – לחוקק חוק שכר מינימום של 2,000 דולר לחודש (למה רק 2,000 ? אולי 5,000 דולר?) – וחסל סדר עוני. 

ממשלה שקובעת שכר מינימום מאלצת מעסיקים לוותר על שירותיהם של עובדים שתפוקתם וכישוריהם לא מצדיקים תשלום שכר מינימום. לכן, ככל ששכר המינימום יגדל – תתרחב האבטלה, בייחוד בקרב צעירים חסרי ניסיון מקצועי, בעלי מוגבלויות, אנשים חסרי השכלה יישומית וכדומה. מפעלים שלמים עלולים להיסגר כפי שקרה למתפרות בכפרים דרוזים וערבים בהן עבדו בעיקר נשים (שהיו מוכנות להמשיך לעבוד בפחות משכר המינימום!). קיום שכר מינימום גורם אם כך לאפליה נגד עובדים בעלי תפוקה נמוכה. 

שכר מינימום גורם לצמצום הפעילות הכלכלית: סגירת מפעלים, גידול באבטלה, הגדלת הוצאות הממשלה (מיסוי) לצורך תשלום קצבאות, הקטנת מספר העוסקים בפעילות יצרנית (גידול בסקטור הציבורי). אין ארוחות חינם, מישהו צריך לממן את "שכר המינימום": הקטנת יכולת הממשלה לממן שירותים אחרים כגון כבישים וביטחון והעלאת הנטל על האזרח שעובד. 

בדרום אפריקה, בתקופת שלטון האפרטהייד הגזעני, תמכו איגודי העובדים הלבנים בהנהגת חוק שכר מינימום, למרות שכמעט לא היו לבנים, חברי איגוד, שהשתכרו שכר נמוך. אין לחשוד בהם בחיבה יתרה לשחורים... 

גרט ביטג' (Gert Beetge), מזכיר איגוד פועלי הבניין, גזען ידוע, התנגד למגמה של קבלנים לגייס עובדים שחורים זולים לענף. באחת מהפעמים התבטא בזכות הנהגת חוק שכר מינימום: "יש מעט מקומות עבודה בענף הבניין, בנסיבות אלה אני תומך בהנהגת חוק שכר מינימום כאמצעי חלופי להגנת מקומות העבודה של חברינו הלבנים..." ("The second best way of protecting our white artisans"). הגזענים הלבנים הכירו והבינו את אפקט האפליה שיוצר חוק שכר מינימום! 

מונופולים וקרטלים – הממשלה יוצרת אותם... ומכריזה עליהם מלחמת חורמה...

ממשלות ישראל השונות, במסגרת דאגתן וחרדתן לטובת האזרח והצרכן, הטילו מכס רצחני על מוצרי יבוא כדי למנוע תחרות במוצרי תעשייה ישראלים וכך איפשרו לתעשיינים וחקלאים לחייב את הצרכן במחירים גבוהים. במקביל, פשוט אסרו על יבוא חופשי של מוצרים אחרים כדי לאפשר לקרטלים ישראלים לבזוז את הצרכן בחסות החוק ובאין מפריע – מלט, שמן, מוצרי דלק, קמח, מוצרי חקלאות ועוד. במסווה של הצהרות קולניות לטובת הצרכן ובזכותה של התחרות, דאגו הפוליטיקאים להגבלת התחרות – לטובת סקטורים המקורבים לצלחת. כך נוצרו בארץ מונופולים וקרטלים (מספר מצומצם של יצרנים המחלקים ביניהם את השוק תוך תאום מחירים) בחסות הממסד. להסוואת החטא הוקמה הרשות להגבלים עסקיים (מונופולים וקרטלים) שמטרתה המוצהרת ל"עודד תחרות", למנוע מיזוגים בין חברות שעלולות "להשתלט" על השוק, למנוע "תיאום מחירים" בין יצרנים ונותני שירותים. במקביל, שומרים לעצמם הפוליטיקאים את הזכות לאשר, לחפצים ביקרם, את אותן פעולות אסורות. 

אחד מהמיתוסים המקובלים הוא שמתפקידה של ממשלה להגן על האזרח מפני מונופולים. דעה כלכלית מקובלת – למרות שיסודה בטעות. "הממונה על ההגבלים" נולד – לא בגלל שקיימים מונופולים ממשלתיים (או בחסות הממשלה). הוא נולד ללא קשר אליהם – כי זה מה שנהוג במדינות אחרות. המוסד לא הוקם בגלל שזוהה צורך ממשי – אלא בגלל שכלכלנים למדו באוניברסיטה שצריך דבר כזה (כי מונופול עלול להזיק) – והפוליטיקאים כמובן שמחים על כל נחלה חדשה שמצטרפת לרשימה שלהם... 

הרשות הממונה על ההגבלים העסקיים מעסיקה למעלה מ- 140 עובדים יקרים (בשנת 2014, לעומת כ-70 עובדים בשנת 2005)– רובם כלכלנים ועורכי דין ותקציבה השנתי מגיע לכ- 41 מיליון ₪ (2013) לעומת כ-25 מיליון ב-2005. מעורבותה ההולכת וגוברת בפעילות העסקית במשק מהווה נדבך ביורוקרטי נוסף במגעים בין הסקטור העסקי לבין השלטון. קיומה המיותר של הרשות להגבלים עסקיים בולט כאשר בוחנים בעיון את החסמים לתחרות בישראל הנובעים כמעט כולם מאופי המשטר הכלכלי – יציר ידי הממסד. כלומר, רק בכלכלה ממשלתית-ריכוזית מעוותת צריך לכאורה רשות ממשלתית שתפקח על התחרות... 

בעידן החדש תהיה מדינת ישראל אזור חופשי ממכס וממגבלות יבוא. לא יהיו קרטלים ומונופולים המוגנים ע"י החוק, לא תהיה חקיקה מונעת יבוא בתירוץ של "מחירי היצף" ו"הגנה על התעשייה". מפעלים ומיזמים עסקיים אחרים יקומו ללא מעורבות וצורך באישורים מהשלטונות. 

בתנאי משק חופשי ופתוח לתחרות, הופכת הרשות להגבלים עסקיים למיותרת.

אם לדוגמה מפעל אוסם ירצה להתאחד עם תלמה – שיתמזגו. יהיו עשרות יבואני מרקים, שימורים ופסטה שיוכלו להתחרות בחברה המאוחדת. 

אם לדוגמה, ברגר קינג מתאחד עם בורגר ראנץ' – אל לפוליטיקאים להתערב ולהפריע. קרוב לוודאי שהעסק המאוחד יהיה יעיל יותר, רווחי יותר, ויתחרה בעשרות עסקי מזון אחרים. השוק קובע את המחיר הנכון לכל מוצר וברוב המקרים מונע עליות מחירים באמצעות מנגנון התחרות ובתנאי שהפוליטיקאים לא משבשים מנגנון זה. 

אם אגד ודן "יתאמו מחירים" ביניהם – שיתאמו! (זה המצב החוקי כיום בחסות הממונה על ההגבלים...). אם כתוצאה מכך יעלו המחירים, ידע הצרכן לשקול חלופות אחרות שיהיו זמינות בתנאי התחרות בעידן החדש. 

דווקא בחסות הממסד הנוכחי נוצרים תיאומי מחירים מזיקים בענפים שונים, אשר מגובים בחסמי תחרות כפויים ע"י הממשלה. 

מסחר חופשי

רשת מרכולים, שופרסל לדוגמה, רשאית לדחוק ספקים מהמדף, להחליט בלעדית ממי לקנות וכמה לקנות. להעדיף מוצר אחד על פני מתחריו. לסדר את המדפים כראות עיניה. הרשת היא הקניין של בעלי מניותיה. ספקים יכולים להגיע עם הרשת להסכמים מסחריים – ככל שיסכימו. כל צד זקוק למשנהו. אם לא מגיעים להסכמה, סימן שלפחות לאחד מהצדדים יש חלופה עדיפה. הרשת עושה כמיטב יכולתה להתחרות ברשתות אחרות – לפתות את הצרכן באיכות המוצרים, חוויית הקנייה, השרות, המחירים. אם הרשת תרצה לרכוש רשת מרכולים אחרת – "להשתלט" עליה – זכותה. הצרכן יחליט אם לרשת המאוחדת הענקית יש זכות קיום. לא פקידי הממשלה. 

זכותו של האדם החופשי לדרוש את המחיר הגבוה האפשרי עבור תוצרי עבודתו. זכותו להתאחד ולהתאגד ("מיזוג חברות") עם אחר ככל שיחפוץ, להחליט יחד ולחוד על מחיר מוצריו ושירותיו ("תאום מחירים") כל עוד אינו כופה בכוח על הזולת לקנות את המוצר. מי שלא רוצה – שלא יקנה את המוצרים. זכותו של האדם החופשי למכור את מוצריו במחיר נמוך מ"מחיר השוק", להביא כך ל"חיסול" מתחריו ("תמחור טורפני"), לפעול כ"מונופול" יחיד בשוק ולהמשיך ולשמר את ה"מונופול". הדרך היחידה לשמר כוחו של "מונופול" לאורך זמן היא למכור מוצרים במחיר נמוך מספיק ובאיכות גבוהה כדי שלמתחרים לא יהיה כדאי להיכנס לשוק.

זכותו של היזם כאדם חופשי לתמחר את מוצריו כרצונו, להתנות קניית מוצר במוצר אחר, לסבסד ולהוזיל מוצר על חשבון ייקור מוצרים אחרים ("סבסוד צולב"). זכותו של העסק הגדול להגיע להסכם עם הקניון למניעת הכנסת עסק מתחרה לקניון ("ניצול מעמד לרעה").    

מונופול אינו יכול לשרוד בתנאים של משק פתוח ותחרותי

תחת משטר של כלכלה חופשית ומשק פתוח לסחר חופשי – לא יהיה בישראל ענף כלכלי שיוכל להתפתח בו "מונופול דורסני" (למעט אולי תעשיית החשמל בה נדון בהמשך). 

תעשיית המלט, לדוגמה, היא כיום מונופול בבעלות חברת נשר. יצרן בלעדי של מלט. יבוא מתחרה של מלט מצומצם ומוגבל באמצעות מכס ואיסורים אחרים. כמונופול, נקבעים מחירי המלט במו"מ בין נשר לבין הממסד הפוליטי ומחירו גבוה מאשר בארצות אחרות. מחיר המלט הגבוה מהווה קנס על האזרח. קנס שמשולם כאשר אנחנו רוכשים או משפצים דירה. בעידן החדש לא תהיה מגבלה כלשהי (למעט בטיחותית) על יבוא מלט. לא יהיה מכס ומפעלי נשר יצטרכו להתחרות ביבואנים או יצרנים מקומיים אחרים של מלט זול. ייתכן שהמפעל יצליח להתייעל בזכות צמצום מתח הרווחים, או ארגון מחדש ובזכות הוזלת מרכיבי הייצור בעידן החדש. אם מפעל נשר לא יצליח להתייעל – ייסגרו שעריו לטובת מיליוני הצרכנים בישראל שייהנו מהוזלת מחירי הדיור. 

אין זה מתפקידה של הממשלה במשק פתוח וחופשי "לעודד תחרות", לתמוך בחברות קטנות, או לדאוג ל"מתחרים רבים" בכל ענף. כוחות השוק ממלאים תפקידים אלה ביתר יעילות וצדק מאשר קבוצת פוליטיקאים. תפקיד הממשלה להגן על זכויות הקניין ולהגן על אכיפת הסכמים מסחריים בין צדדים לעסקה באמצעות מערכת המשפט. נסתפק אם הממשלה לא תפריע לתחרות. 

גם אם נניח שיצרן ישראלי יצליח "להשתלט" באופן מלא על תעשייה מסוימת – אין בכך שלילה, ובתנאי שלא עשה זאת בעזרת הפוליטיקאים ובגיבוי חקיקה מפלה, שהעניקה לו יתרון ומחסה מתחרות. ייתכן שבאותו ענף קיים יתרון למפעל גדול ואיחוד התעשייה, תחת קורת גג אחת, מאפשר הוזלת עלויות ועמדת מיקוח טובה יותר כלפי ספקים, משווקים ויבואנים. זאת כמובן בתנאי שאין מגבלות יבוא. אין כמעט ענף בישראל שלא יהיו בו מספר ספקים מתחרים. 

רכבת ישראל היא לכאורה גוף מונופוליסטי – חברת רכבות יחידה בישראל. היא מה שנקרא לכאורה "מונופול טבעי". האם שליטתה המונופוליסטית במסילות הברזל מאפשרת לרכבת להכתיב מחירים כרצונה (בהנחה שהרכבת חברה פרטית וללא פיקוח ממשלתי על מחיריה)? ניסיון להעלאת מחירים, מעבר למקובל על הצרכן, יגרום למעבר נוסעים לאוטובוסים, מוניות ורכב פרטי. הרכבת תאלץ מהר מאד להתאים את מחיריה לתכתיבי השוק. 

גם אם נניח מצב תאורטי קיצוני, שיהיה בישראל מוצר בו יש יצרן יחיד; ובאורח נדיר, לא יהיה כדאי לייבא את המוצר ונקבל "מונופול מושלם" – כלומר, תעשיין יחיד ומאושר ייצר את המוצר התיאורטי. אפילו מונופול כזה חשוף לאיומי השוק. המונופול יוכל להעלות את מחירי המוצר הבלעדי עד למצב בו הצרכנים יקטינו את הקניות והכנסותיו של המונופול ירדו. גם זאת בהנחה תאורטית מחמירה שאין מוצרים חליפיים. המונופול הזמני הופך מיד למטרה נוחה להתקפות מצד יזמים שיגייסו את מיטב כשרונם ואת אחרון החידושים הטכנולוגים כדי לחדור לענף המונופוליסטי הנהנה מרווחיות גבוהה. בדרך זו מטפל השוק במונופולים פוטנציאלים ללא צורך ב"עזרה" ממשלתית. 

האם יכול להיווצר קרטל של מספר יצרנים בתנאי שוק חופשי?

קרטל דומה למונופול. הוא מורכב ממספר יצרנים או נותני שירותים שמתאמים מחירים ביניהם במטרה לשלוט בשוק. הצידוק התיאורטי, למספר יצרנים לחבור יחד לקרטל, נובע משאיפתם למנוע תחרות ביניהם כך שיוכלו לחייב את הצרכן במחיר גבוה מהמחיר שהיה נקבע בתנאי תחרות חופשית. 

נניח שמנהלי שלוש רשתות ההמבורגר המובילות בישראל – מקדונלד, ברגר קינג ובורגר ראנץ' ייפגשו ויחליטו לתאם ולהשוות את המחירים ביניהם (כיום – עבירה חמורה שאינה ניתנת לאכיפה). הסיבה היחידה לצעד כזה, כאמור, הוא הרצון לחייב את הצרכן במחיר אחיד וגבוה מאשר המחיר בתנאי תחרות. נניח שהפגישה הסתיימה בהצלחה ומעתה מחיר ההמבורגר אצל כולם זהה וגבוה (אחרת אין טעם בתאום המחירים). העלאת מחיר ההמבורגר תקטין ללא ספק את הצריכה. חלק מקוני ההמבורגר יעברו לקנות פיצות וחלק אחר יאכל שווארמה... 

ההקטנה בכמויות ההמבורגר הנמכרות תגרור פגישה בהולה של שלושת המנהלים שיצטרכו להחליט איזו מבין הרשתות תספוג את הירידה בכמויות הנמכרות – במילים אחרות: הם יצטרכו לחלק מכסות ייצור בין השותפים לקרטל. תמיד יהיו סניפים שירגישו מקופחים בקביעת המכסות השרירותית ויתחילו למכור "מתחת לשולחן". זה סופו של הקרטל. 

הבה נניח שבין שלושת המנהלים קיימת תקשורת אישית מדהימה ותאום המחירים מצליח, למרות הקטנת הכמויות הנמכרות. הצרכן משלם עבור ההמבורגר מחיר גבוה מאשר בתנאי תחרות. הרווחיות המוגזמת בענף ההמבורגרים לא נעלמת מעיני יזמים אחרים – מסעדות המבורגר ורשתות חדשות יצוצו בכל פינה – מתח הרווחים הגבוה יעודד שחקנים חדשים לעלות למגרש ולהציע המבורגר במחיר נמוך ממחירי הקרטל (ולא קשה לעשות זאת). מה יעשה הקרטל? האם ירכוש את כל המתחרים החדשים? – רעיון לא מעשי. גם כך יגיע סופו. 

הניסיון ההיסטורי מוכיח שקרטלים אכן מתמוטטים. כל הניסיונות ליצירת קרטלים בארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נכשלו. זאת למרות שמאחוריהם ניצבו אלי הון כגון רוקפלר, שניסה להשתלט על תעשיית הנפט ולהכתיב מחירים גבוהים, ו-ג'יי. פי. מורגן שניסה להשתלט על מסילות הברזל. גם מונופול יצרניות הנפט אופק לא מצליח להכתיב מחירים ולמעשה מתאים בסופו של דבר את מחיריו למצב השוק. 

לעומת זאת, ישראל משופעת בקרטלים – כולם נוצרו על ידי הממסד הפוליטי ונהנים מהגנתו. קרטל יכול להתקיים רק בחסות הפוליטיקאים. 

למי באמת חשובים המונופולים והתאגידים הממשלתיים

רוב החברות והתאגידים הממשלתיים הוקמו לפני עשרות שנים כדי להגדיל את כוחו של הממסד הפוליטי. היה גם רקע אידיאולוגי: על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית הממשלה צריכה להחרים (להלאים) את התאגידים הגדולים מידי הקפיטליסטים רודפי הבצע, ולנהל אותם לטובת כלל הציבור... ברוב המקרים – בראשית היה האינטרס – האידיאולוגיה הפומבית להצדקתו אומצה אחר כך. המחשבה הייתה (אחת מהן...) שהשליטה במקום עבודתו של הפועל תיצור תלות של הפועל במפלגה וזו תתבטא בהצבעה ביום הבחירות. בין בחירות לבחירות ניתן יהיה להשתמש בתאגיד לחלוקת ג'ובים למקורבים להבטחת נאמנות פוליטית. לביצור שרידותו של התאגיד, נטול זכות קיום אובייקטיבית, אושרו חוקים האוסרים תחרות באותן חברות ממשלתיות כך שמנגנונן יוכל לתפוח ללא הפרעה וההון המושקע בהן יתבזבז (רווחיות נמוכה להון המושקע בעסקים ממשלתיים) ללא עונש. את גירעונות חוסר היעילות תכסה הממשלה מכספי המיסים. 

התפקיד שיועד לחברות הממשלתיות במשחק הדמוקרטי-סוציאליסטי המכור השתבש. בחלוף השנים צבר הזנב עוצמה והתחיל לקשקש בכלב – במקום שהפוליטיקאים ישלטו בלעדית בתאגידים, החלו אלה לשלוט בפוליטיקאים. כותבת על כך סטלה קורין ליבר (גלובס 24.3.05): 

"...כידוע, עובדי בזק, כמו עובדי המונופולים והתאגידים הממשלתיים הגדולים האחרים, נוהגים מימים ימימה לארגן לעצמם נציגות יפה במרכזי המפלגות הגדולות. את הקולות המאוחדים שלהם, את ה'בלוק' שלהם, אסור להפסיד. בטח לא חודשיים שלושה לפני הפריימריס. בלוקים כאלה יש לעובדי בזק, חברת חשמל, בז"ן, מקורות ועוד." 

עסק ממשלתי מול עסק פרטי – התורה על רגל אחת

נניח שמונופול ממשלתי היה מספק שירותי טלפון סלולרי. כלומר החברה הסלולרית שייכת למדינה, אך מעשית העסק "בבעלות" הפוליטיקאים. כדי להפיק רווח פוליטי מהעסק (וזה בדרך כלל הרווח היחיד שמעניין פוליטיקאים), צריך להנהיג "צדק חברתי" ולחייב את חברת הטלפון להעניק הנחות לקשישים, אלמנות ויתומים. כתוצאה מכך יצנחו הכנסות החברה תוך גידול בעלויות הביורוקרטיות (יש גם "מינויים"). כדי לשמור על רווחיות – צריך יהיה לקצץ בעלויות. איך יקצצו? פיטורי עובדים אינם באים בחשבון בגלל ועד העובדים והתנגדות פוליטית (זה צעד "לא חברתי"). 

הקיצוץ היחיד שבא בחשבון הוא בהשקעות, רכישת ציוד חדש, שדרוג וכדומה. צעדים אלה אינם מורגשים מייד על ידי הצרכן. התקלות והברדק יתחילו בעוד מספר שנים – בינתיים הפוליטיקאים הנוכחיים רק מרוויחים פוליטית. מי שיפסיד הם אולי הפוליטיקאים בקדנציה הבאה. גם זה לא בטוח – הם תמיד יוכלו לטעון כי הם לא אשמים – הם ירשו חברת טלפונים מבורדקת (זה למעשה מה שטענו אולמרט ופרץ אחרי מלחמת לבנון השנייה – הם שילמו את מחיר ההזנחה הבטחונית של העשור שחלף... וזה תמיד נכון). בינתיים, הפוליטיקאים הנוכחיים כבר יכהנו בתפקידים אחרים, חלקם יפרשו בכבוד – מי מהאזרחים יזכור את אשמתם. 

חברת סלולר פרטית אינה יכולה לנהוג כך. ברגע שמנהליה ינסו לדפוק את העתיד – ערך המניות של החברה בבורסה יקרוס עכשיו. השוק יעניש את המנהלים מייד. 

הרגולציה הגרועה בעולם (המפותח) 

"רגולציה" היא שם כולל לאוסף ההגבלות והפיקוח על פעולותיהן של חברות ויחידים במשק. הגבלות שמוטלות על ידי הממשלה – כדי לשמור על אינטרסים או לכאורה על טובת הציבור. הרגולציה מיושמת מכוח חקיקה. ההגבלות מוצאות לפועל על ידי רשויות ממשלה שונות המעורבות בפעילות הכלכלית במשק – ברוב המקרים – רשויות עצמאיות, מועצות וועדות שמוקמות לצורך ביורוקראטי זה בלבד ופועלות כמעט בכל תחום. לעיתים זו רשות עצמאית כמו רשות השידור או הרשות השנייה או הרשות להגבלים עסקיים ולעיתים זה משרד ממשלתי כמו משרד הבריאות או רשות מקומית. פעמים רבות כולם יחד מעורבים. הרגולאטור (המפקח-המנחה-המורה) הוא שמעניק את הרישיון, קובע את המחירים, מעניק את הזיכיון, מחליט מי יועדף (באמצעות מענק), קובע כמה עסקים ותאגידים ישתתפו בתחרות, קובע תהליכי ייצור (באמצעות תקנים), מתערב בדרכי מסחר, שיטות שיווק, רכישת חברות, ייזום עסקים. בלעדיו לא יקום ולא יהיה. 

יסודות הרגולציה באידיאולוגיה הסוציאליסטית שהמדינה צריכה להלאים את אמצעי הייצור, לתכנן באופן ריכוזי את הכלכלה כדי למנוע הצטברות רווחים בידי אנשים פרטיים ובדרך זו להבטיח רווחה ושוויון לכל. המודל הקומוניסטי נכשל כבר בצעדיו הראשונים והפך את מדינות מזרח אירופה וברית המועצות, בהן הושלט, למדינות דיכוי ומשטרה אשר בנוסף גם מפגרות (מבחינת רמת החיים, טכנולוגיה ואיכות סביבה) למרות איכותן האנושית. במערב שולט דגם מרוכך מאד של סוציאליזם-דמוקראטי שירש את מקורותיו מהוגי הדעות הראשוניים וזוכה לרוח גבית אידיאולוגית בעיקר מהאקדמיה ה"חברתית" – מדינת הרווחה. הקרקע האידיאולוגית חרושה. הפוליטיקאים מושכים, משיקולים אינטרסנטים שלהם, את העגלה לכיוון ריכוזיות שמעניקה להם כוח. מידי פעם, כאשר מגיעים מים עד נפש, נערכות רפורמות שמטרתן יתר חופש ופחות רגולציה. 

הצידוק התיאורטי-אקדמי לרגולציה מקורו בהנחה (של חלק מהכלכלנים) שקיימים מצבים שהשווקים לא יכולים לטפל בהם, נוצר "כשל שוק" שעלול לפגוע בצרכנים. ובידי מי מפקידים התיאורטיקנים את הטיפול ב"כשל השוק" התיאורטי – לא יאומן... בידי פוליטיקאים... בידי וועדות ומועצות שממונות על ידם. מעניין שאף פעם לא נותנים ל"כשל שוק" להתפתח, להוכיח כמה הוא רע ואחר כך לתת את התרופה לחולה. הם מלעיטים את הציבור בכל התרופות (נגד "כשל שוק")... ומראש. התרופה גרועה מהמחלה. כך נוצר כשל חדש – "כשל ממשלה ודאי" שמחליף את כשל השוק התיאורטי. התערבותם מיותרת. השווקים יכולים לתקן את עצמם ביתר יעילות וללא אוכלי החינם. 

רגולציה לעולם תהיה לא-יעילה ובאופן כרוני. בלתי ניתנת ליישום וטוב שכך. אילו הייתה יעילה היה נזקה גדול יותר... חוסר יעילותה הוא הצלה כלשהי... הבעיה שהרעיון מוטעה מיסודו! קביעה נחרצת זו מסתמכת על היתרון המקצועי הרב שיש לתאגידים המפוקחים על פני הרגולאטורים. השוק חכם מהמפקחים וימצא את הדרך "להסתדר". כיצד אפשר להשוות את הכוחות המתמודדים: ועדה ממשלתית בירושלים שמתכנסת פעמיים בשבוע שלחבריה אין מה להפסיד (שכר ופנסיה מובטחים) צריכה להתמודד מול תאגיד תקשורת עם מיטב המוחות ואנשי המקצוע (לפעמים התאגיד מעמיד מולם "סמנכ"ל לענייני רגולציה במשרה מלאה!). די אם התאגיד יבטיח לחבר מרכזי בוועדה הממשלתית מקום עבודה "אחרי שיפרוש מהשרות הממשלתי" כדי לפתור את מכשול הרגולציה... 

באמצעות רגולציה ממשלתית מתיימרים פוליטיקאים להחליף את הרגולציה שיוצרים כוחות השוק ולבוא במקומם. הם מתערבים בחופש הבחירה, זכות הקניין וחופש העיסוק של אזרחי המדינה; שיקול דעתם רחב, נעדר שקיפות וקשה למנוע את ניצולו לרעה. בדרך, מסתבכת הביורוקרטיה, גדל הקושי בייזום עסקים, מתרבים "אוכלי החינם" והמיסוי שצריך לממן אותם, הצמיחה מואטת והשחיתות מואצת. רע. רגולציה ממשלתית מתבססת על כוח הכפייה של הממשלה. זו רגולציה כוחנית, ולכן – הפוטנציאל לגרימת נזק גדול מאד. 

במהלך החודשים הראשונים של הכנסת ה-20 (2015) הונחו על שולחנה כ-70 הצעות חוק פרטיות – רובן עוסק בדיני עבודה, הנה קמצוץ:

HUkim Hadashim

 

מספר גופים בינלאומיים מדרגים את נטל הרגולציה, התמונה פחות או יותר דומה. בראש רשימת המדינות בעלות נטל רגולציה נמוך (יחסית) ניצבות תמיד אותן מדינות משגשגות עם תוצר גבוה לנפש: סינגפור, הונג קונג, שוויץ שבדיה. בתחתית הרשימה נמצא את קונגו, מצרים וצפון קוריאה. ישראל מצויה ב"ליגה" של המדינות שבמשבר כלכלי או על סף משבר כזה (ספרד, יוון, צרפת). הנה מבחר מדינות:

Regulation

מדד אחר שפורסם על ידי הבנק העולמי – הקלות בה ניתן לעשות עסקים (Ease of doing business), הגרף מופיע בתחילת עמוד זה ומדרג את ישראל במקום ה- 27 הלא-מכובד (2014). קשה יחסית לעשות עסקים בישראל. בראש הטבלה ניצבות תמיד אותן מדינות, במקום ה- 155 האחרון נמצאת קונגו. מכון פרייזר הקנדי – מציב את ישראל במקום ה-52 בדרוג החופש הכלכלי בעולם (2012). בעידן החדש תדלג ישראל לראש הטבלה. 

Economic freedom

הדרוג הכללי של מכון פרייזר מורכב מחמישה דירוגי-משנה: מעורבות הממשלה בכלכלה (ישראל במקום ה-109 בעולם), מערכת החוק והגנה על קניין פרטי (ישראל במקום ה-38), המערכת המוניטארית (ישראל במקום ה-54), החופש לייבא ולייצא (מקום 13), ונטל הרגולציה. מקור הגרף: אתר "מידה".

נזקי הרגולציה ובלימת התחרות

הערכת הנזק היא משימה קשה. צריך לחקור כל ענף בנפרד, לנסות להעריך את מחירי השוק של מוצריו ושירותיו, לחשב את סך העלויות העודפות שנגרמות לאזרחי ישראל. צריך לחשב את עלות כוח האדם העודף שמועסק בכל הענפים, כולל משאבי האנוש המיותרים המושקעים על ידי הממשלה והאזרחים שנאלצים להתמודד עם המבנה המעוות. חייבים להתחשב בתפוקה האבודה של כל אוכלי החינם, ברווחיות הנמוכה (תשואה להון מושקע) של חלק מהגופים המשקיים הגדולים (כגון נמלים וחברת החשמל), ובנזק המצטבר של המיסוי הגבוה הנדרש למימון המערכת. 

דר' אלדד שידלובסקי מאגף הכלכלה והמחקר במשרד האוצר (נובמבר 2003 ונכון עקרונית גם ל-2015) הרים את הכפפה, למעשה רק "אצבע קטנה" מהכפפה. די בהערכותיו החלקיות כדי להצביע על נזקים כבדים של עשרות מיליארדי שקלים כתוצאה ממבנה לא-תחרותי של ענפים מרכזיים במשק הישראלי. 

* הפגיעה במשק כתוצאה מקיומו של מבנה לא תחרותי מתבטאת בין השאר בתפוקות נמוכות, בניצול לא יעיל של תשתיות, בהיקף גדול של אבטלה סמויה, בפערי שכר לעומת מערכת תחרותית, בשימוש של העובדים בכוחם המונופוליסטי להשגת טובות אישיות ובכלל זה שכר גבוה, בכוח אדם עודף, בתשואה נמוכה להון המושקע ועוד. 

* הפגיעה בציבור הצרכנים כתוצאה מכך מתבטאת בפערי מחירים בין התוצרת בארץ לתוצרת דומה בחו"ל ו/או בתשלום גבוה של מיסים על מנת לממן את העלויות הגבוהות הנובעות מהמבנה הלא תחרותי ואת הרווחיות הנמוכה (רמה נמוכה של תשואה להון) של חלק מהחברות. 

* הניסיון בענפי משק אלה בישראל מוכיח כי פיקוח מחירים אינו תחליף טוב לתחרות אמיתית. רשויות הפיקוח מתקשות בדרך כלל לקבוע מחירים התואמים שוק תחרותי, המחירים בפועל עלולים להיות גבוהים מדי, ורק תחרות יכולה לפעול באמת לטובת הצרכנים והמשק. 

שידלובסקי סוקר מספר ענפים מרכזיים ומנסה להעריך את נזקם. המונופול הממשלתי של רשות הנמלים שמונע כל תחרות בתחום, משלם שכר מופקע עבור נוהלי עבודה קשיחים שגוררים נזקים כבדים ללקוחות. המונופול של חברת החשמל שגורר הפסדים למשק בגלל אבטלה סמויה של אלפי עובדים, עלויות שכר מופקעות ותשואה נמוכה להון הממשלתי המושקע בה. העדר היעילות והתחרות בענף הדלק. המונופול הבלתי יעיל של מקורות על משק המים ומערכת הבנקאות הריכוזית. 

שידלובסקי כלל לא דן בנזקים שנגרמים בענף התקשורת רווי הרגולציה, ענפי החקלאות והחלב המוגנים, והנזק שנגרם לתעשייה ולמסחר כתוצאה מעודף מעורבות ממשלתית.

 

מיתוסים

תעשייה – מיתוסים – טעויות קליטות

אנשי עסקים מצדדים תמיד בכלכלת-שוק הואיל והיא משרתת בעיקר את העסקים

ההיסטוריה הכלכלית בעולם ובישראל מוכיחה את ההיפך. אנשי עסקים תומכים, ברוב המקרים, בהתערבות ממשלתית-פוליטית בכלכלה. הם אינם מתעניינים, בדרך כלל, באידיאולגיות או בתאוריות כלכליות... אם החוק באותה מדינה מאפשר מעורבות פוליטית בכלכלה (וכך המצב כיום בכל המדינות) – הראשונים שינצלו זאת, כדי להגן על רווחיהם, הם אנשי עסקים ותיקים. 

קל יותר לארגן לובי שילחץ על פוליטיקאים להגביל תחרות, לחסום יבוא, לחלק זיכיונות בלעדיים – מאשר להתחרות בשוק פתוח, להוריד מחירים ולהעלות את איכות המוצר. קל יותר לארגן "פיקוח על מחירים" ולהגיש "תחשיב עלויות" לוועדה ממשלתית שתקבע את מחיר המוצר מאשר להילחם במתחרים עסקיים. 

איש עסקים "מצדד", קודם לכול, ברווחי העסק: אם באותה עת תחרות חופשית מועילה לעסקיו – הוא יתמוך בכלכלת שוק. אם באותה עת חסימת יבוא מתחרה תועיל לרווחים – הוא יילחם בשצף קצף על "הגנת מקומות העבודה", "מניעת פיטורין של עובדים מקומיים"... המאבק תמיד ילווה בסיסמאות לאומיות. 

חברות הטלפון בארצות הברית הרגו את התחרות בענף בתחילת המאה ה-20 בסיוע הפוליטיקאים וחילקו זיכיונות אזוריים ביניהם (ראה פרק תקשורת), כך נהגו גם חברות החשמל. חברות הפלדה זוכות ידי תקופה להגנה מפני ייבוא פלדה זולה לארצות הברית. כך גם בישראל: עסקי החקלאות מעוניינים בחסימת יבוא ירקות ופירות זולים, קבלנים ושיפוצניקים מעוניינים באמצעות תהליכי רישוי להקשות על כניסת מתחרים לענף, חברות טלפון מתנגדות בדרך כלל לפתיחת השוק לתחרות, חברות תעופה לפתיחת השמים לתחרות ויצרני טקסטיל ליבוא זול מסין. 

אנשי עסקים לא יתבטאו נגד כלכלת שוק ותחרות – הם ישתמשו במילות קוד: נגד "תחרות פרועה", "יבוא לא בטיחותי", נגד "תחרות שלוחת רסן". חלקם גם יצהירו שהם תמיד בעד סחר חופשי ובתנאי שיהיה "הוגן". למילות הקוד משמעות הפוכה – הזמנת הפוליטיקאים "לעשות סדר בענף הפרוץ לחאפרים". כלומר, חקיקה שתאפשר לעסק לגבות מהצרכן מחיר גבוה מזה שהיה נקבע בתנאי תחרות חופשית. הנפגעים העקריים מהעדר כלכלת שוק הם המוני הצרכנים, העם. 

תמיכת המדינה במחקר ובתעשייה מעודדת גם השקעות פרטיות

מחקרים בארץ ובעולם העלו, כי תמיכת המדינה במו"פ, דווקא מצמצמת במקרים רבים השקעות פרטיות. היזמים משקיעים פחות מאשר התכוונו לפני קבלת המענק. אחת מהסיבות האפשריות – המענק הממשלתי מאפשר את הגדלת רמת הסיכון של המיזם... כאשר יש כסף ממשלתי אפשר "להתפרע" בפרוייקט... אבל היזם, שמודע להימור, נמנע מלהכניס את היד לכיסו הפרטי... סיבה אפשרית אחרת – הסטת השקעות עצמיות, של היזם, לפרויקטים אחרים, פחות מסוכנים, בעקבות קבלת המענק הממשלתי. כותב על כך יצחק טישלר (גלובס): 

"...מצד שני, ייתכן שהיזם מקפיא תוכניות שכבר החל בהן, כדי להעביר לפרוייקט החדש חלק מכוח האדם והכסף שיש בידו. 

הנטייה להימנע מהשקעה עצמית, ככל שהתמיכה מוכנה ומזומנת, אינה מיוחדת לישראל. החוקר מצטט מחקר אמריקני חדש, המראה שפירמות צעירות, הפועלות בשוק ההון והעוסקות בנושאים עתירי ידע, הקטינו את השקעותיהן העצמיות במו"פ כאשר קיבלו מענקים מהקרן לעידוד מחקרי חידוש במפעלים קטנים. 

גם מחקר חדש שנערך בספרד, הראה כי 30% מהפירמות ביטלו את ההשקעה העצמית אחרי שקיבלו סיוע. לעומת זאת, מחקר שנערך בנורבגיה ב- 1997 גילה הצלחה בהכוונת העידוד לפירמות שהגדילו במידה ניכרת את השקעת המו"פ העצמית, במקביל לקבלת הסיוע." 

קשה לחקור "מה היה קורה אילו", כלומר כמה היה יזם משקיע מכיסו אילו לא זכה לסיוע ממשלתי. התיאוריה הגיונית אך אין לה קשר עם העיקרון שאין זה מתפקידה של ממשלה "לפתח את הכלכלה", "לעזור לתעשייה", לממן מחקר, פיתוח או מיזמים. אם אזרח סבור שפיתוח מסוים כדאי – שישקיע בו באמצעות הבורסה, קרנות או ישירות. ממשלה לא צריכה לקחת כסף בכוח (מיסוי) מאזרחים ו"להשקיעו" בעסקים או במו"פ לפי הבנת פוליטיקאים ופקידי ממשלה. הכישלון מובטח, אבל גם הצלחה מקרית כלשהי אינה הצדקה לעיקרון הפסול. 

צריך לעזור למפעלים במצוקה כדי למנוע אבטלה

מי שרוצה לעזור למפעל במצוקה – מוזמן. אין פשוט מכך: מפעל המגבות "נקלע לקשיים" בגלל מחיריו הגבוהים או איכותו הנמוכה? אתם מוזמנים לגשת לדוכן ולקנות את המגבות היקרות והמתפוררות. אבל האמת, שאתם אישית לא מוכנים לעזור למפעל ולעובדיו שיפוטרו – אתם רוצים שהשכן שלכם "יעזור" למפעל – באמצעות מיסים שישלם ושיועברו ע"י הממשלה לבעלי המפעל במסגרת קשקוש שנקרא "תכנית הבראה"... 

מפעל "נקלע למצוקה" בדרך כלל בגלל ירידה ביעילות, ירידה באיכות המוצרים, תשלומי יתר עבור שכר וחומרי גלם, ניהול גרוע, דחיית שיפורים טכנולוגים ועוד. כל אלה מיקרים את עלות המוצרים. להמוני הצרכנים אין סנטימנטים – הם מפסיקים לקנות ועוברים למתחרים היעילים יותר. כך מעניש השוק חברה לא יעילה – שום אזרח לא מוכן לקנות מגבות רגילות במחיר גבוה רק כדי לעזור למפעל שבמצוקה. פוליטיקאים מתנדבים בשמנו כדי "לעזור" למפעל על חשבוננו – אחרי שאנחנו, כצרכנים, כבר החלטנו שלמפעל אין זכות קיום. 

מפעל, כאמור, יכול להקלע למצוקה גם בגלל שינויים טכנולוגים: מפעל לייצור מצלמות פילם שלא אימץ טכנולוגיה דיגיטאלית – פשט את הרגל. מפעלים למכונות כתיבה פשטו את הרגל בשנות השמונים כאשר עברנו למחשב האישי. כך קרה גם למאות אלפי יצרני כרכרות הסוסים אחרי שהומצאה המכונית. 

אם המדינה הייתה תומכת במפעלים אלה, היינו צריכים לקיים ממיסנו, לאורך שנים רבות, מפעלים מיותרים מכסף שיכול היה להיות מושקע במפעלים מודרנים. רמת החיים שלנו כיום הייתה נמוכה יותר. פחות מקומות עבודה חדשים היו נוצרים. 

הממשלה צריכה לעודד עסקים קטנים

שוב: פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק. עסקים גדולים או קטנים צריכים לזכות ל"עידוד" אך ורק מלקוחותיהם. הלקוחות "מעודדים" עסק שראוי לכך. דהיינו, עסק שמוכר שירותים ומוצרים שעונים לדרישות הצרכנים מבחינת איכות, צורך, מחיר ועוד. "עידוד" הצרכנים נפסק כאשר עסק אחר מציע מוצרים עדיפים. 

ממשלה שמתערבת בתהליך גובה מיסים מהציבור ומהעסקים המוצלחים ובכסף זה "מעודדת" את העסק הכושל – עסק שהמוני הצרכנים הענישו. כמובן שהממסד הפוליטי קובע את מי "לעודד". 

במשך עשרות שנים עודדה ממשלת הודו עסקים קטנים באמצעות חומות מכס ומגבלות יבוא. מאות מיליוני הודים עניים נאלצו שלא לצורך לשלם מחירים גבוהים עבור מוצרי צריכה החל בצעצועים וכלה במכוניות. מדיניות עידוד העסקים ההודית הופסקה בהדרגה לקראת סוף שנות התשעים – מאז הודו החלה לצמוח בקצב גדל והולך. 

הממשלה צריכה לעודד מיזמים בענף ההיי-טק החדש – ננו טכנולוגיה

פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק הנקבעות ע"י אלפי יזמים, משקיעים וצרכנים. לפקיד ממשלתי (וגם לא לפרופסור באוניברסיטה) אין יכולת לנתח את הנתונים ולקבל החלטה כגון זו. מירב הסיכויים שההחלטה תהיה שגויה ותסיט, מלאכותית, השקעות ומשאבי אנוש מענפים עם פוטנציאל שגשוג גבוה יותר. 

גם אילו קרה הבלתי אפשרי, ובמרכז ההשקעות הממשלתי היו יושבים גאוני הדור ומקבלים רק החלטות "נכונות" – עדיין אין שום הצדקה לקחת כסף בכוח מאזרחים ולהשקיע אותו בעסקים של אחרים. ההצדקה היחידה למיסוי היא מימון "מוצרים ציבוריים" מובהקים כגון ביטחון – מוצרים שאי אפשר לשלול את ההנאה מהם מסרבני תשלום. 

צריך להעניק הטבות לחברות בינלאומיות להקמת מפעלים בישראל, אחרת יוקמו במדינות אחרות שמעניקות סיוע למשקיעים

אכן, יש לא מעט מדינות שמעניקות סיוע להשקעות בתעשייה וביניהן גם אירלנד וקנדה. 

השיקול העיקרי, של משקיע בינלאומי, בהקמת מפעל הוא הסביבה העסקית במדינת היעד. ההחלטה מתבססת על גורמים כגון: איכות כוח האדם וזמינותו, היקף הביורוקרטיה הממשלתית המקומית, עלויות ההקמה, היקף וסרבול המיסוי הישיר והעקיף, גמישות העסקת עובדים (היכולת לפטר עובד או להקטין שכר בזמנים קשים), שכר העבודה, זמינות התשתית ועלותה, מערכת הבנקאות וכדומה. 

חשיבות תנאים אלה למפעל אמיתי (בניגוד ל"ישראבלוף") מכרעת עד כדי נכונות לוותר על מענקים והטבות אם התנאים שצוינו אופטימליים. 

הסביבה העסקית בעידן החדש אכן תהיה אופטימלית. ולא יהיה צורך במענקים כדי להתחרות באירלנד. לא יהיה צורך לשווק את יתרונות ההשקעה בישראל – כולם ידעו! 

מחקר שבוצע ע"י דר' דפנה שוורץ, ראש מגמת הייטק בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון מצוטט בגלובס (ג'ודי מלץ 10.09.02): 

"...ברוב מדינות העולם, תמריצים ממשלתיים משפיעים על שיקולי המשקיעים באופן שולי בלבד. למרות שמדינות מצדיקות את מדיניות התמריצים למשקיעים זרים בצורך במשיכת השקעות לאזורים חלשים בתוך המדינה, בפועל, יעילות התמריצים בהקשר זה מוגבלת, למרות שקיימים יוצאים מהכלל... לעומת זאת, מדינות שמשקיעות בשיפור תשתיות פיזיות חדשניות, ובהן הון אנושי, מהווה תמריץ רב עוצמה למשיכת השקעות זרות, ובו זמנית מסייעת לפיתוח כלכלי." 

על הממשלה ליצור מקומות תעסוקה בעיירות הפיתוח ע"י הפניית מפעלי הייטק לעיירות

ואכן הניסיון מלמד, שגם כשחברות הייטק הקימו מפעלים בעיירות פיתוח, לא הביא הדבר למהפכה התעסוקתית המיוחלת. כך למשל, רוב העובדים המועסקים [2003] בחברת טאואר סמיקונדקטורס, שזכתה למענקים ממשלתיים נדיבים תמורת הקמת המפעל במגדל העמק, אינם תושבי העיר; או חברת אינטל המסיעה מידי יום מאות עובדים מירושלים והסביבה למפעל בקריית גת. 

בעידן החדש לא יהיה צורך "להפנות" מפעלי הייטק, כפי שבעבר היה מיותר להפנות את מפעלי הטקסטיל, זיכרונם לא לברכה, לעיירות הפיתוח. בעידן החדש לא תהיינה עיירות פיתוח – הן יהיו סוף סוף מפותחות (ראה פרק בניה). 

בעידן החדש הממשלה תפסיק לנהל את חיי האזרח: מפעלים יקומו היכן שהמשקיעים יחליטו, אזרחים יגורו היכן שירצו ויעבדו בעיר או מחוצה לה וכלל לא חשוב אם עיירה מסוימת תתקיים, או תתרוקן מתושביה שיחליטו לגור במקום עדיף בעיניהם. 

צריך להטיל מס מעסיקים, על כל המעסיקים, כדי...

נשמע פשוט וצודק להפליא: במקום להטיל מס על העובדים, במקום לקצץ בתקציבי העברה (קצבאות למיניהן) – מס על מעסיקים, הרי הם בעלי ההון. 

טעות. מס על מעסיקים פוגע בעובדים בלבד. המס שמוטל על השכר ברוטו הופך לחלק מעלויות העבודה של העסק. כל מעסיק יודע בדיוק כמה הוא יכול לשלם עבור העבודה. כאשר מגדילים את עלות העבודה, המעסיק יכול להעלות את מחירי המוצרים או להקטין את השכר לעובדים (או לפטר את חלקם). אם העסק מתמודד בשוק תחרותי, אין אפשרות להעלות את מחירי המוצרים כי השוק קובע את המחיר. לכן, הדרך היחידה העומדת בפני המעסיק בשוק תחרותי, היא להקטין את שכר העובדים. המעסיק יכול כמובן להקטין את רווחיו. אך בענף תחרותי, רווחיו מהווים תשואה סבירה על השקעתו. כרסום משמעותי בתשואה עלול להביא לסגירת העסק. שוב פגיעה גם בעובדים. 

אם המוצר מתמודד בשוק לא-תחרותי (לדוגמה: אם מכס גבוה חוסם מוצרים מתחרים, או מוצר מונופוליסטי שמחירו נקבע על ידי הממשלה), יעלו מחירי המוצרים ומס המעסיקים ישולם למעשה על ידי ציבור הצרכנים כולו. 

כאשר המעסיק הוא גוף ציבורי, וישראל משופעת במעסיקים מסוג זה, תשלם הממשלה את מס המעסיקים לעצמה... מכיס ימין לכיס שמאל. 

אי אפשר לבנות כלכלה רק על היי-טק. מה יעשו כל אלה שאינם טכנאים ומהנדסים?

פקידי ממשלה ופוליטיקאים לא צריכים "לבנות כלכלה" הם גם לא מסוגלים. די אם הממשלה לא תתערב ולא תפריע – הכלכלה תצמח מאליה. ענף ההיי-טק שצומח בעשורים האחרונים על חשבון ענפים אחרים יוצר מקומות עבודה רבים נלווים. סביב כל מהנדס וחוקר צריך להקים מבנים; צריך טכנאים אבל גם שומרים, עובדי ניקיון, מנהלי חשבונות, מזכירות, טבחים ושליחים. במילים אחרות, הביקוש לכל המקצועות עולה וכך גם היכולת לשלם שכר נאות. 

****** 

מקור: התאחדות תעשיות המידע והאלקטרוניקה 

ביטול מכסים יגדיל את האבטלה בעקבות פיטורי עובדים בתעשייה

הניסיון בעולם מראה שהקטנת מכסים וחשיפה ליבוא אכן פוגעים בחלק מהמפעלים המקומיים שמתקשים להתמודד מול היבוא הזול. אך היבוא הזול מקטין את העלויות לצרכן המקומי ומקטין עלויות חומרי גלם לתעשייה המקומית. כתוצאה מכך גדלה ההכנסה הפנויה של הציבור, גדלים הביקושים ונוצרים מקומות עבודה חליפיים. מצב התעסוקה אינו משתנה לרעה. "איכות התעסוקה" משתנה לחיוב – מקומות עבודה נוצרים על ידי המשק ולא בחסות "טובות" מהפוליטיקאים. ביטול המכס על לבידים ("דיקטים") לדוגמה, אכן פוגע במפעל הלבידים הישראלי, אם הוא לא יצליח להתייעל ולהתחרות בלבידים מרומניה. לעומת זאת, יאפשרו הלבידים הזולים ליצרני הרהיטים המקומיים, ליצר רהיטים זולים יותר, להגדיל את התעסוקה בענף הריהוט המקומי ולהתחרות בהצלחה ביבוא של חברת איקאה לדוגמה. 

המחקר התעשייתי ייעצר ללא השקעות של המדינה במו"פ. 

מו"פ צריך להיות ממומן על ידי משקיעים פרטים, יזמים וקרנות הון סיכון. למוסד ממשלתי אין את הכלים והתמריץ לבדוק ולסנן תכניות עסקיות כפי שיש למשקיע פרטי. משקיע פרטי מסכן את כספו. פקיד ממשלתי לא מסתכן – הוא "משקיע" את כספי משלם המסים – מקום עבודתו והפנסיה מובטחים גם אם גרם להפסד של עשרות מיליוני דולרים. 

מחקר של ארגון המדינות המפותחות (OECD, אוקטובר 2002), מצביע כי בשנים 1998-2001 ישראל הובילה בעולם בהשקעות הון סיכון. 1.3% מהתמ"ג לעומת 0.3% במדינות האיחוד האירופאי. בשנים אלה הוקמו בישראל כ- 3,000 חברות הזנק (סטרט-אפ). כמעט כולן מומנו על ידי משקיעים פרטיים. כספי מו"פ ממשלתיים מוצאים דרכם, כמו כל חלוקת כסף ממשלתי אחרת, בעיקר לכיסיהם של "מקורבים". 

המדען הראשי ומרכז ההשקעות מקדמים את התעשייה בישראל

ראוי לצטט את מכתבו של דר' מאיר פלד (גלובס 17.05.02): 

"...שני הגופים דומים אחד לשני. שניהם מוסדות מימון ארכאיים עתירי ביורוקרטיה, שהעבירו בעשור האחרון, במשותף, מעל ל-50 מיליארד שקל מהקופה הציבורית לידי יזמים שונים. 

כדי להבין את הבעייתיות שבפעולתם, יש להבין תחילה כיצד הם מתפקדים. נתחיל בלשכת המדען: ...המדען מקצה מימון על בסיס שנתי, שהלקוח רושם בספריו כהכנסה שנתית... לאחר מספר שנים מנסה המדען לגבות חזרה את המימון, בעזרת תמלוגים ממחזור המכירות של הלקוח. 

כדי להעניק תמריץ ללקוח לשלם קצת תמלוגים, מאשר לו המדען מידי שנה מימון נדיב נוסף. למעשה, המדען משלם את התמלוגים לעצמו ממימון חדש זה, כאשר נשאר כמובן גם משהו ללקוח. עכשיו ברור, מדוע לשכת רואי החשבון רואה במימון המדען – הכנסה. 

כשהלקוח מודיע שהמו"פ נכשל, מתחולל אבסורד נוסף: מימון המדען הופך למענק... גם חברות גדולות משתמשות לעיתים בנימוק ה"כשלון", כדי להקטין מחויבות לתמלוגים... גם מיזוגים ורכישות הן לחם חוקו של הענף. שינויים תכופים במעמד בעלי השליטה, הנפקות ציבוריות והעברת הפעילות לחו"ל לחברות בנות ומסונפות... התוצאה: "התנדפות" התמלוגים. 

מרכז ההשקעות, לעומת זאת... המימון ניתן כמענק, כאחוז מההשקעה במכונות, בציוד ומבנים בלבד. אין כל מענק על השקעה במו"פ... רוב ההשקעות שנעשו שם היו על חורבות התעשיות המסורתיות, שקיבלו בשעתו מענקים, ונסגרו... 

מרכז ההשקעות מעניק גם הנחות ופטור ממסי חברות לתקופות ממושכות, במיוחד אם הלקוח מוותר על מענקי השקעה. מכאן שהנוסחה המנצחת של חברות היי-טק בישראל היא: לקבל מעמד של מפעל מאושר, ולאחר מכן, כל שנתיים, לקבל מעמד של השקעה מאושרת, כדי לחסוך בצורה משמעותית במיסי חברות לתקופות אינסופיות. במקביל, תקבל החברה מימון שנתי מהמדען, עבור מו"פ. 

ללשכת המדען הראשי ולמרכז ההשקעות אין כל תשומה נוספת להצלחת המו"פ או ההשקעה של הלקוח. אין לשני הגופים המממנים כל תרומה מדעית, טכנולוגית, ניהולית או שיווקית. אין אפילו סיוע בקשירת קשרים ובפתיחת דלתות. ממש כלום. 

...כספי ציבור, שנאספו בעלות גבוהה מאזרחי ישראל, מנוהלים בתמ"ס בצורה בלתי אפקטיבית. גם חוגי התעשיינים והיזמים רואים בעיניים כלות, כיצד מקצים מקורות ציבוריים גם לתחמנים וקומבינטורים." [וכמובן ל"מקורבים"]. 

צריך להטיל מכס על יבוא כדי לאפשר שכר גבוה בישראל וכדי להציל מקומות עבודה שעלולים להתמוטט עקב יבוא זול. 

אם אכן ניתן לייבא עפרונות זולים מטורקיה לאורך זמן, המפעל הישראלי עלול לסגור שעריו ועובדיו יפוטרו. זהו תהליך בלתי נמנע בו מחליטים מיליוני הצרכנים בישראל אילו עפרונות לרכוש עבור ילדיהם. הם לא טועים. מפעל העפרונות הישראלי יוכל לשרוד רק אם יצליח לשכנע את הורי התלמידים שאיכות עפרונותיו עדיפה, ה"שפיצים" לא נשברים והמחיר עדיין כדאי. אם לא יצליח – אין הצדקה לקיומו ו-60 עובדיו יאלצו להשתלב במפעל אחר. החלופה היא הטלת קנס (מכס על הייבוא) על כל ילדי ישראל. ההורים יאלצו לשלם מחיר גבוה עבור עפרונות ויישאר להם פחות כסף לרכישת מוצרים אחרים, ילקוטים לדוגמה – כך יפגע מפעל הילקוטים בעקבות הטלת המכס על העפרונות. משכורתם הריאלית של ההורים קטנה למעשה! 

אם חסימת יבוא היא פיתרון לשכר גבוה בשוק המקומי, כדאי היה לחסום את כל היבוא... ושכר כל העובדים היה נוסק לשמים. יופי. הפועל במפעל העפרונות היה מקבל שכר גבוה בזכות חסימת יבוא עפרונות זולים, אך כל משכורתו הייתה מתבזבזת כאשר היה קונה שטיח... כי גם פועלי מפעל השטיחים זכו לשכר גבוה בזכות מניעת ייבוא שטיחים. השכר יהיה גבוה... אבל אי אפשר יהיה לקנות איתו די מוצרים בסופרמרקט. 

הממשלה צריכה לספק הגנה מיבוא מתחרה לתעשיות חדשות – "תעשיות ינוקא" 

תאוריה זו גורסת שצריך להגביל זמנית את היבוא ולהטיל מכס על מוצרי יבוא שמתחרים בתעשייה מקומית שזה עתה קמה, עד אשר היא תתבסס בשוק ותעמוד על רגליה. 

עסק חדש צריך לקום אך ורק אם המשקיעים משוכנעים שיש לו יכולת להתמודד בשוק ויש לו אסטרטגיית חדירה ושיווק סבירים. אולם ההשקפה של חסידי הסיוע הממשלתי גורסת שאם המשקיעים מקושרים פוליטית, הם יכולים להסתפק בתוכנית עסקית רעועה או במוצר נחות ואת הסיכון העסקי צריך להעביר לציבור האזרחים: הממשלה תכריח את האזרחים לרכוש את מוצרי "מפעל הינוקא" – המתחרים יוגבלו. במציאות הפוליטית דווקא למפעלים ותיקים שמעסיקים אלפי עובדים יש די כוח פוליטי כדי לסחוט הטבות מסוג זה. 

ישראל מאבדת מקומות עבודה בגלל תעשיינים תאבי בצע שמעבירים מפעלים וייצור למדינות עם כוח עבודה זול 

התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים... 

אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על היוקר בישראל... 

גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות... 

אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים ועוד). 

התעשייה הישראלית אינה יכולה להתחרות במדינות בהן שכר העבודה נמוך

מחיר המוצר ואיכותו אינם נקבעים רק על ידי שכר העבודה. גורמים רבים אחרים מעורבים בתהליך עד שהמוצר מגיע לשווקים: עלות ההון וזמינותו, מוסר העבודה, תפוקת העובדים ואיכותם, ביורוקרטיה ממשלתית, מיסוי; עלויות תשתית כגון תקשורת, חשמל, הובלה; שביתות בנמל, בריאות עובדים, שחיתות במדינה. בקיצור, עשרות רבות של גורמים חוברים יחד וקובעים את עלויות המוצר הסופי. 

שכר עבודה נמוך מאפיין מדינות נחשלות. מדינה תקועה בנחשלות ופיגור בעיקר בגלל אופי המשטר הכלכלי והפוליטי – לכן שכר העבודה בה נמוך. כל יתר הגורמים האחרים שמנינו יקרים מאד במדינות אלה. 

יזמים בודדים יכולים למצוא נישות צרות בהן ניתן לנצל שכר עבודה נמוך לצורך ייצור מוצר מסויים בארץ נחשלת, אך אין להסיק מכך ש"התעשייה הישראלית אינה יכולה להתחרות". 

בשנת 1993 חתמו ארה"ב ומקסיקו על הסכם סחר חופשי. פוליטיקאים אמריקאים וכלכלנים מטעמם פרסמו תחזיות שחורות על שאיבה צפוייה של עשרות מיליוני מקומות עבודה מארצות הברית למקסיקו. המציאות "הפתיעה" אותם: מיליוני מקומות עבודה חדשים אכן נוצרו במקסיקו, אך מספר גדול יותר של מקומות עבודה חדשים נוצרו בארצות הברית – שתי המדינות הרוויחו. יש ענפים שעברו למקסיקו אך אחרים פרחו בארצות הברית. 

מיזוג בין שתי חברות מזיק לתחרות במשק והציבור נפגע

ומכאן המסקנה שהמדינה צריכה להתערב ולסכל מיזוג בין שתי חברות מתחרות. זה תפקידה של הרשות להגבלים.

תחרות אמיתית במשק אינה תלויה במספר השחקנים המתחרים אלא במידת החופש הכלכלי במדינה. חופש כלכלי מרבי יניב תחרות מרבית ומחירים אופטימאליים לצרכן. חופש מרבי נוצר כאשר פקידי המדינה אינם מתערבים בכלכלה: אין מכס, המסחר חופשי, אין מגבלות ייבוא, אין חוקים שמחייבים לרכוש תוצרת מקומית, אין פיקוח על מחירים, אין רגולציה ואין עוד מיני מגבלות. 

בתנאים אלה לכל מוצר יש תחליפים, לכל מוצר יש מתחרים. תאגידים מתמזגים כאשר יש יתרון כלכלי במיזוג: הוצאות הניהול קטנות, המוצרים משלימים אחד את השני, רשת ההפצה מופעלת יעיל יותר, חיסכון בעלויות ייצור. וגם, כמובן, כושר המיקוח מול הסופרמרקט או הקונים גדל. המדינה מודאגת רק מהקטע האחרון – שמא המחיר לצרכן יעלה. 

בניגוד למחשבה הסוציאליסטית הרואה בצרכן יצור חלוש ומסכן, המציאות במדינה חופשית מעניקה לו כוח עצום. ולכן, כול שרשרת הייצור והשיווק מחזרת אחריו ומשקיעה מיליארדים בשיווק וקידום מכירות כדי ליהנות מחסדיו. מחיר המוצר בשוק לא יכול להיקבע חד-צדדית על ידי היצרן, אפילו אם הוא "ממוזג" ואפילו אם הגיע לעמדת שליטה בלעדית בטווח הקצר. התאגיד עדיין צריך לשכנע מיליוני אזרחים להכניס את היד לארנק ולקנות את מוצריו. 

כוחות השוק מענישים תאגידים שמגזימים במחיר. הצרכן מקטין את הכמויות הנרכשות, חוסך, עובר לתחליפים, יבואנים חדשים מגלים שהתחום בו עלו המחירים נהיה רווחי יותר, התגובה מהירה. מהר מאד פועל המיזוג לטובת הצרכן – יעילותו הגבוה של התאגיד הממוזג מאפשרת לו לתרגם את יתר היעילות, שהושגה באמצעות המיזוג, גם להעלאת האיכות וגם להקטנת המחיר לצרכן. 

השוק דומה למחשב-על ענק בו מיליוני אנשים מקבלים מידי יום מאות החלטות קטנות שכל אחת מהן מושפעת ומשפיעה על האחרות. מחשב ענק ומופלא זה מוזן במיליוני ההחלטות של הצרכנים, היצרנים המשווקים, היבואנים – כך נקבע טווח המחירים של כל מוצר ושירות. המחירים שמחשב-העל של השוק קובע אינם מדויקים וקבועים – הם דינאמיים, משתנים, נעים סביב ממוצעים מקובלים וניתנים להשפעה קטנה של "מבצעים", התמקחות, עודפים זמניים ועשרות גורמים מקומיים ומקריים אחרים. 

בירושלים יושב פקיד ממשלתי ששמו "הממונה על ההגבלים", וטוען שהוא די מוכשר כדי להחליף את כל המערכת המורכבת שמתוארת. ובין קפה לעוגייה ובן ישיבה לישיבה, בתחושת-בטן מופלאה, מגיע למסקנה שהמחירים העתידיים שהתאגידים המתמזגים יחייבו את הצרכן בעתיד – יהיו גבוהים ממחיר השוק שיהיה באותה עת. 

בנוסף לכל הצרות, הממונה על ההגבלים הוא גם בן אדם. רגשות, חולשות, עצבנות של בוקר, מתח של ערב. אפשר להפעיל עליו לחץ. תמיד יש גוף עסקי חזק שינסה ללחוץ עליו "למנוע את המיזוג" משיקולים אינטרסנטים. קל יותר להפעיל לחץ על פקיד ממשלתי "למנוע מיזוג" מאשר להתמודד בשוק תחרותי מול שני תאגידים שמתמזגים. 

בתחילת שנת 2006 החליטו שתי חברות דלק להתמזג (סונול ודור-אלון). חברת הדלק הגדולה פז, הפעילה כנראה את כובד משקלה כדי להכשיל את המיזוג. כותב דר' דוד נוב (גלובס, 17.4.06): "...הממונה על ההגבלים אשר התנגד למיזוג, שיתף פעולה באופן מפתיע עם חברת פז. הניסיון מלמד כי בשוק שרווי ברגולציה, אינטרסים ציבוריים נסוגים מפני אינטרסים של פרטים בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית, עד כדי לכידת הרגולאטור בידי הגופים הפרטיים...". 

הבעיה כמובן אינה בכך שהרגולאטור שבוי בידי גופים פרטיים. גם אלמלא היה "נלכד" קיומו מזיק ומיותר. עצם המחשבה שמדינה יכולה באמצעות פקידים ורגולציה להגיע לתוצאות טובות, מועילות ועדיפות על הביצועים של שוק פתוח, חופשי ותחרותי – היא הטעות. 

הסרת הגנת המכס מתעשיית הטקסטיל גרמה להרס תעשייה זו בישראל

ברוך דיין אמת. אבל "האמת" חלקית מאד. תעשיות הטקסטיל שהוקמו בשנות החמישים והשישים הסתייעו בתקציב המדינה. פוליטיקאים החליטו על הקמתן והכסף זרם ליזמים מקושרים שזכו גם להגנה על תוצרתם בעזרת חומות מכס על יבוא. האזרח הישראלי נדפק פעמיים: בפעם הראשונה – כאשר מימן את הקמת "העסק", ופעם שנייה – כאשר נאלץ לשלם מחיר מופקע על החולצה שקנה. 

מאז תחילת שנות השבעים הוסרו בהדרגה חומות המכס על יבוא טקסטיל. וראה זה "פלא" ענף הטקסטיל לא מת. חלק מהמפעלים פשט את הרגל, חלק השתכלל, תמהיל המוצרים השתנה – מייצרים מה שכדאי. מאזן הסחר של מוצרי טקסטיל מוגמרים חיובי. אין גרעון: הייצוא עומד על כ- 1.1 מיליארד דולר בשנה ואילו היבוא על כ- 600 מיליון דולר (2004). ספק אם בימי הזוהר של התעשייה המוגנת היו היקפים כאלה של ייצור! הייבוא מסין והונג קונג גם יחד מגיע בקושי ל- 400 מיליון דולר בשנה. 20,000 שכירים עובדים בישראל בטקסטיל בשכר ממוצע שגבוה פי 4 מאשר בסין אך מצליחים לייצא מיליארד דולר בשנה בלי טובות מהממשלה. 

פוליטיקאים מהשמאל דורשים מידי פעם התערבות ממשלתית בתעשיית הטקסטיל שתוצאתה יכולה להיות רק אחת – שיבוש השוק: פגיעה בהסכמי סחר בינלאומיים להסרת מכסים הדדית, התייקרות מוצרי ההלבשה לאזרח הישראלי, הסטת כוח אדם מתעשיות רווחיות לתעשיות כושלות ששוב יקומו בזכות "ההגנה". 

חוק ההגבלים העסקיים מונע מעסקים מתחרים להתאחד ולפגוע בתחרות במשק

במשק תחרותי, ללא חומות הגנה של מכס ומגבלות ממשלתיות אחרות, יש למונופול רק דרך אחת לשרוד: למכור את מוצריו לצרכנים במחיר זול מאד ולאורך זמן. כמה זול? כך שלמתחרים פוטנציאלים לא יהיה כדאי להיכנס לענף. שוק חופשי יוצר איום פוטנציאלי אפילו על מונופול, למרות שבפועל אין לו מתחרים. 

לפקידי ממשלה שמחליטים להפריע למיזוג בין חברות אין שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להחליט אם התנגדותם מזיקה או מועילה. ישיבת הוועדה בירושלים, ארוכה ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את תבונת השוק. 

השוק אינו משוכלל כמו בספרי הלימוד – השוק טועה לפעמים

יכול להיות. לפעמים. בתחרות מי טועה יותר – השוק או הפקידים בירושלים, חכמים ככל שיהיו – לא היינו מהמרים שהפקידים ינצחו. הפקידים לא יותר "משוכללים" מהשוק – אפילו לא בספרי הלימוד... 

צריך לעודד יצוא 

אמונה רווחת מאז קום המדינה שצריך לעודד את היצוא כדי לצמצם את הגירעון המסחרי (ההפרש בין יצוא מוצרים ליבוא מוצרים) וזה חשוב כדי ש"לא יהיה מחסור במטבע חוץ". 

כסף זר נכנס ויוצא מהמדינה לא רק באמצעות יצוא ויבוא סחורות אלא גם ממקורות אחרים כגון: שירותי בנקאות, השקעות של משקיעי חוץ בארץ ושל חברות ישראליות בחו"ל, הכנסות של תושבי ישראל מהשקעות בחו"ל – דיבידנדים, ריבית, תמלוגים על פטנטים, רעיונות והמצאות, משכורות שעובדים זרים שולחים הביתה וישראלים שעובדים בחו"ל מעבירים לארץ, וגם סיוע חוץ ותרומות – רשימה מאד ארוכה אשר יחד עם סחר החוץ מרכיבה את מאזן התשלומים של המשק הישראלי. מטבע-חוץ יוצא ומטבע-חוץ נכנס. קצב הכניסה וקצב היציאה וכן הפערים הכמותיים ביניהם קובעים את שער החליפין של השקל. בשוק חופשי לא יכול להיווצר "מחסור במטבע חוץ" כי אם "חסר" אז מחירו של המטבע הזר יעלה עד שההיצע יאזן את הביקוש ושוב לא יהיה "מחסור". הממשלה אינה צריכה, ובעידן הגלובליזציה, אפילו אינה יכולה להשפיע על התהליך לאורך זמן. אם "חסר" מטבע חוץ מחירו יעלה, התמורה ליצואנים תגדל – כך השוק "מעודד" אותם בעת הצורך ללא סיוע ממשלתי ש"מעודד" אותם כאשר אין צורך... 

סחר החוץ מושפע לא רק מהיצוא אלא גם מיצרנים מקומיים שמייצרים תחליפי יבוא. התערבות ממשלתית לטובת יצואנים מפלה לרעה יצרנים מקומיים שלא זוכים לאותן הטבות. 

צריך לסבסד תעשייה בקשיים כדי למנוע אבטלה

סבסוד מפעל כושל מעמיק את האבטלה. המדינה "מענישה" את המפעל המצליח, לוקחת את כספו (מיסוי) ומעבירה אל המפעל הכושל. יכולתו של המפעל המצליח להמשיך ולהשקיע נפגעת. המפעל המצליח יודע לנצל השקעות באופן יעיל יותר (הרי הוא "מצליח") ומכל שקל שהוא משקיע נוצרים יותר מקומות עבודה משקל שיורד לטמיון במפעל הכושל. "הצלה" של מקום עבודה אחד במפעל כושל עולה בשני מקומות עבודה חדשים שאינם נוצרים במקום אחר. 

השקל שנלקח מהמפעל המצליח לא מגיע בשלמותו אל המפעל הכושל. בדרך צריך לשלם למעכארים, לוביסטים, עורכי דין, עורכי תוכניות עסקיות ומנגנונים ממשלתיים שכולם נלחמים רק למען "הגנת מקומות העבודה"... 

צריך להקים בישראל אזור ייצור וייצוא חופשיים (איל"ח) 

מידי מספר שנים חוזר הרעיון להקמת אזורים שיאפשרו יבוא חומרי גלם, ייצור ויצוא באזור סגור, הרחק ממגבלות ותחלואי המשק הישראלי, ללא מכס, מס הכנסה ומגבלות אחרות. בדרך כלל מדובר על הנגב או בגבול עם ירדן. יזמים רציניים בארץ ובעולם היהודי נרתמו לכך בעבר. הרעיון נכשל בדרך כלל בגלל התנגדות של גופים אינטרסנטים החוששים מתחרות מפעלים באזור החופשי וגם בגלל החשש מסיבוכים בלתי ידועים מראש במערכת הכלכלית הקיימת המעוותת גם כך. 

אין ספק שהרעיון טוב אבל צריך להחיל אותו על כל מדינת ישראל ולהפוך את כל המדינה לאיל"ח אחד גדול ומשגשג. 

המצב הביטחוני מסכן את קיומה של תעשיית הון סיכון ישראלית

כסף מחפש רעיונות מנצחים. השיקול הכלכלי הוא הגובר. שקט בטחוני – עוזר. פוליטיקה יציבה – תומכת; אך בשווייץ ובשבדיה ה"משעממות" פוליטית וביטחונית לא קמה תעשיית הון סיכון כמו בישראל. בשיא שנות האינתיפאדה הגיע מחזור ההשקעות ההי-טק הראשון לשיאו (2000-2001). עם הנפילה של חברות בורסת הטכנולוגיה (הנאסד"ק) קטנו גם ההשקעות בישראל עד למחזור הבא. 

הסוחרים תמיד מעלים את המחירים

מי שמוכר תמיד ינסה להשיג מחיר גבוה יותר. מי שקונה ינסה תמיד לשלם פחות. כל אחד מאתנו לפעמים קונה מוצרים ושרותים ולעיתים – מוכר. כאשר אנחנו מוכרים את הרכב המשומש שלנו ננסה להשיג את המחיר המירבי. כאשר אנחנו מוכרים את שירותי העבודה שלנו למעסיק – נשתדל לדרוש את המשכורת הגבוהה האפשרית. 

המשאבים שלנו מוגבלים. אף פעם אין לנו את כל מה שרצוי לנו. אנחנו תמיד צריכים להחליט על מה לוותר כדי לקנות משהו. המחירים מסמנים לנו מה כדאי לקנות ועל מה לוותר – איזה מוצר להעדיף. כאשר מחירו של מוצר יורד, רבים יעדיפו אותו על פני מוצרים מתחרים – הביקוש יגדל. ולהיפך: כאשר מוצר מתייקר – הביקוש לו יקטן. 

גם הסוחרים והיצרנים נוהגים כך. כאשר ניתן לקבל תמורה גבוהה יותר עבור מוצר – הם יגדילו את הכמות הנמכרת, יספקו את הביקוש. המחיר העולה מסמן ליצרנים כי הביקוש מצד הצרכנים גדל והם יפנו יותר משאבים כדי לייצר את אותו מוצר במקום לייצר מוצרים אחרים. המחירים מדריכים את היצרנים גם מה לחדול מלייצר – כאשר המחירים יורדים. המחירים קובעים איזה כמות מכל משאב תוקדש לכל שימוש. המחיר העולה והדרישה המתגברת למוצר מאותתים ליצרן על העדפות מיליוני הצרכנים. הציבור מעדיף את אותו מוצר על אוסף תכונותיו. 

המחירים בשוק פתוח ותחרותי לא נקבעים על ידי הסוחרים. אלא במפגש הרצונות בין אלפי מוכרים למיליוני קונים כאשר כל אחד עושה את החשבון שלו לפי העדפותיו האישיות. 

עסקים קודם כל דואגים לרווח ואחר כך לעובדים

אכן, התמריץ להקמה וניהול עסק הוא מניע הרווח. רווח אפשר להשיג רק אם מספקים את רצון הצרכנים ועומדים בתחרות. אך בדרך לרווחים לא-ודאיים צריך לשלם הוצאות ודאיות מאד ובין היתר – משכורות. איש העסקים משלם שכר עוד לפני שהרווח מובטח לו. תכופות מסתבר בסוף השנה שהעסק כלל לא הרוויח אך העובדים את שכרם קיבלו. 

במיזם חדש יכולים עובדים לקבל שכר משך שנים לפני שבעלי המניות יראו ברכה בעמלם. דוגמה בולטת היא ענק המכירות באינטרנט, חברת אמזון שהוקמה בשנת 1994. במשך 7 שנים שילמה החברה משכורות כסדרן והוצאות אחרות, צברה הפסדים של כמעט 7 מיליארד דולר בטרם ראו בעלי המניות דולר רווח. 

כדי שמפעלים ממשלתיים יצליחו, צריך למנות להם מנהלים מוכשרים

אין מחסור באנשים מוכשרים במנגנון הציבורי. בדיוק כפי שלא היה מחסור בסינים ורוסים מוכשרים תחת השלטון הקומוניסטי, אך המשק שם היה בכשל תמידי והאזרחים בעוני מתמשך. 

במנגנון ציבורי פועלת מערכת תמריצים שונה מאשר בעסק פרטי שצריך להרוויח כדי לשרוד. לספק את רצון הצרכנים כדי למכור. עסק ציבורי אינו חושש לבזבז משאבי כוח אדם, אינו חייב להקפיד על שעות עבודה, אינו חושש מחופשות נדיבות, עובדים מיותרים, קליטת עובדים לפי קשרים ועוד. גם משאבים אחרים יבוזבזו: שטחי משרד מיותרים, הזמנת ציוד עודף. עסק פרטי יפשוט את הרגל – כוחות השוק ישימו קץ לשימוש הבלתי-יעיל במשאבים. העסק לא יוכל להתחרות ביזם אחר בענף שעושה שימוש יעיל יותר במשאבים ולכן מצליח לייצר תפוקה גבוהה יותר מכמות משאבים זהה. במנגנון ממשלתי אפשר להמשיך לשגות עד-אין-קץ. המשכורת דופקת... 

מפעל שאינו מסוגל לשלם שכר-מינימום – שייסגר – אין צורך במפעלים שדורשים עבודה זולה

נחזור למתפרה באחד מכפרי הדרוזים בגליל (שסיפרנו עליה בפרק התעשייה). מלאכת התפירה עברה לירדן כי המפעל לא יכול היה לשלם את שכר המינימום שהחוק קובע. המפעל העסיק נשים שפנו באמצעות ראש המועצה והודיעו שהן מוכנות לעבוד בשכר נמוך משכר המינימום כי החלופה הייתה – אבטלה. 

פוליטיקאים שאחראים לחוקי שכר-מינימום פוגעים בעובדים ולא מסייעים להם. העבודה במתפרה נתנה את התמורה הטובה ביותר לזמנם של הנשים הדרוזיות בכפר – אחרת הן היו מעדיפות עיסוק שונה. כתוצאה מסגירת המפעל הן חייבות עתה לחפש חלופה פחות טובה, או הגרועה מכל – להתבטל. למתפרה הייתה זכות קיום אובייקטיבית שנתנה מענה טוב לצרכים של אוכלוסייה מסוימת. 

הדרוזיות מפסידות, המשק מפסיד תפוקה וכוח קניה של אותן משפחות, האזרח בתל אביב ובבאר שבע מפסיד כי הוא נאלץ לשלם מיסים למימון דמי אבטלה והבטחת הכנסה. היחידים שמרוויחים הם פוליטיקאים שמצליחים לעבוד עלינו בסיסמאות שוות-לב של "דאגה לחלשים" באמצעות "הבטחת שכר מינימום". 

"מחקרים מוכיחים שבמקרים רבים, קביעת שכר מינימום, לא הגדילה את האבטלה" 

"רק" נתון אחד לא נכלל ב"מחקרים" אלה: מה שיעורו של שכר המינימום שהיה נקבע על ידי השוק, ללא התערבות ממשלתית, באותן מדינות ותקופות. הנתון לא נכלל משום שקשה לגלות אותו. 

ככל ששכר המינימום נמוך יותר וקרוב יותר לשכר שמימלא היה נקבע על ידי השוק – קטן הנזק שהחוק גורם והאבטלה אינה מתרחבת. אך במקרה זה בולטת עוד יותר האיוולת שבחוק המיותר. קביעת שכר מינימום בישראל בשיעור של 500 ש"ח לחודש, לדוגמה, בוודאי שלא תשפיע על האבטלה, אבל שכר מינימום של 5,000 ש"ח לחודש יגרום לעוד מספר מפעלים לעבור לירדן או להודו. 

לחברות ענק יש כוח לחבל בתחרות החופשית ולכפות על צרכנים וספקים את רצונן

הכלי היחיד שעומד לרשות חברה עסקית (במשק קפיטליסטי) הוא המוצר או השירות אותו הן מציעות. כדי לבסס שליטה בשוק על החברה להציע לצרכן מוצר איכותי ובמחיר נמוך מהמתחרים, ובמקרה קיצוני אפילו להציע מוצר בחינם. כך נהגה חברת מיקרוסופט, בהפצת דפדפן האינטרנט – אקספלורר. 

כוח לחבל בתחרות חופשית יש רק בידי ממשלה ופוליטיקאים אשר מנצלים לפעמים כוח זה כדי לחסום תחרות לטובת מגזר או תעשייה שהם חפצים ביקרם.

 

הפיתרון

העידן החדש בתעשיה ומסחר

נזכיר את תמונת הסביבה בישראל בעידן החדש: מסחר חופשי בקרקעות – כמעט כל הקרקעות בבעלות פרטית, לאחר סגירת מנהל מקרקעי ישראל. כבישי אורך ורוחב מהירים מרשתים את הארץ, במקביל למערכת רכבות פרטית. נמלי הים והאוויר בבעלות פרטית או בתפעול של קבלני-נמל. מדינת ישראל כולה אזור סחר חופשי ממכס. מערכת מיסוי פשוטה, אחידה, מס אחד בלבד ושיעורו נמוך. שיעור ההשתתפות בעבודה מהגבוהים בעולם – אין תמיכה ממשלתית בבטלה. אין מס הכנסה. מעורבות הממשלה בכלכלה אפסית וכמעט ואין צורך במגע כלשהו עם הממסד כדי להקים עסק או מפעל. ישראל נהנית מהכלכלה החופשית בעולם. בתנאים אלה הופך משרד המסחר והתעשייה למיותר. 

סגירת משרד המסחר והתעשייה

תעשייה מקימים יזמים. ממשלות מקימות ישראבלוף. יזם שירצה להקים מפעל בעידן החדש יקים אותו כפי שמקימים כל עסק אחר – בזהירות, לאחר בדיקת השוק והכנת תכנית עסקית, תוך שכנוע משקיעים פרטיים ובנקים מסחריים בהצלחת התכנית. יזמים יוכלו לרכוש קרקע היכן שירצו, או לשכור אותה מבעליה הפרטיים (מנהל מקרקעי ישראל נסגר...). יהיו יזמים שיראו יתרון בהקמת מפעל באזור מרוחק בגלל עלות קרקע נמוכה. יזם לא יצטרך להיפגש עם פקיד ממשלתי כלשהו – טעה היזם בשיקוליו העסקיים – יפסידו המשקיעים ולא הקופה הציבורית. 

סגירת משרד המסחר והתעשייה תחסוך למשק כ- 4.7 מיליארד ₪ בשנה והוצאות ביורוקרטיות אחרות הנובעות מהצורך של התעשיינים להתמודד עם הביורוקרטיה הממשלתית. כ- 1,300 מעובדי המשרד המוכשרים יוכלו למצוא מקומות עבודה אמיתיים בתעשייה שתזכה לתנופה. 

בהצעת תקציב משרד המסחר והתעשייה לשנת 2003 מוגדרים שישה תפקידי המשרד: 

1.  "סיוע בפיתוח וביסוסה של תעשיה יעילה ורווחית, בעלת כושר תחרות"– 
הגולשים מוזמנים לחזור אחורה מספר עמודים כדי להפנים את הגיחוך שבמשפט. "יעילות" ו"רווחיות" הן צמד מילים שאינן משתלבות עם המונח "משרד ממשלתי"; ועל "עידוד כושר התחרות" יכולים לספר תושבי דימונה וירוחם הותיקים שחזו בעשרות מפעלים שזכו "לעידוד כושר התחרות" ונסגרו...

2.  "קידום מו"פ ותעשיה עתירת ידע" – 
קידום מו"פ אכן חיוני אך קרנות הון סיכון פרטיות יעילות יותר, זהירות שבעתיים, אינן מושפעות מלחצים פוליטיים ואם הקרן טעתה בשיקולי ההשקעה – ההפסד מתחלק בין משקיעי הקרן שמודעים לסיכון. לעומת זאת, הפסדי המדען הראשי הם על חשבון גב' כהן מרמת גן. 

3.  "פיתוח פעילות כלכלית בינלאומית של ישראל, קשרי סחר וטיפוח קשרים עם משקיעים זרים" – 
פיתוח פעילות כלכלית בינלאומית מתבצע ע"י אלפי יזמים, תעשיינים, יצואנים, יבואנים ואנשי היי-טק. זירת פעילותם היא הכלכלה הגלובלית. פקידי ממשלה עוסקים בפעילות "כלכלית" למען חשבון הבנק שלהם: "הנספחים המסחריים" השוהים שנים עם משפחותיהם בקונסוליות הרבות של ישראל בחו"ל (כ-35 נספחויות), מסעות הבכירים לקונגרסים בחו"ל, סיורים "לימודיים" של משלחות "רשמיות" ועוד. משקיעים זרים מגיעים ויגיעו לישראל בהמוניהם בעידן החדש בזכות הכדאיות, קלות ההשקעה בישראל, והעדר ביורוקרטיה. לפקידי ממשלה ניסיון רב בהבאת משקיעים שעולים ביוקר למשלם המסים.

כל הנספחויות המסחריות בחו"ל ייסגרו. השליחים המסורים ישובו הביתה עם משפחותיהם וימצאו עבודה מועילה

4.  "יצירת מקורות תעסוקה שיענו על צרכים כלכליים ארוכי טווח, תוך מתן עדיפות לאזורי הפריפריה" 

גיבוב מילים חסר משמעות לנוכח מציאות של חמישים שנות ניסיון. ירוחם.

5.  "יצירת סביבה כלכלית תומכת וליווי תעשיות ינוקא כדי לגרום לצמיחת יזמות חדשה והגברת התעסוקה באמצעות עסקים חדשים". 

ייתכן שבשלב זה נגמרו הרעיונות למחבר המסמך "תפקיד משרד במסחר והתעשייה" – הוא חוזר על עצמו. עסקים מקימים יזמים ולא פקידים. המשרד אכן יוצר "סביבה כלכלית תומכת" אבל בעיקר לאלו שהשלטון חפץ ביקרם. "סביבה תומכת" ניתן ליצור רק עם ביטולו של משרד המסחר והתעשייה וביטול יתר החסמים שיצרו הפוליטיקאים. 

6.  "עידוד מודעות צרכנות ושמירה על כללי מסחר הוגנים שיבטיחו את רווחת הפרט" - 

תכנית כדוגמת כלבוטק או כל עיתון יומי תורמים "למודעות הצרכנית". פי כמה ממאות עובדי משרד המסחר והתעשייה. ואילו "כללי מסחר הוגן" הם עניין למערכת המשפט ולמערכות הגנה שהשוק יוצר. 

ביטול החוק לעידוד השקעות הון

החוק, שנדון כבר בהרחבה, היה למעשה ל"חוק למניעת השקעות הון". בתנאים שישררו בישראל בעידן החדש החוק מיותר שבעתיים. גם כיום רב נזקו מתועלתו. אי אפשר לסמוך על פקיד ממשלתי – חכם ככל שיהיה, מוכשר ואפילו נקי מכל רבב – שיצליח להחליט איזה מפעל ראוי לתמיכה ועל חשבון מי תינתן אותה תמיכה. כל שקל שהממשלה מוציאה מונע מהסקטור הפרטי להשקיע את אותו שקל במיזם שראוי לדעת המשקיעים. כל מקום עבודה שנוצר בפרויקט ממשלתי מסובסד (אם הוא בכלל נוצר)גורע עובדים ומייקר את עלות הנותרים בסקטור הפרטי. כל תפוקה במפעל מסובסד גורעת תפוקה גבוהה יותר ממפעל פרטי – כך נפגעת הצמיחה כתוצאה מהסטת השקעות מלאכותית לפרויקטים כושלים או נחותים. על הממשלה לאפשר לשוק להחליט איזה פרויקט ראוי "לעידוד" ולחדול מלשבש את יכולת הסינון המופלאה של השוק. 

ביטול מוסד המדען הראשי וחוק המו"פ

משרד המדען הראשי ייסגר. מחקר ופיתוח ימומנו כאמור ע"י משקיעים פרטיים וקרנות הון סיכון פרטיות. כך יחסך מידי שנה סכום של כ- 1.5 מיליארד ₪ בשנה (נכלל בתקציב משרד התעשיה). מיליונים נוספים יחסכו למשק על ידי ביטול תעסוקת סרק של יועצים, מאכערים ועיוות שוק משאבי האנוש בתחום ההיי-טק הנגרם ע"י פרוייקטים מיותרים הגורעים אנשי מקצוע יקרים לטובת אותם פרוייקטים, תורמים לסחרור המשכורות בענף ומייקרים את המו"פ. 

להלן עיקרי מסקנות מחקר שפורסם ע"י המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים (סבסוד המו"פ בחברות היי-טק בישראל, אדם רסקין, 8/1999): "...ענף הון הסיכון בישראל הוא ענף בשל, המסוגל בהחלט לממן חברות סטארט-אפ מבטיחות. כן מתברר כי חלק לא מבוטל מתקציבה של לשכת המדען הראשי אינו מופנה כלל לחברות סטארט-אפ, אלא לחברות מבוססות... רמת הסבסוד של המו"פ העסקי בישראל גבוהה עד פי 15 מזו הנהוגה במדינות מערביות אחרות, מתקדמות ומתועשות. לבסוף... לשכת המדען הראשי מחלקת את כספי משלם המיסים שהופקדו בידה בנדיבות רבה, בלי סינון ומיון ראויים של החברות המבקשות את המענקים. 

כוחות השוק מסוגלים בהחלט לעצב את פני המשק הישראלי. חברה ישראלית שאינה יכולה להתחרות במדינות אחרות, כמקום שבו ניתן לייצר מוצרי היי-טק המושתתים על טכנולוגיה שפותחה בישראל, חייבת לצמצם את מבנה העלויות שלה, להיות חדשנית יותר, או להסגר... 

בניגוד לחשיבה המקובלת על חסידי היי-טק וחברות סטארט-אפ, לא כל רעיון ראוי למימון. למעשה, מימון רעיונות בינוניים או גרועים כרוך באובדן הזדמנויות חלופיות (opportunity costs) רווחיות, מפני שהוא מקטין את כמות המשאבים שיעמדו לרשות רעיונות טובים. המגזר העסקי, לעומת זאת, יכול לסנן ולמיין רעיונות בקפדנות, ולממן היטב את הטובים שביניהם. יזמים שאפתנים שרעיונותיהם לא התקבלו יאלצו לעבוד כשכירים עבור מישהו אחר, ולנסות לשפר את הרעיונות העסקיים שלהם... לסיכום, לממשלת ישראל אין מה לחפש בתחום הסבסוד של מו"פ בחברות היי-טק ישראליות, בין אם מדובר בחברות גדולות או קטנות. נתמזל מזלה של המדינה, והמגזר הפרטי שלה יכול לספק את המימון הזה. אפשר לסגור את לשכת המדען הראשי, ואת כל התמלוגים המיועדים לו, צריך להעביר ישירות חזרה למשרד האוצר. בכספים שייחסכו אפשר יהיה להשתמש להקטנת נטל המיסוי בישראל. זוהי הדרך הבטוחה ביותר להבטיח צמיחה בת-קיימא בכלכלת ישראל, ובמגזר הטכנולוגיה המתקדמת במיוחד." 

הפרטת החממות ליזמות טכנולוגית

ה"חממה" מיועדת לתמוך בבעלי רעיונות טכנולוגים, לממן את פיתוח הרעיון ואת שיווקו בשלביו הראשונים. קיימות כ- 24 חממות. את החממות יש להפריט. אם לפרוייקט יש ערך כלכלי – יימצאו משקיעים פרטיים לחממות. אין דרך להעריך את שוויין ונחיצותן, אלא אם יוצאו למכירה. קשה למכור "סיפורים" לקרן השקעות פרטית. קל יותר למכור "סיפור טכנולוגי" למינהלת חממה שניזונה מכספי משלם המיסים. בשנים האחרונות החלה הפרטת חממות. 

עידוד יצוא – הפרטת השירותים

החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ– מפעל או יזם שרוצים לבטח סיכוני סחר חוץ יפנו לחברת ביטוח פרטית וישלמו פרמיה בהתאם. אין סיבה להטיל את עלות הביטוח של הסיכון העסקי על משלמי המיסים. ברווחים הם לא מתחלקים אתנו... 

מכון היצוא, קרנות שיווק, שירותים ליצואנים– אם יצואנים אכן זקוקים לשירותים כגון אלה – שישלמו עבורם ואז ניתן יהיה להפריט מוסדות אלה. אם ליצואן "לא שווה" לשלם עבור השרות – יש לבטל את המוסדות לאלתר. 

סגירת רשויות מיותרות: כגון הרשות לעסקים קטנים, מרכז לטיפוח יזמות ועוד

המרכז לטיפוח יזמות הוא גוף שתפקידו המוצהר הוא הכשרת אנשים להפעלת עסקים קטנים ובינוניים. עמותה המתוקצבת ע"י הרשות לעסקים קטנים, הרשות המקומית, משרד הקליטה, הסוכנות וגם תרומות. קיימים בארץ כ- 30 מטי"ם. ספק אם מישהו בדק עלות מול תועלת. כמה ממקבלי הסיוע וההדרכה אכן הקימו עסק קטן. כמה מבין אלו שבאמת הקימו עסק שרדו לאחר 5 שנים… בעידן החדש יהיה קל לאין-שיעור להקים עסק בזכות העדר ביורוקרטיה, מימון זמין, רגולציה אפסית ומיסוי נמוך. ממשלה לא צריכה לעסוק ב"יוזמות עסקיות" או ב"סיוע ליוזמות עסקיות". 

הרשות לעסקים קטנים ממונה גם היא לכאורה על טיפוח יזמים, סיוע לעסקים קטנים, הכשרת מובטלים להקמת עסקים קטנים. פקידי ממשלה אמורים להכשיר וללמד יזמים כיצד לעשות עסקים... לאחר חמישים שנה של כישלונות סדרתיים של הממסד הפוליטי-פקידותי הם לוקחים על עצמם להדריך אחרים... עוד גוף שמפרנס בעיקר את מקבלי המשכורות בו. לרשות מוסד זה עומדת גם "קרן להון חוזר" המאפשרת העמדת הלוואות להון חוזר לעסקים קטנים באמצעות הבנקים. ראוי ומעניין לבדוק מי המאושרים הזוכים להלוואות, פוליטיזציה היא בלתי נמנעת. 

לא נתפלא אם נגלה שמתוך התקציב לעידוד עסקים קטנים (2002) בסך: 67 מיליון ₪, חלק ניכר מיועד למשכורות והוצאות נלוות. אם נמשיך וננכה מהנותר הוצאות תפעול משרדיות, כנסים, נסיעות לחו"ל וכדומה, ואם נצליח לבודד גם סיוע לגופים ועסקים שונים שהגישו בקשות מאוד "יצירתיות", ואם נצליח לבודד את העסק הקטן שבאמת "מגיע" לו משהו – לא נופתע, אם שוב נגלה, שתרומת המוסד יחסית לעלויות – אפסית. 

הסיוע הממשלתי היעיל ביותר לעסקים ויזמים הוא באי-התערבות ממשלתית – ביסוס תנאים כלכליים ללא ביורוקרטיה ממשלתית, ללא צורך בהגשת טפסים, ללא רשיונות וללא אישורים. מיסוי נמוך, תשתיות פרטיות, והעדר חסמים ממשלתיים. 

"המוסדות המסייעים" בולעים מיליוני שקלים שנגבים באמצעות מיסוי כבד החונק את העסקים והיזמים. מוסדות אלה מהווים חממה לטיפוח מקורביםומינוי "אנשי שלומנו" לתפקידי סרק. 

מנגנון התחרות של השוק החופשי מעניש עסקים לא מוצלחים. החלטות שגויות, מוצרים לא מוצלחים, שרות לקוחות גרוע, שיווק שלומיאלי וניהול כושל – אלה גוררים עונש חמור עד כדי פשיטת רגל. המתחרים לומדים את הלקח ומתקנים שגיאות. הצרכן מרוויח. בשלב הסינון הקריטי וההכרחי הזה מופיעה רשות ממשלתית והופכת את היוצרות – "מעודדת" את העסק הכושל שהצרכן החליט להעניש. המעורבות הממשלתית מענישה את הצרכן פעמיים – גובה ממנו מיסים ומעבירה אותם לעסק הכושל. רק חלק מהמיסים – חלק אחר נבלע על ידי המנגנון עצמו. במסגרת העונש השני, מאלצים את הצרכן להמשיך ולקנות מוצרים נחותים או שירות כושל שאין להם זכות קיום. 

סגירת הרשות להגבלים עסקיים

הרשות להגבלים עסקיים מיותרת. תפקידה המוצהר של הרשות הוא להלחם בהתקשרויות עסקיות העלולות לפגוע בתחרות במשק – הכרזה על מונופולים, מניעת תאומי מחירים בין עסקים, מניעת מיזוגי חברות העלולים ליצור מונופולים וכדומה. 

הסוקר את רשימת המונופולים בישראל ייווכח שכמעט כולם מוגנים למעשה ע"י מגבלות יבוא, חוקים ותקנות ממשלתיות. הסרת מגבלות היבוא תחסל את המונופולים. ידה הימנית של הממשלה יוצרת מונופולים, תומכת בהם ומגנה עליהם. ובמקביל – יד שמאל של אותה ממשלה "נלחמת" לכאורה במונופולים... לא במונופולים האמיתיים אלא בסקטור הפרטי בלבד. 

המונופולים והקרטלים הדורסניים ביותר בישראל הם אלה שנוצרו על ידי הממסד הפוליטי. החל מאספקת חשמל ומים וכלה בדלק, מלט, קמח, וחלב. חוקי המדינה אוסרים על התחרות בהם, או קובעים את מחיר המוצר או השירות – והאזרח הוא זה שמפסיד חלק ניכר מהכנסתו לטובת הדינוזאורים הכלכליים בעלי זכויות היתר. הרשות להגבלים עסקיים לא מתערבת בשוד החוקי...

רק למדינה יש כוח פיזי לאסור על תחרות ברשות הדואר להעברת מכתבים או לאסור על הקמת מחסנים לתובלה אווירית המתחרים בממ"ן. רק לפוליטיקאים יש כוח להוציא תחרות אל מחוץ לחוק... ליצור מונופולים... ובמקביל להלחם בהם...

שום עסק בעידן החדש לא יהיה מוגן מתחרות. כל החוקים מגבילי התחרות יבוטלו. יזם לא יזדקק לרשיון להקמת תחנת כוח לייצור חשמל או התפלת מים ויהיה חופשי לחייב את לקוחותיו בכל מחיר (שהם יסכימו לשלם...), יזם אחר יוכל לייבא דלק או גז ולמכור לכל מי שיסכים לקנות ללא כפיה וללא "הגנה". בתנאים אלה "תאום מחירים" בין עסקים הופך לבלתי אפשרי ובמקרה הגרוע לזמני – תמיד יהיו תחליפים הן מייצור והן מייבוא. 

קשה למצוא בהיסטוריה הכלכלית בעולם, מונופול או קרטל שהצליחו לאורך זמן כאשר התאפשר סחר חופשי. כל המונופולים והקרטלים ש"הצליחו" נתמכו על ידי ממשלות. 

זכותו המוסרית של כל אדם למכור את קניינו ופרי עמלו בכל מחיר שיחפוץ. אך לכל עסקת מכירה צריך גם קונה – ומרצון. במקביל – אין לאיש "זכות לקנות" – צריך מישהו שיסכים למכור מרצון. 

בעלי סופרמרקט רשאים לא לשווק מוצרים מסוימים, להעדיף אחרים או לדחוק מוצר למדף צדדי בחנות. הבעלים רשאים לגבות מחירים כרצונם או להעניק הנחות לנשים בלונדיניות בלבד... החנות ומוצריה היא קניינם. הכל כמובן בתנאי שאינם מטעים, מרמים או מאחזים עיניים. אם בעל עסק טעה בתמהיל המוצרים, בסידור החנות, או בתמחור המוצרים – ישלם על כך ביוקר ומכיסו. השוק יעניש אותו ולקוחותיו יעברו לעסק מתחרה שהיטיב להבין את הצרכן. מעורבות הממשלה בחיי המסחר מזיקה, מיותרת ועולה ביוקר למשלם המיסים. 

מונופול אינו בהכרח רע ו"דורסני". תלוי כיצד נוצר. אם עסק מגיע לעמדה דומיננטית בפלח שוק מסוים, תוך תחרות עם עסקים אחרים, בזכות יעילותו, מחיריו הנמוכים וכשרון שיווקי והצרכנים רוכשים מרצון את מוצריו, אזי שליטתו בשוק היא אות הצטיינות ותמורה להצלחתו. לעומת זאת – אם מונופול נוצר ע"י הממשלה, או ה"מאפיה", באמצעות הפעלת כוח (כוח חוקי ע"י הממשלה, או כוח לא-חוקי ע"י גנגסטרים) על הצרכן והמתחרים – זהו מונופול שלילי. כיום משתמשות לא מעט חברות, במוסד הרשות להגבלים, כדי למנוע תחרות מצד עסקים אחרים. 

במשק חופשי ופתוח יש דרך אחת לחברה עסקית להגדיל את רווחיה ואת נתח השוק שלה – הורדת מחירים והעלאת איכות. אם בזכות כשרון ניהולי ועובדים מסורים מצליח העסק להפיק מוצרים איכותיים וזולים אזי העסק הרוויח ביושר את פלח השוק בו הוא שולט, גדול ככל שיהיה. 

לעסק מסחרי, בשוק פתוח לעולם, אין כוח דורסני כמו לפוליטיקאים. "הכוח" שעסק יכול להפעיל נגד מתחריו טמון במוצרים איכותיים יותר ובמחיר זול ממתחריו. "מונופול רע" הוא מונופול שנוצר ע"י החוק. "מונופול טוב" נוצר ע"י השוק, וגם – לעיתים נדירות. 

ניתן לסקור מקרים בהם התערבה הרשות להגבלים עסקיים, כדי לעודד לכאורה תחרות. התערבות שהיתה מיותרת אילו המשק היה פתוח לתחרות וחופשי מהחוקים המגבילים סחר. לדוגמה:

חברת כרמית השיקה במהלך 2003 שוקולד חדש (קדבורי)בישראל אך החנויות המשווקות נתקלו ב"איומים" מצד עלית וחדלו לשווק את השוקולד החדש. הרשות להגבלים פשטה על משרדי עלית ועצרה מנהלים לחקירה. כיום קשה לייבא שוקולד לישראל בגלל היטלי מכס ועלויות רישוי גבוהות. בעידן החדש לא תהיינה מגבלות ייבוא ולעלית יהיו מתחרים רבים. לעלית תהיה זכות מלאה להפסיק שיווק מוצריה לחנות או סופרמרקט ללא צורך בהתנצלות. מוצריה הם קניינה. מנגד, לסופרמרקט לא תהיה כל בעיה למצוא תחליפים למוצרי עלית. בתנאים אלה, במו"מ חופשי ביניהם, אין ספק שיגיעו להסדר. 

במהלך 2003 נחשפו הסדרים בין רשתות שיווק גדולות– לבין יצרני מזון גדולים. לפי הממצאים ה"מרעישים" הסתבר שהסופרמרקטים מקבלים תשלומים מספקים תמורת הגדלת שטח המדף שלהם והסכמת הסופרמרקט לשמירת רמת מחירים גבוהה לאותם יצרנים. הרשות להגבלים עסקיים התערבה להבטחת "תחרות הוגנת ליצרנים קטנים". אחד מנימוקי הרשות היה ש"יש לאפשר למתחרים אחרים לשרוד". לא מתפקידה של ממשלה לאפשר לעסקים לשרוד. זה תפקיד ששמור למיליוני הצרכנים. בעידן החדש תהיה לעסק רק דרך אחת לשרוד – למכור מוצר איכותי וזול ממתחריו. ואם לא יעמוד בכך – הצרכן יחליט אם יש לו זכות לשרוד ולא פקיד ממשלתי. לשום עסק אין "זכות לשרוד". רשת שיווק או סופרמרקט הם לקוחות וצרכנים של יצרני המזון בדיוק כפי שאנחנו צרכנים של הסופרמרקט. הרשת רשאית לקנות ממי שתחפוץ ולהגיע להסדרי מחירים כפי שתחפוץ. יצרן ש"משלם" לרשת מעניק לה למעשה הנחה על מוצריו. במדינה חופשית עומדת הרשת בתחרות מול רשתות אחרות. היצרנים עומדים בתחרות מול יבואנים ויצרנים אחרים. יצרן רשאי למכור מוצריו לסופרמרקט בכל מחיר שיסכים לרדת אליו. לסופרמרקט יש זכות למכור לצרכן בכל מחיר שהצרכן יסכים לקנות. 

איש העסקים אליעזר פישמן, מבעלי גלובס, הגדיל עד שנת 1999 את אחזקותיו בעיתון ידיעות אחרונות ל- 38%. בשל כך נאלץ מר פישמן, לאחר 3 שנים ועשרות דיונים משפטיים יקרים, לוותר על חלק מאחזקותיו בידיעות אחרונות. בעידן החדש לא תחול מגבלה על מיזוג חברות ורכישת חברות. אליעזר פישמן, אם ירצה, יוכל לקנות את כל העיתונים גם יחד. בעידן של תחרות מלאה, עם מגוון אמצעי תקשורת לא יגרם נזק לאף אחד. אליעזר פישמן יצטרך להמשיך לדאוג לאיכות עיתוניו ולמחיריהם הזולים, אחרת הצרכן יפנה לו עורף ועסקיו יהיו בסכנה. התערבות הרשות להגבלים לא הגנה על צרכן העיתונים, אלא על מתחריו של פישמן. 

טחנת הקמח ביפו– בסוף 2004 נשקלה אפשרות להכריז על תחנת הקמח ביפו כמונופול ליצור קמח למצות לפסח... ולפקח על מחירי הקמח למצות – טחנת יחידה בארץ. ומה האסון אם הממשלה לא תתעסק בקמח? הטחנה ביפו מייצרת קמח במחיר די נמוך כך שלא כדאי ליזמים אחרים להיכנס לעסקי הקמח לפסח. אם ביפו יגזימו בהעלאת מחיר הקמח יקום יצרן נוסף. אם לא יהיו מגבלות על יבוא קמח – יקומו יזמים זריזים שיביאו קמח כשר לפסח מחו"ל ואולי גם מצות מחו"ל אם המאפיות כאן ישתוללו במחיר.

פיקוח על מחירים – מועיל בעיקר לתעשיינים

בניגוד לעבר הלא-רחוק, רק חלק קטן מהמוצרים בשוק, נמצא כיום תחת "פיקוח". מידי פעם נשמעות קריאות מצד פוליטיקאים להחזיר או להטיל פיקוח על מוצר או שרות. מחירו של מוצר שנמצא בפיקוח נקבע על ידי הפוליטיקאים. כיצד הם קובעים את המחיר? – הגולש רשאי לתת דרור לדמיונו הפרוע... 

מטרתו המוצהרת של מנגנון הפיקוח על מחירי מוצרים הוא למנוע מיצרנים ומשווקים להעלות מחירי מוצרים ושירותים באופן "פראי" ו"לא אחראי" וכך לפגוע בציבור הצרכנים. לכן, קובעים הפוליטיקאים מחירי מקסימום לחלק מהמוצרים והשירותים (חלב ומוצריו, תחבורה ציבורית, לחם אחיד, מים, חשמל ועוד). רובם הגדול של המוצרים במשק אינו נכלל במסגרת מנגנון הפיקוח ומחירם נקבע ע"י השוק. 

כיצד קובע השוק מחיר למוצר ומיהו "השוק"? המחיר של מוצר חופשי מפיקוח נקבע ע"י מיליוני צרכנים. כל אחד מהם עושה את חשבונו בהתאם לסדרי העדיפות שלו, הכנסותיו וטעמו. כאשר מחיר מוצר מסוים עולה יותר מידי – יורדת הצריכה שלו, ולהפך – כאשר המוצר מוזל – עולה הצריכה. לקביעת המחיר שותפים היצרנים והמשווקים – אם הביקוש גובר יעלו את המחיר, ואם הביקוש יורד – יוזילו את המחיר כדי לשכנע לקוחות רבים יותר לרכוש את המוצר. בנקודת המפגש בה "כדאי לכולם" נקבע מחיר השוק. מחיר השוק נקבע, אם כך, ע"י "מפגש הרצונות" של מיליוני אנשים משני צדי המתרס: הקונים והמוכרים. 

ממשלה, חכמה ככל שתהיה, לא מסוגלת לקבוע את מחיר השוק וגם לא לחשב אותו בעזרת "מומחים". לכן, כאשר פוליטיקאים ו"מומחיהם" מחליטים "להחליף" את השוק בקביעת מחיר למוצר ולהטיל "פיקוח" על המחיר הם חייבים לטעות – המחיר תמיד יהיה גבוה, או נמוך, מהמחיר שהשוק היה קובע למוצר אלמלא התערבותם. 

אם המחיר שהפוליטיקאים קבעו, גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע – משלם הציבור קנס כבד שהיצרן משלשל לכיסו. כך עלול לקרות כאשר, בתוקף חוק, יש מונופול על אספקת המוצר (תחבורה ציבורית ע"י אגד ודן, מחיר החלב הנרכש מהמחלבות ע"י תנובה, או מחיר החשמל). 

אם המחיר שהפקידות הממשלתית קבעה, נמוך ממחיר שהשוק היה קובע בהעדר פיקוח, לא יסכימו היצרנים להפסיד כסף. הם ידרשו סובסידיה מהממשלה, או שחלקם יפסיק לייצר וייווצר מחסור שיסופק ע"י "שוק שחור". ב"שוק השחור" יימכרו המוצרים במחיר השוק האמיתי בתוספת פרמיה עבור הסיכון שלוקחים המוכרים בפעילותם המחתרתית. המחיר הסופי לצרכן, גם במקרה זה, יהיה גבוה מהמחיר שהיה נקבע ע"י השוק אלמלא התערבות ממשלתית. 

ניתן לראות זאת גם מזווית אחרת: 

כפי שכבר נטען, לא סביר שוועדה ממשלתית תקלע "בול" למחיר השוק, בהחלטתה על מחיר הראוי למוצר שבפיקוח (ואם במקרה היא מצליחה בכך – הרי שהוועדה מיותרת – הרי זה מחיר השוק...). נניח שמטילים פיקוח על מחיר הביצים (ואכן יש פיקוח כזה...). אם המחיר שייקבע יהיה מעל למחיר שהשוק היה קובע בתנאי חופש, הרי שאף משווק ביצים לא צריך להתלונן... (בכלכלה בה מחירים נקבעים על ידי פקידים, קרוב לוודאי שהיצרן תמיד יתלונן שהמחיר נמוך מידי וידרוש יותר – במסגרת ההצגה הרגילה מול גופי הפיקוח). אם המחיר שייקבע יהיה נמוך מידי, כלומר המשווק יפסיד ממכירת הביצים, אזי הוא מיד יעצור את האספקה וקול זעקה יעלה מהציבור. 

כאשר יש "פיקוח" המשווק מגיש לממשלה "תחשיבי עלות" ומוכיח באותות ובמופתים שעלויותיו גבוהות... קל מאוד "לעבוד" על ועדה ציבורית שלא יכולה לעמוד בלחץ האמהות; והמחיר יקבע בהתאם ל"תחשיב". מכאן, סביר להניח שברוב הזמן, מחיר "בפיקוח" גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע אלמלא הפיקוח. 

ובכלל... אם פיקוח על מחירים "טוב ליהודים", אז מדוע לא להכניס תחת כנפיו את כל המוצרים והשירותים... יוצאי ברית-המועצות לשעבר יודעים את התשובה... 

העידן החדש: מסלול ירוק בלבד – מדינה חופשית ממכס

בעידן החדש תהיה ישראל לאזור סחר חופשי ממכס. למנגנון המכס שתי מטרות מעשיות: האחת – מס שמהווה מקור הכנסה נוסף למדינה. השניה – כלי ל"הגנה" על תוצרת הארץ. כלומר, כלי להעברת כסף מכיסי כל האזרחים אל כיסיהם של מבחר מצומצם יחסית של בעלי מפעלים בארץ. 

על המכס כמקור הכנסה ניתן יהיה לוותר בקלות בעידן החדש (ראה פרק מיסוי). ההכנסות ממיסים על יבוא (כולל מס קניה) הניבו בשנת 2003 כ- 10 מיליארד ₪, מעט יותר מ- 2 מיליארד דולר. מסגירת משרד המסחר והתעשייה נחסוך כמחצית מההכנסות שהמכס מניב! ביטול אלפי המשרות המלאכותיות הנוצרות בעקבות עצם קיומו של המכס – החל מעמילי מכס, גובי מכס, ופקידי המנגנון, קיצור הליכי היבוא וביטול הררי הביורוקרטיה הנובעים מקיומו יניבו תועלת כלכלית רבה מאשר שארית ההכנסה הכספית שהמכס מניב. 

הליכי הפטור ממכס לאוכלוסיות מועדפותיבוטלו. לא יהיה צורך במנגנון החזרי המכס ודחיית מכס לתעשייה העוסקת ביצוא. מיליוני שעות עבודה של אזרחים, תעשיינים, מומחים למכס, שוטרים, בתי משפט, עורכי דין ואחרים יחסכו ויופנו לעיסוקים יצרניים. עבריינים גדולים רבים המתמחים בהברחות יישארו מחוסרי פרנסה... ומיליוני "עבריינים" קטנים החוזרים מטורקיה עם חפיסת סיגריות נוספת מעל למותר יוכלו לנשום לרווחה. סוף למסלול האדום – הכל ירוק. חנויות הדיוטי-פרי בנתב"ג תאלצנה להסגר בהעדר "דיוטי" (מכס)... או לחפש איזשהו יתרון אחר שיצדיק את קיומן. רוב המוצרים בחנויות בתל אביב יהיו זולים מאשר בחו"ל. 

ישראל כאזור חופשי ממכס, בצרוף אוכלוסייה משכילה ויזמים מוכשרים, תהיה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. המהפכה המסחררת שעברו הונג קונג וסינגפור בעשורים שחלפו, מדינות שהיו מקום מקלט לפליטים עניים, תתגמד לעומת השגשוג הצפוי לישראל. 

המכס הוא מהכלים העיקריים בהם משתמש הממסד הפוליטי ליצירת מונופולים והגנה עליהם מיבוא מתחרה. הטלת מכס על מלט מאפשרת ליצרן הישראלי לגבות מחיר גבוה מצרכני המלט. אין להם ברירה. כך הופך המכס לאמצעי להעברת כסף מכיסי האזרח אל כיסו העמוק של התעשיין המועדף שחפצים ביקרו. הנימוקים הרשמיים שונים כמובן: לפעמים הם מכונים "הגנה מיבוא בתנאי היצף", לעיתים "הגנה על תעשיות צעירות" או שלל נימוקים "ציוניים" אחרים. את מחיר ה"הגנה" משלם תמיד האזרח. 

מטרת היצוא – לאפשר יבוא

"יבוא" הפך בישראל, עם השנים, למילת גנאי. לעומת זאת – "היצוא" היה לערך עליון. "יבואנים" הם כמעט פושעים, גוזלי מקומות עבודה. ל"יצואנים" – שירי הלל ושבח. יש לתמוך בהם כספית ולעודדם. 

לא נרד לעומק הסיבות שגררו לשטיפת מוח זו (שהייתה נפוצה בכל העולם!), אך אין ספק שמקור התעמולה הוא הממסד הפוליטי שבחר לטפח את מקורביו בתעשייה המקומית באמצעות חסימת יבוא מתחרה. הממסד הפוליטי נתמך אידיאולוגית על ידי האקדמיה הכלכלית (וגם כי "כך נהוג בכל העולם"). אם יש צורך "לחסום" יבוא, ל"הגנה" מיבוא – סימן שייבוא הוא רע... והיבואן – נציג השטן... 

ייבוא הוא עסק בדיוק כמו יצוא – אין רעים, אין טובים. בדיוק כפי שהרפתן מוכר חלב ובכסף שהרוויח קונה לחם מהאופה. החלב לא "רע" והלחם לא "טוב". הייצוא נועד לאפשר ייבוא – הכנסות מטבע החוץ שמניב היצוא נועדו לממן את הייבוא. בחיינו הפרטיים, במסגרת הבית, אנחנו נמנעים מלעשות דברים בעצמנו אם משתלם יותר לקנות אותם מחוץ לבית. אנחנו לא מעבירים מכתב לדודה במו ידנו אל תיבת הדואר שלה בגבעתיים, למרות שאנחנו יכולים לעשות זאת, אלא קונים את שירותי הדואר לשם כך. אפילו מיץ תפוזים, רובנו מעדיף לקנות ולא לסחוט תפוזים בעצמנו... משתלם לנו לעבוד בתחום התמחותנו ובמשכורת לקנות מיץ תפוזים. אפשר ללמד מהנדס מחשבים לתפור חולצות לעצמו, אך אז יהיה לו פחות זמן לפתח תוכנות מחשב. יהיו לו יותר חולצות שתפר בעצמו, אך הוא יהיה עני יותר. ממסד שמגן על תעשייה מקומית כושלת מפני יבוא הופך אותנו לעניים יותר. 

אם מפעל סיני יכול לספק לנו חולצות זולות מאשר מתפרה בירוחם – עלינו לקנות מהם את החולצות. בדיוק מהסיבה שמהנדס המחשבים אינו תופר לעצמו וכמעט כל אזרחי ישראל לא מגדלים חיטה בעצמם, לא טוחנים קמח ולא אופים בעצמם לחם. אין הבדל בין מסחר בתוך גבולות ישראל לבין מסחר עם חו"ל. 

אנחנו לא יכולים להשתמש בכל המוצרים שאנחנו מייצרים. אין לנו צורך בכל כך הרבה טפטפות להשקיה שקיבוץ חצרים מייצר, או תרופות שחברת טבע מייצרת – עודף המוצרים האיכותיים נמכר לצרכנים בארצות הברית ובכסף שמתקבל אנחנו רוכשים חיטה אמריקאית. הרווח מהיצוא הוא היבוא. 

אם נהנה ממחירי יבוא זולים, נקנה את החולצות הזולות בסין – בכסף שנחסוך על חולצות נוכל לקנות מוצרים ושירותים נוספים מחברות ישראליות, או להגדיל את חסכונותינו. החסכונות הם המקור להשקעה במשק. השקעה יוצרת עושר. היבוא הזול יאלץ מפעלים ישראלים להתחרות במחיר. ייתכן שאפילו מפעל החולצות בירוחם ישרוד בזכות גיוס השקעות באוטומציה והתמחות בנישה ייחודית. פריון העבודה יעלה ותתכן תחרות בסינים ללא "טובות" מהממסד. 

הממסד הישראלי אינו מגן על הצרכנים במסגרת המכס, אלא מעדיף חלק מהיצרנים על פני חלק אחר. זהו המשחק האמיתי. הסוגיה פשוטה: האם מדינת ישראל כאזור סחר חופשי בעידן החדש טובה לצרכן הישראלי? – סחר חופשי ממכס יאפשר לצרכן הישראלי ליהנות ממבחר אינסופי של מוצרי איכות ממדינות אחרות, במחיר נמוך. סחר חופשי טוב לצרכן ומועיל לכלכלת המדינה. גופים אינטרסנטים, המצדדים בחומות מכס ובהגנה מיבוא, פועלים למניעת יתרונות הסחר החופשי מהצרכן. הם מזיקים לצרכן כדי לעזור לקבוצות לחץ שונות. אמת, חלק מהתעשיינים המקומיים לא יעמדו בתחרות ויסגרו את שערי מפעליהם, אבל שבעה מיליון צרכנים – ייהנו. 

"הגנה על תוצרת הארץ" אינה מטיבה עם כלכלת ישראל. המדיניות היחידה שעשויה להיטיב ולהעלות את רמת החיים היא זו המכוונת ליצירת תנאים שיגדילו את ההשקעות. העידן החדש והגידול בהשקעות ייצרו מקומות עבודה חדשים, יעלו את פריון העבודה ואת כוח הקניה של השכר. 

במילים אחרות, כדי להעניק ליצרני המקררים בישראל (יש כאלה?) רווח צנוע, מטילים מכס גבוה על יבוא מקררים וכך מחייבים את כל המשפחות בישראל להנמיך את רמת חייהם ואת איכותם. 

אם הגנת מכס ומגבלות יבוא אכן תורמים לתעסוקה ולכלכלה, מדוע שלא ניישם את הפטנט לדוגמה, על פיתוח דרום הארץ – נניח, מקרית גת דרומה. הרי אזור זה סובל מאבטלת יתר, ריבוי עיירות פיתוח והכנסה נמוכה יחסית. הבה נחייב את תושבי הדרום לקנות מתוצרת הדרום. נטיל מכס על מוצרים מהצפון הנמכרים בדרום. כך יאלצו תושבי הדרום לרכוש לרוב רק תוצרת "כחול-דרום". לדוגמה: בדרום תינתן עדיפות לקניית מוצרי החלב של יוטבתה. על פני מוצרי תנובה ושטראוס – עליהם יוטל מכס ("היטל הגנת הדרום"). כך תזכה תוצרת יוטבתה להגנה מתוצרת צפונית מתחרה וישמרו מקומות העבודה ביוטבתה. תושבי הדרום יהיו "מוגנים" אך עניים יותר: מחלבת יוטבתה תעלה את מחיר השוקו, כמעט עד למחירו הגבוה של "שוקו תנובה" (הכולל את היטל המכס). תושבי הנגב ישלמו מחיר גבוה עבור השוקו, הכנסתם הפנויה תקטן. יקשה עליהם להשקיע בחינוך ילדיהם או לנסוע לנופש בכינרת. 

יבוא בתנאי היצף – אגדה

יבוא "בתנאי היצף" מתייחס לייבוא במחיר זול מאשר המחיר בו נמכר המוצר בארץ הייצור. לעיתים ההגדרה קשוחה יותר והיצף מוגדר כייבוא במחיר זול מעלויות הייצור בארץ המקור. 

הנחה רווחת היא, שכאשר קיים יבוא בתנאי היצף, נאלץ היצרן המקומי להתמודד עם "מחירים לא הוגנים" ועל כן נדרשת הממשלה להטיל מכס על המוצר המיובא כדי שמחירו לצרכן יעלה ויהיה "הוגן". הטוענים נגד "יבוא בהיצף" דורשים מהפוליטיקאים לשפוט ולהכריע בסוגייה סבוכה – קביעת עלויות הייצור של המוצר בסין או בטורקיה. ומי יספק את התחשיבים לפקידי הממשלה? כמובן, המפעל הישראלי המתלונן... האם יש פקיד ממשלתי שמסוגל להתמודד עם תחשיבי עלות הייצור והעבודה בשנחאי?... מכאן שההחלטה על הכרזת ייבוא מסוים כ"ייבוא בתנאי היצף" תתקבל ברוב המקרים על בסיס לחצים, קשרים ופוליטיקה. 

מדוע לא נאסור על קבלן הבניין לוי ובניו מלהכריז על מבצע מכירת דירות במחיר נמוך ללא תקדים. הרי המחיר הנמוך של לוי ובניו עלול לפגוע אנושות בקבלנים אחרים? מדוע לא לאסור על חברת עוף ההר למכור 3 מרקים במחיר אחד – הרי זו תחרות לא הוגנת באוסם ותלמה העלולות להיפגע?... 

כיצד היינו מגיבים אם נדבן יהודי אמריקאי היה תורם מאות אלפי ילקוטים לתלמידי הכתות הנמוכות בישראל? קרוב לוודאי שהיינו מברכים על כך. מפעלי הילקוטים בארץ היו מצמצמים את הייצור ומפטרים חלק מהעובדים עד שהשוק יתאושש. חלקם היה אולי מקבל סיוע מהבנק לתקופת הביניים. אם הנדבן האמריקאי היה מרחיב את התרומה גם לתלמידי התיכון ומכריז שישלח לישראל "ילקוט לכל תלמיד" במשך עשר השנים הבאות – במקרה זה כל מפעלי הילקוטים בישראל היו נסגרים או עוברים הסבה למוצרים אחרים. עכשיו נניח שאין נדבן יהודי מאמריקה, אלא סתם מפעל ילקוטים בטורקיה שמייצא לישראל במחיר נמוך; מדוע צריך להטיל מכס על הילקוטים הזולים ולפגוע במאות אלפי הילדים? 

מלחמות מכס והיפוכן – הסכמים הדדיים בין מדינות להורדת מכסים

נניח, לדוגמה, שקוריאה תטיל מכס על מוצרי תוכנה ישראלים. האם כתגובה צריכה ישראל להטיל מכס גבוה על מוצרים שמיובאים מקוריאה? תגובה חסרת הגיון. הצעד הקוריאני אמנם מקשה על מוצרי תוכנה ישראלים להימכר בקוריאה, אך התגובה הישראלית (הטלת מכס על מוצרים קוריאנים) מענישה פעם נוספת את הצרכן הישראלי – עכשיו בנוסף לקשיי היצוא, עליו לשלם גם מחיר יקר עבור היבוא. הישראלי נדפק פעמיים – פעם ע"י ממשלת קוריאה ופעם שניה ע"י ממשלת ישראל... 

טעות דומה מונחת ברעיון של מו"מ הדדי בין ישראל לקוריאה (לדוגמה) על הורדת מכסים הדדית. כלומר, שתי המדינות יסירו הדדית את חומות המכס על המסחר ביניהן. אם השיחות יכשלו – יישארו חומות המכס. איוולת. אין קשר בין המכס המוטל בקוריאה על מוצרים ישראלים לבין המכס שאנחנו מטילים כ"עונש" על יבוא מקוריאה. שתי הפעולות מזיקות לנו. לא די שהקוריאנים מקשים על היצוא שלנו לשם – אנחנו חוזרים ומענישים את עצמנו בהטילנו מכס על מוצרים קוריאנים... מדיניות זו דומה למעשיה של אישה שחותכת לעצמה את האף כדי להעניש את בעלה... את חומות המכס יש לבטל חד-צדדית ללא קשר למדיניות של מדינות אחרות. התועלת היחידה שמניבות השיחות הבינלאומיות להסרה הדדית של חומות מכס הוא הצ'ופר לחברי הוועדה שנוסעים במשלחת לסיאול לדיוני הוועדה... 

תגובת השרשרת של הטלת מכסים

מכס על יבוא ברזל מייקר את הברזל לבניין, מחירי הדירות עולים. מחיר דירה גבוה מגדיל את תשלומי הביטוח עבור הדירה וכמובן את גובה החזר המשכנתא החודשי. ההכנסה הפנויה של המשפחה קטנה וזה בערך הסכום שחסר לממן חוג מחשבים לילד... הכל בגלל מסמר ברזל קטן... (הקטע נועד רק להמחיש את ההשפעה הדדית). 

הסיסמא - "קנה כחול לבן" - סיבה טובה להעדפת תוצרת חוץ

אחת למספר שנים עולה במוחו של שר במשרד המסחר והתעשייה "לעודד רכישת תוצרת ישראל". סיסמה עם צליל פטריוטי שמעניקה לשר חשיפה תקשורתית בנאומים חוצבי להבות, המעידים לכאורה על תנופת עשייה. מוקם "מטה כחול לבן" ובכירי המשרד והמפלגה מטיילים במפעלים בארץ בליווי מצלמות הטלוויזיה. ברוב המקרים מסתכמת ה"עשייה" בתשלום של עשרות מליוני ₪ למשרד פרסום מאושר (שבבעלות קרוב משפחה...) שמבזבז את כספי משלם המיסים על תשדירי שירות בטלוויזיה, ברדיו ומודעות בעיתון. כולם מרוצים מלבד הצרכן שגבו ממנו בעורמה קצת יותר מיסים למימון הקמפיין "קנה כחול לבן". התקציב נגמר. מטה "כחול לבן" נסגר – עד לקדנציה של השר הבא שרוצה גם הוא קצת חשיפה לתקשורת... 

מסע פרסום מסחרי למוצר מסוים מצביע בדרך כלל על איכויות המוצר, מחירו יחסית למתחרים ומדגיש את התועלת שתצמח לצרכן מהעדפת המוצר על פני מתחריו. "קנה כחול לבן" לא מצביע על שום יתרון לצרכן מהקניה, אלא מנסה בעקיפין לטעת באזרח רגשי אשמה: "בוגד! – קנה כחול לבן". 

הסיסמא היא מסוג הסיסמאות שהיו מקובלות בגוש הקומוניסטי, טרם קריסתו, ועדיין מקובלות בקובה וצפון קוריאה. תושבי מזרח אירופה וברית המועצות למדו לקרוא בין השורות ולהסיק מסקנות על כוונות מחברי הסיסמאות... הסיסמא "קנה כחול לבן" מעידה שהציבור הישראלי חכם לא פחות מהאזרח הרוסי – הוא יודע מתי להעדיף תוצרת חוץ (אחרת לא היה צורך במסע שטיפת המוח). הצרכן הנבון מתרגם נכון את הסיסמא שלמעשה טוענת – "קנה כחול לבן גם אם, במקרה, המוצר דפוק ומחירו גבוה...". מליוני צרכנים לא טועים. 

הצרכן הישראלי יודע בעצמו מתי לקנות מתוצרת מקומית ומתי להעדיף מוצר מיבוא. הוא אינו מזיק למדינה אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ. הנזק למדינה נגרם על ידי משרד המסחר והתעשייה שמבזבז את כספי האזרח. הסיסמה "קנה כחול לבן" נהגתה על ידי אידיוט (או תמים) שבטוח שהציבור עוד יותר טיפש וקל להשפיע עליו בסיסמאות רגשניות לקנות מוצר נחות! 

סחר חופשי ממכס וממגבלות – הדרך לפיתוח התעשייה המקומית

תוצרת הארץ צריכה להרוויח לחמה ביושר, ללא כיפוף ידי הצרכן ואילוצו בכוח לרכוש "כחול לבן". כיום עדיין מופעל על הצרכן כוח – כפייה באמצעות מגבלות יבוא והטלת מכסים. "הגאוניות" שבשיטה היא שהצרכן אינו ער ל"דמי החסות" הנגבים ממנו. המינוח באנגלית להגנה מיבוא מתחרה ול"דמי חסות" זהה – "פרוטקשן"... 

אם הגנה על מקומות עבודה במפעלים כגון מלט נשר, מפעלי שמן, או מפעל מקררי אמקור מועילה לכלכלת המדינה ולרווחת תושביה – מדוע שלא נחסום את היבוא כולו – שייהנו גם מפעלים אחרים... לכולם תהיה עבודה והמדינה תשגשג?... מדוע שהממשלה לא "תעודד" הקמת מפעל מחשבים ישראלי ותטיל מכס של % 200 על יבוא מחשבים? 

בהעדר תחרות, יעלו מחירי המוצרים בישראל ואיכותם תרד. העלאות המחירים יגררו לחץ על הפוליטיקאים ל"פיקוח על המחירים המשתוללים". פיקוח "יעיל מידי" על מחירים גורם להעלמות מהמדפים של מוצרים שלא כדאי לייצר במחיר ה"מפוקח". מחסור במוצרים איכותיים יוצר שוק שחור והברחות. הצעד הבא, כדי בכל זאת לספק מוצרים לשווקים, הוא כמובן קיצוב והטלת מכסות ייצור. כוח הקניה של הצרכן יורד (כי המוצרים יקרים) וחלק ניכר מזמנו מוקדש לרמאות ו"תחמון" – צריך בכל זאת להסתדר... כל אחד הופך לעבריין! הכלכלה מתמוטטת. מי שלא מאמין שישאל את שכנו העולה החדש מרוסיה... או ייזכר "בשנים הטובות" שחלפו – שנות ה- 50 וה- 60. 

החלופה – סחר חופשי, ללא מגבלות יבוא ומכס, נוחה פחות לפוליטיקאים. בטווח הקצר הם מסתכסכים עם קבוצות לחץ חזקות מקרב התעשיינים (בעיקר אלה הפחות מוצלחים – שקשה להם להתחרות ביבוא), איגודי עובדים, וארגונים "חברתיים". בטווח הארוך הפוליטיקאים מאבדים כלי נוח שמאפשר הענקת הטבות לתעשיינים שחפצים ביקרם – הטבה שאינה נחשבת לעבירה – הגנה מיבוא מתחרה. 

בישראל, תחת משטר של סחר חופשי ממכס, יגדל כוח הקניה של הצרכן. חלק קטן מהמפעלים ייסגר; הרוב יצליחו להתייעל ולהתחרות בתוצרת חוץ. רמת החיים תעלה כי כל שקל שווה יותר. ישראל תהיה גן עדן למשקיעים. ייווצרו מקומות עבודה חדשים רבים במפעלים חדשים שיקומו תחת אלה שייסגרו. 

תעשיינים רבים מתקשים להתחרות ביבוא שלא באשמתם. המערכת הכלכלית הקיימת מקשה על היזם בכל השלבים: ביורוקרטיה מסובכת, מיסוי גבוה, תמריצי בטלה המקשים על גיוס עובדים ועלויות "ישראליות" אחרות. 

ראוי לציין שכלכלת ישראל הולכת בדרך פתיחת השוק המקומי לתחרות והנמכת חומות המכס מאז שנות השמונים. תעשיות שלמות שלא עמדו בתחרות מול היבוא קרסו ונעלמו. מותגים מוגנים וידועים התנדפו – מפעלי הרכב שיצרו את מכוניות הפאר הישראליות "כרמל" ו"סוסיתא", מפעלי שטיחים, תנורי שביט למטבח וחולצות של "אתא" הם מקצת מהדוגמאות. אחרים שורדים. לא מעט משגשגים. תהליך זה תרם את חלקו להעלאת רמת החיים בישראל מתוצר לנפש של כ- 5,000 $ בשנה לרמתו הנוכחית כ- 20,000 $ לשנה. צריך להשלים את התהליך לקראת מדינה חופשית ממכס וממגבלות יבוא. 

ביטול "עידוד"

הממשלה לא "תעודד" יצוא, וגם לא תעשייה בעיירות פיתוח, לא תעשייה "מסורתית", לא משקיעי חוץ, ולא "ענפים מועדפים". 

מערכת התמריצים שהשוק ייצור בעידן החדש תבסס אקלים כלכליבישראל "שיעודד" את כולם להשקיע. המגזר הפרטי מוכשר מהפקידים באיתור השקעות מתאימות, גיוס השקעות, התמודדות עם סיכונים והקמת פרויקטים. שיקולי הרווח והפחד מהפסד – הם מסננת יעילה מהחלטות פקיד ממשלתי שמשכורתו מובטחת. 

כל "עידוד" של מפעל הוא אפליה נגד מפעלים אחרים, כל וועדה שדנה ב"הטבות" מפלה כבר מראש לטובת חברות גדולות שמעסיקות מערכת ביורוקראטית שמקדמת את ענייניהן במסדרונות השלטון. 

מדיניות של סעד ורווחה למפעלים "מסכנים", ולמפעלים "ראויים" מעניקה כוח לפוליטיקאים לסייע למי שהם חפצים ביקרם. מדיניות זו קוברת משאבים במפעלים לא יעילים, מפסידים, על חשבון אלה היצרניים שיכלו להתרחב ולשגשג. 

הפרטת מכון התקנים וביטול החיוב ב"תו תקן ישראלי" 

מכון התקנים, גוף ממשלתי שעולה לנו כ- 200 מיליון ₪ בשנה. רוב תקציבו ממומן על ידי יצרנים ויבואנים שמחויבים בתו תקן ישראלי כדי לשווק את המוצר בישראל. היבואן מכניס לנו את עלות קבלת "התקן הישראלי" במחיר המוצר. 

מכון ממשלתי פועל כמו כל גוף ממשלתי אחר. אי אפשר לצפות ממנו ליותר... כל אחד מאתנו מכיר תופעה מוכרת בבית: שקעים ותקעים חשמליים שנשרפים לעיתים תכופות, בתי מנורות ונורות שבקושי רב נכנסים האחד בשני. לכולם תו תקן ישראלי... קיימות עדויות רבות על בדיקות חפיפות, תשלומי שוחד לעובדי המכוןוהזמנתם למסיבות שעורכים יבואנים... 

ייתכן שיש צורך ב"מכון תקנים". הצורך האובייקטיבי הוא שיווקי: משווק שמוכר מוצר תחרותי יכול ליצור לעצמו יתרון אם יציין בפרסום שלמוצר יש תו-תקן. תו התקן לא חייב להיות ישראלי. די שיציין שלמוצר יש תו תקן אמריקאי, גרמני, שוויצרי או יפני כדי שהצרכן יהיה רגוע לפחות כמו תחת "תקן ממשלתי ישראלי"... אין כל סיבה להניח שבדיקות המעבדה בשווייץ זקוקות לאישור חוזר של הטכנאי בתל אביב... 

קיים גם אינטרס של חברות הביטוח שמבטחות יבואנים ויצרנים להתנות את הפוליסות בתו תקן תקף. 

מכון התקנים יופרט ויספק שירותים למי שמעוניין בשירותיו. השירותים יהיו יעילים וברמה גבוהה מאשר במכון ממשלתי בו לעיתים רחוקות ניתן לפטר עובד שפישל ובו התקציב והפנסיה מובטחים. ייתכן שיקומו מספר מכוני תקנים שיספקו שירותים מתחריםאו יתמחו בענפים ייחודיים. עיקר הכוח של מכון תקנים פרטי הוא באמינותו. מכון שיפסיד נכס זה ימצב את עצמו בדרגת האמינות של מכון התקנים של בוליביה או הרשות הפלסטינית. אישורו לא יעניק כל יתרון למשווק. 

"מונופולים טבעיים" – מונופול תעשיית החשמל

שד ה"מונופול הטבעי" 

על פי התיאוריה הכלכלית (שאנחנו משתדלים שלא לצטט כדי לא להכביד על הגולשים...) – מונופול טבעי נוצר כאשר חברה אחת מסוגלת לספק, בלעדית, מוצר לכל השוק במחיר נמוך מאשר שתי חברות מתחרות (או יותר). יתרון טבעי זה נוצר כאשר עלויות אספקת המוצר של החברה קְטֵנות ככל שהחברה גדולה יותר – יתרון לגודל. חברה חדשה לא תצליח למכור את המוצר כי עלויותיה יהיו גבוהות מאשר אלה של המונופול הקיים. "מונופול טבעי" צפוי לכאורה להתפתח בתחום שחולש על תשתית ייחודית יקרה או כזו שקשה לשכפלה, לדוגמה: הקושי בפריסת רשת קווי חשמל חלופית נוספת. 

החשש הוא שמונופול "דורסני" יכתיב מחירים גבוהים לצרכן שבהעדר תחליפים ותחרות נאלץ לרכוש רק מהמונופול. נשמע מפחיד (לא ברור מדוע זה מפחיד שהרי מחיר המוצר בו שולט המונופול חייב להיות די זול כדי להרחיק מתחרים פוטנציאלים). לכן, הממשלה צריכה להטיל פיקוח על המחיר המרבי שהמונופול רשאי לגבות. 

כפי שהוסבר כבר, תחת משטר של חופש כלכלי, העדר מכס וחסמי יבוא אין חשש ממיזוגים של חברות, תיאומי מחירים, "השתלטות" על השוק וכדומה. כל ניסיון, להעלאת מחירים לא מוצדקת, יזמין מתחרים להיכנס לענף ולאזן מחדש את המחיר. "בעיית המונופול הטבעי" מתמקדת במספר מצומצם של תחומים: אספקת מים, אספקת חשמל, ואולי נמל תעופה. בעבר הלא-רחוק נחשב גם תחום הטלפון "למונופול טבעי" אך חידושים טכנולוגים (כגון טלפונים סלולאריים) פתרו את הבעיה. בנושא המים הרחבנו בפרק המים והראינו כיצד שינוי מבני יאפשר למערכת אספקת המים לתפקד עם מעורבות ממשלתית מינימאלית. 

חברת החשמל כ"מונופול טבעי

"אֵם הבעיות" הוא משק החשמל, ובמיוחד במדינת ישראל שאינה מחוברת לרשת החשמל של שכנותיה. תחנות הכוח, שמפיקות את החשמל – כולן בבעלות חברת החשמל. קווי ההולכה הארציים, עמודי החשמל העירוניים ונקודות החיבור המרכזיות בכל בניין – גם הם בבעלות אותה חברה. החוק מגן על חברת החשמל מפני תחרות: אסור להקים בישראל תחנת כוח פרטית ללא אישור הממשלה. אך גם אם חוק זה היה מבוטל – כיצד יזרים יצרן החשמל הפרטי את הזרם אל הבתים? ספק אם בניית רשת כבלי חשמל נוספת כדאית. 

חברת החשמל היא חברת-ענק בבעלות ממשלתית (כ- 13,000 עובדים). את תעריפי החשמל קובעת הממשלה (באמצעות "ועדה ציבורית") על פי תחשיבים שמוגשים על ידי חברת החשמל מעת לעת. מחיר החשמל לצרכן צריך לכסות את העלויות השוטפות של החברה, כולל החזרי קרן וריבית על הלוואות שהחברה נוטלת לצורך פיתוח התשתית – בניית תחנות כוח ורשת הולכה. חלק משמעותי של עלויות תשתית – בעיקר שימוש בקרקעות, חופי ים וכדומה מתאפשר לחברת החשמל כמעט חינם וללא חיוב וכלל לא נלקח בחשבון. בתנאים אלה, כאשר העלויות תמיד מכוסות בסופו של דבר, אין תמריץ להתייעלות, אימוץ טכנולוגיות חדשות, חיסכון בכוח אדם או בהוצאות אחרות. 

צרוף גורמים אלה, וגורמים אחרים כגון חוקי עבודה וקדושת השביתה (היד על השאלטר של המדינה) – הפכו את חברת החשמל כחברה בע"מ, באופן בלתי נמנע, למבנה פורמאלי חסר משמעות. בעלי המניות הם לכאורה כל תושבי ישראל. אז מה? בעלי הבית האמיתיים של החברה הם אלפי העובדים (או מדויק יותר: עסקן אחד או שניים שמכהנים כיו"ר ועד העובדים). כל עוד החשמל זורם לבתים באופן תקין – ההחלטות מתקבלות בסופו של דבר על ידי העובדים במישרין, אך בדרך כלל בעקיפין – הממשלה וההנהלה יודעות מראש איזה החלטות לא יתקבלו על דעת העובדים... 

העסק פועל לא רע... הפסקות חשמל נדירות, למחיר החשמל התרגלנו, העובדים זוכים למשכורות בשמים ועוד כמה תנאים מפליגים... משתדלים להכניס כמה שיותר בני משפחה לעסק, לממסד הפוליטי חשובים רק המינויים בצמרת החברה והבלוק המאורגן של עובדי החברה במרכז המפלגה, החובות מגיעים לכ- 43 מיליארד ₪... הבנקים מקבלים את הריבית... וכולם מרוצים. בינתיים. גם בהשוואה לרוב מדינות העולם המצב לא נורא – לרוב, המבנה והבעיות זהות גם שם... 

הכנסות חברת החשמל עומדות על כ- 18 מיליארד ₪ לשנה (2005). כל 1 אגורה שתיחסך מחשבון החשמל שלנו משמעותה חיסכון של כ- 360 מיליון ₪ לשנה! מאגורה אחת בלבד. 

העובדים

הזעם הציבורי מופנה בדרך כלל אל עובדי חברת החשמל. הזעם נובע בדרך כלל מקנאה פשוטה בשכרם הגבוה ובחשמל חינם. עובדי חברת החשמל אינם שונים בהתנהגותם מעובדי עיריית תל אביב, עובדי הנמל, המרצים באוניברסיטאות, רופאי בתי החולים ורשימה ארוכה של סקטורים ציבוריים שאינם חשופים לתחרות או סקטורים אחרים שזוכים לכסף ציבורי שלא תמורת עבודה. אלה כללי המשחק במדינת רווחה, או במדינות שאופיין "סוציאל-דמוקרטי" (כל מדינות המערב). זו השיטה. לעובדי חברת חשמל יש כוח רב יותר ולכן הם מגיעים "להישגים" טובים יותר באמצעותו. אתר זה מפנה את החיצים כלפי השיטה ולא אל עובדי חברת החשמל... 

כך נולדה אגדת "המונופול הטבעי" בחשמל

חברת החשמל מתאימה לכאורה לתיאור של "מונופול טבעי" קלאסי. כדי להבין מדוע מקובל להתייחס כך לחברות החשמל בכל העולם – כדאי להרחיק לארצות הברית. ארה"ב היא מולדתן של תחנות הכוח לייצור החשמל (תומס אדיסון הקים את תחנת הכוח הראשונה בעולם בניו יורק בשנת 1882). ארצות הברית היא גם מולדת האידיאולוגיה של הצורך להלאים או לפקח על חברות החשמל בגלל היותן "מונופול טבעי". בניסיון לנתח את הגורמים שהפכו את חברות החשמל (כולן היו בבעלות פרטית) למונופולים מאיימים צריך לקרוא את ההיסטוריה הכלכלית הטריה של הענף בראשית המאה העשרים בארצות הברית. כאן ההפתעה: לפני כמאה שנים, קשה היה למצוא עיר בארה"ב, אותה לא שרתו מספר תחנות כוח מתחרות. כבר בשנת 1887 היו בניו יורק 6 חברות חשמל ובשיקגו – 5. אפילו בערים קטנות כמו דולוט (Duluth) שבמדינת מינסוטה היו 5 חברות חשמל בשנת 1905. התחרות החופשית המלאה נמשכה משנת 1882 ועד 1905. המחירים צנחו וכושר הייצור עלה חדות. מסתבר שקשה להצביע אפילו על עיר אחת בה נוצר "מונופול טבעי". גם ההנחה המקובלת שלחברה מתחרה לא כדאי להשקיע ברשת הולכה עצמאית נשארת ללא סימוכין היסטוריים. חברות רבות בנו רשת שנייה ושלישית באותו אזור. 

לחברות החשמל הותיקות והמבוססות היה קשה להתחרות בחברות חדשות שקמו – אלו היו זריזות באימוץ טכנולוגיות חדשות ובתחרות אגרסיבית. בניסיון נואש להגן על פלח השוק שלהן מתחרות וכרסום, פנו החברות הגדולות (בהנהגת סמואל אינסול שעמד בראש חברת אדיסון להפקת חשמל בשיקגו) אל השיטה הבדוקה – ארגון שדולה פוליטית במקום להילחם בשוק תחרותי. ההצדקה האידיאולוגית הייתה: "מניעת היווצרות של מונופול טבעי..." כך קמו גופים רגולאטורים (PUC – Public Regulatory Commissions) אשר כצעד ראשון בהשלטת סדר... חילקו את הערים לאזורי שרות בלעדיים. לחברות החשמל הותיקות הובטחה בלעדיות אזורית, מחירים ומתח רווחים נדיב. מסתבר שה"מונופול הטבעי" כלל לא היה טבעי... אלא פוליטי. הצעדים נומקו כרגיל ברצון להגן על הצרכנים... אך התוצאות הגנו על יצרני החשמל... קשה לאתר אפילו מקרה בודד אחד בו נוצר מאליו "מונופול טבעי" שסחט במחיריו את הצרכנים שזעקו לעזרה ודרס מתחרים כפי שהתיאורטיקנים גרסו. מעולם לא הייתה מציאות כזו. להיפך – בשנים הראשונות להקמת מועצות הפיקוח הציבוריות היו מחירי החשמל באזורים הבלתי מפוקחים נמוכים ב- 46% מאשר באזורים בהם הייתה רגולציה. ומתח הרווחים של חברות החשמל באזורים הפתוחים לתחרות היה נמוך ב- 38%. 

הרקע האידיאולוגי והציבורי התאים להנהגת "רגולציה"

הרקע האידיאולוגי-חברתי באותה תקופה היה בשל להטלת פיקוח על התעשייה החדשה: התנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה IN, סמל הקידמה. האווירה הציבורית שנתמכה על ידי האקדמיה החברתית הייתה נגד "הברונים השודדים". חברות החשמל הגדולות שעמדו בראש המערכה הציבורית למען החקיקה החדשה לא היו מתאבדים שיעים וגם לא פעילים חברתיים, הם ידעו מה שיודעת חברת החשמל בישראל – מועצות הפיקוח הציבוריות יהיו תלויות במידע שיספקו חברות החשמל. מפקח ציבורי לא יבין דבר וחצי דבר בפעילות היום-יומית של עסקים טכנולוגיים. את המפקחים אפשר לתמרן, פוליטיקאים אפשר "לשכנע" – עם הרגולציה אפשר להתמודד ביתר קלות מאשר נגד מתחרים, אנשי עסקים מקצועיים. חברות החשמל הפרטיות הגדולות ידעו כבר לפני מאה שנים כי למועצות הפיקוח, שהמינוי שלהן פוליטי, יהיה אינטרס מובהק בשמירת איתנות ויציבות החברות המפוקחות. כך גם קרה – התרגיל הצליח והתחרות שותקה. 

עם התרחבות תעשיית החשמל לארצות אחרות הפך המודל האמריקאי, בהדרגה, למודל לאימוץ – התיאוריה הכלכלית באקדמיה תמכה "מדעית" במודל. 

אין חדש תחת השמש, בינתיים

תעשיית החשמל השתנתה, בבסיסה, מעט מאד במאה השנים האחרונות. הרכיבים הבודדים בשרשרת התייעלו כמובן, מחשבים, חומרים השתפרו, ניצולת עלתה וכו'. אך הבסיס לא השתנה: תחנות כוח – טורבינות קיטור או גז– כבלי מתח גבוה – שנאים – כבלי מתח נמוך – צרכנים. לא ארעה מהפיכה טכנולוגית כמו בענף התקשורת לדוגמה. עדיין אי אפשר לאגור חשמל בכמויות גדולות, אי אפשר לקנות סוללת חשמל ביתית שתספיק לצריכה של חודש שלם, אין בנמצא גנראטור ביתי אמין, יעיל וזול (שקט ונעדר זיהום) לאספקת חשמל לכל דירה. כך שאפילו אם בשוק יתחרו מספר חברות חשמל – עדיין נהיה תלויים בחברת חשמל אחת בלעדית ברמת העיר, הרובע, או הבניין בו אנו גרים. פיתרון טכנולוגי מהפכני עדיין אינו נראה באופק. 

איך בכל זאת מפריטים את משק החשמל

שוב נזכיר: אגורה אחת של חיסכון בחשבון החשמל מניבה חיסכון שנתי של כ- 360 מיליון ₪. כאן המקום לציין שמבחינה תיאורטית, של יעילות למשק, "מונופול טבעי" אינו מזיק – הוא מתבסס בזכות המחיר הנמוך של מוצריו – מתחרים פוטנציאלים לא יכולים לספק את השירות במחיר זול יותר. קיימים מספר מודלים להפרטת ענף החשמל, כאשר בכל שיטה נדרשת מעורבות ממשלתית מינימאלית כלשהי. גם בישראל יש כוונה מוצהרת לאמץ את אחד המודלים. לדעתנו יש לאמץ את מודל ההפרטה הבא:

  1. ביטול מיידי של כל איסור וצורך ברישוי להקמת תחנות כוח חדשות – כל מי שחפץ להשקיע בטורבינה להפקת חשמל או בתחנת כוח – שישקיע. עליו לעמוד בתקני בטיחות, זיהום, רעש וכדומה. אף אחד לא יבטיח ליזם מחיר מינימום, רכישת עודפי חשמל או הצלחה עסקית. כל הסיכון על היזם. מי שיזהה נישה עסקית מתאימה שישקיע וירוויח. קרוב לוודאי שההשקעות ההתחלתיות תהיינה באזורים הצורכים הרבה חשמל – מפעלים גדולים, בתי חולים, אזורי תעשייה צפופים וכדומה. ייתכן לדוגמה שתקום תחנת כוח מופעלת בגז ליד בית החולים תל השומר שבהדרגה תמכור חשמל גם לשכונת רמת אפעל. ואם אף יזם לא יקים תחנת כוח פרטית – סימן שחברת החשמל המונופוליסטית הגדולה די יעילה וזולה. 
  2. לאחר תקופת מעבר, כאשר יהיה מספר רב של יצרנים פרטיים, אפשר לנקוט בשתי דרכים שונות. האחת: לאמץ "אמנת חשמל" כהסכם קיבוצי אחיד בין חברת החשמל הקיימת לבין כל צרכניה (כן, מעורבות ממשלתית מינימאלית). המטרה העיקרית היא שהצרכן יוכל לתבוע את חברת החשמל על נזקים כתוצאה מאספקה לקויה של חשמל. ההסכם גם יסדיר את נוהל ההתנתקות מחברת החשמל ומעבר למתחרים וכן יקבע שהחוטים עד לעמוד החשמל הקרוב ברחוב הם בבעלות הצרכן והוא רשאי לנתקם ולהתחבר לספק אחר. 
  3. לאחר מכן יש לבטל את כל גופי הפיקוח הקיימים על משק החשמל, כולל הפיקוח על מחירי החשמל. המחיר ייקבע על ידי השוק. ייתכן שמחיר יהיה שונה בכל אזור, ישתנה לפי שעות העומס וכדומה. מניות חברת החשמל יימכרו לציבור באמצעות הבורסה. החברה תופרט והממשלה תצא מעסקי החשמל לחלוטין. כאן תעמוד למבחן תיאוריית "המונופול הטבעי". צפוי שהמחיר המכסימלי לחשמל יתייצב בנקודה שמעליה, כל העלאה נוספת במחיר, תקטין את הביקוש ואת הרווח הכולל של חברת החשמל בגלל שהציבור יתחיל לצמצם את הצריכה ולמתחרים יהיה כדאי לנגוס בחברה. במודל זה נשארת החברה במבנה הנוכחי, כאשר בבעלותה גם קווי ההולכה הנוכחיים, כוח האדם המיותר, כולל החשמל חינם. ייתכן שבהתחלה מחיר החשמל יועלה בהדרגה על ידי החברה כדי לאתר את המחיר המכסימום שהצרכנים מוכנים לשלם. העלאת המחיר תעודד מייד כניסת מתחרים. 
  4. האפשרות השנייה היא לפרק את חברת החשמל לחברות נפרדות. כל תחנת כוח תהיה חברה נפרדת. הבעלות על קווי המתח הגבוה תהיה בבעלות חברת הולכה ארצית ושל קווי המתח הנמוך, בתוך הערים בידי חברות אחרות. בשלב הבא אפשר להפריט את כולן. לבטל את הפיקוח על המחירים ולא להעניק בלעדיות אזורית כלשהי. לזרוק את כולם למים ולצפות שיגיעו להסכמים הדדיים. קיימת אפשרות להכתיב הסכמים התחלתיים לתקופה מוגדרת מראש שרק אחריה יקפצו למים, כלומר: לאחריה הכול פתוח למו"מ עסקי. לחילופין, ניתן להשאיר את הבעלות על רשתות הכבלים לבתים בבעלות חברה ממשלתית שתתחזק אותם באמצעות קבלנים פרטיים, ותאפשר שימוש בתשתית וגישה פתוחה לצרכנים לכל יצרן וספק. 
  5. תבוטל כל חקיקה קיימת שתומכת או מסבסדת שימוש באנרגיה חלופית. לדוגמה: חובת התקנת מערכות דודי שמש בכל בניין חדש. השוק יקבע מה כדאי לצרכן.

רישיונות עיסוק – רגולציה של שוק העבודה

סיפור לגמרי לא-דמיוני: 3 שרברבים, לא עסוקים במיוחד, נפגשו וחשבו כיצד להגדיל את רווחיהם מאינסטלציה אבל ללא עבודה נוספת. הפתרון הועתק מתחומים אחרים – לגייס את הפוליטיקאים לעזרתם. 

הצעד הראשון שיזמו היה מכתב אחיד ל- 120 חברי כנסת – מתוך תקווה שלפחות אחד יירתם ליוזמתם. בינגו: 2 ח"כים אפורים, שחיפשו איך להתברג לתקשורת ולזכות בחשיפה חיובית – נרתמו. כך נולד הלובי להסדרת ענף השרברבות. הרעיון הגאוני מדבר לליבו של כל ישראלי: לא ייתכן שכל אחד יהיה אינסטלאטור. שרברב לא מקצועי עלול לגרום נזק לציבור שרובו לא מבין בצנרת. אלפי אינסטלאטורים "חאפרים" ללא הכשרה מקצועית מנצלים את מצוקתם של קשישים, אלמנות ויתומים שנמצאים במצוקה עקב צינור שהתפוצץ ופושטים את עורם. צריך סדר בענף הפרוץ. ההצעה: רק "שרברב מורשה" יוכל לעסוק באינסטלציה. כדי לזכות בתעודה יידרשו 10 שנות לימוד, שליטה בעברית, הצלחה במבחן מטעם לשכת השרברבים והוכחה של 5 שנות ניסיון בעבודה אצל שרברב מורשה. בפרויקטים של בנייה חדשה יורשו לעסוק רק שרברבים בעלי היתר מיוחד המאוגדים בחברה שמעסיקה לפחות 5 שרברבים מורשים. כל יתר "המורשים" יורשו לעסוק רק בעבודות תיקונים ותחזוקה. במשרד המשפטים ימונה פקיד בכיר שתוארו "רשם השרברבים" שיעניק תעודה רשמית (עם תמונה). שרברב ישלם אגרה שנתית ללשכה המקצועית ולרשם במשרד המשפטים. כל שנה תונפק תעודה חדשה. הלשכה תפעיל גם בית דין פנימי ותפרסם מחירון מנחה (באישור הרשות להגבלים עסקיים...). כבוד המקצוע יעלה, הציבור יהיה מוגן משרלטנים. יו"ר לשכת השרברבים ושני סגניו הם כמובן שלושת האינסטלאטורים היוזמים – מינוי לכל החיים למעשה. כל השרברבים עובדים קשה מבוקר עד ערב ולא יהיה להם זמן וכוח להתחרות בהם... שני חברי הכנסת זכו ששמם יוזכר סוף סוף בתקשורת. 

לאחר מספר שנים מסתבר שהחוק החדש גרם לעלייה חדה במחירי התיקונים. אינסטלאטורים מעמיסים את האגרה השנתית על הלקוחות, מנפנפים במחירון המומלץ שגבוה בהרבה מהמחירים שהיו מקובלים בעבר... התחרות הצטמצמה במקצת כי קיימים מחסומי כניסה חדשים למקצוע. המרוויחים העיקריים הם השרברבים הותיקים – עומד לרשותם כוח אדם זול של צעירים שרוצים להיכנס למקצוע אך מחויבים לעבוד אצלם. הותיקים לא נדרשים למבחני כניסה. נוצרה שכבה חדשה של אלפי אינסטלאטורים "חאפרים", ללא רישיון, שעובדים בזול. כולם הפכו לעבריינים והפסיקו לתת ללקוחות אפילו את מעט החשבוניות שנהגו לרשום בעבר – בגלל הפחד ש"יעלו עליהם"... הכול שחור. עוד אוכלי חינם התווספו למשק הישראלי. ביורוקרטיה נוספת, תעשיית הלשנות, אלפי עבריינים חדשים, תעשייה חדשה של "השכרת רישיונות" – בחור צעיר מגייס כסף ושוכר רישיון מאינסטלאטור שפרש לגמלאות – הוא "כאילו" עובד אצלו. תעסוקת סרק נוספת לבתי המשפט ולמשטרה. החוק גם הוסיף את תרומתו הצנועה לגידול באבטלה כי האטרקטיביות של המקצוע לכניסת צעירים פגה – חסמי הכניסה גדלו. לאחר שנים, כאשר "המורשים" יזדקנו ותיווצר "מצוקה בענף" יחזרו הח"כים הוותיקים לכותרות כאשר ידרשו להכריז על מקצוע השרברבות כ"מקצוע מועדף" לצעירים יוצאי צבא שיזכו לסבסוד המדינה אם יעבדו כאינסטלאטורים (לפחות שנתיים)... 

הסיפור הדמיוני יהפוך למציאות ברבות הימים. בשנת 2005 הגיע לשיאו המאבק (המוצלח) למיסוד ענף קבלני השיפוצים. בין יתר הדרישות: 10 שנות לימוד, בחינה במתמטיקה (כדי להקשות על הכניסה לענף), בחינה בעברית (כדי למנוע תחרות מעובדים זרים, ערבים ועולים חדשים), 5 שנות ניסיון (כדי לספק כוח אדם זול לקבלנים המורשים). תעודת שיפוצניק מורשה. 

בכל מדינות המערב יש מגבלות על עיסוק במקצועות רבים. בדיקה היסטורית קצרה תגלה שדרישות לרישוי, אפילו במקצועות שנראה לכאורה שרישיון ממשלתי חיוני בהם כגון רפואה ועריכת דין – מקורם ההיסטורי אינו ב"דאגה כנה" לטובת הציבור, אלא מתוך אינטרסים כלכליים צריםשל העוסקים הותיקים במקצוע – אלה רתמו פוליטיקאים לצידם. יש מדינות באירופה שאפילו ספר, מספרה וסנדלרים זקוקים לרישיון. רשימת רישיונות העיסוק בישראל ארוכה: רופאים, עורכי דין, חשמלאים, שמאי מקרקעין, מוניות, מורים, קבלנים, יועצי השקעות, רואי חשבון, מוסכים ועוד. ענפים אחרים "מתארגנים" כדי להיכנס לרשימת העיסוקים המוגבלים (2007): שיפוצניקים, ענף הדוגמנות, סוכנויות טאלנטים (שחקנים ובדרנים) – הצלחתם תלויה בכישרונם לארגן לובי של פוליטיקאים. ענפים אחרים בדרך. 

מה החלופה? 

יש להניח שקיימת בציבור דרישה למידע מיהם בעלי המקצוע שעברו הכשרה פורמאלית מינימאלית בתחום התמחותם. במקביל קיימת גם דרישה מצד בעלי המקצוע שהשקיעו כסף וזמן ברכישת השכלה והתמקצעות למנגנון כלשהו שיאפשר להם לפרסם את יתרונותיהם באופן אמין. לצורך הדוגמה ניקח דווקא את הענף הרגיש ביותר – רפואה. 

השוק יכול לתת מענה לדרישה זו באופן יעיל יותר מאשר הממשלה, ללא מעורבותה וללא תוספת חקיקה. ההסתדרות הרפואית תהפוך לגוף וולונטארי שמייצג רופאים. גוף זה רשאי לעגן בתקנון, למי הזכות להתקבל אליו. לדוגמה: כל רופא שסיים לימודיו בהצלחה בישראל, באיטליה ובגרמניה. כל רופא שיוכיח שהוא שייך לקטגוריה זו וישלם את האגרה השנתית – יהיה זכאי לשאת בתואר שתעניק ההסתדרות הרפואית – ר.מ.י. – רופא מורשה ישראלי. סמל ולוגו רשומים ומוגנים כסימן מסחרי. ההסתדרות הרפואית רשאית גם להחליט ממי יישלל התואר: רופא שעבר עבירה של אתיקה, רופא שהורשע בפלילים, או רופא שהורשע ברשלנות חוזרת – כך יגדל המוניטין של התואר. ייתכן שתקום הסתדרות רפואית מתחרה שתעניק תארים משלה אך ורק לרופאים מומחים שצברו ניסיון מוכח של עשרים שנות עבודה בבית חולים ידוע. סביר שקופות חולים ובתי חולים יעסיקו רק רופאים שאושרו על ידי ההסתדרות הרפואית הישראלית (אין מניעה שיקומו מספר אגודות מתחרות – שיימצאו דרך להתחרות ביניהן: אחת מהן גם תפרסם מדד מדרג של מוניטין רופאים...). 

ייתכן שיעלו לארץ רופאים שלמדו את מקצוע הרפואה בבית ספר נידח במונגוליה עילית, בקורס מזורז, ויפרסמו על דלת הקליניקה שהם דוקטורים. בתי החולים בארץ יסרבו להעסיקם כי אינם חברים בהסתדרות הרפואית. אך ייתכן שהם יתמחו בטיפול ייחודי במחלה מסוימת בלבד. טיפול מוצלח שמקובל במונגוליה. הציבור יחליט ולא הממשלה. כפי שהיום פורחת תעשיית רפואה אלטרנטיבית, הוליסטית, מגנטית או תעשיית "רפואת אמונה" המבוססת על לחשים, קמעות ומים קדושים. למוניטין שעובר מפה לאוזן יש משקל. 

מהנדס מכונות, מהנדס תוכנה ושורה ארוכה של מקצועות ייעוץ אינם זקוקים לרישיון עבודה ממשלתי גם אם רכשו את התואר במונגוליה עילית או אפילו לא למדו פורמאלית אלא רכשו ניסיון מעשי. הם מתקבלים לעבודה. אם יוכיחו יכולת וכישורים יוכלו להתמיד. 

אין צורך במגבלות עיסוק ממשלתיים שפוגעים בתחרות, יוצרים מצג שווא של עליונות מקצועית, מעודדים ביורוקרטיה ממשלתית, יוצרים חסמי כניסה ומייקרים את השירות.