(ראש השדולה החקלאית, הארץ 30.4.2000 )
בדיוק כך צריך להיות. השוק יקבע את מחיר המים לפי ביקוש והיצע באזורים שונים. חקלאי שמגדל מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה יוכל להציע מחיר גבוה יותר עבור המים. חקלאים לא-יעילים וענפים בזבזנים במים יפלטו מהשוק. כיום המצב הפוך – חקלאי מקושר פוליטית יכול להשיג מכסות מים בזכות קשריו, גם אם המשק מפסיד כתוצאה מפעילותו החקלאית. כבר כיום יש "חקלאים" לא מעטים שמקבלים זכויות-מים מסיבות היסטוריות ופוליטיות למרות שמזמן כבר אינם עוסקים בחקלאות. "חקלאים" אלה מוכרים את הזכויות בשוק המים השחור לחקלאים אמיתיים שכדאי להם לשלם מחיר גבוה יותר – "מחיר ריאלי".
העובדות בישראל ובעולם מוכיחות ההפך. שליטה ממשלתית על מקורות המים ברוסיה ובמזרח אירופה גרמה לניצול-יתר ולזיהום חמור של מקורות ושל נהרות. שיטת חלוקת מכסות מים דומה לישראלית הייתה נהוגה בקליפורניה משך עשרות שנים. המים נמכרו לחקלאים במחירים מסובסדים והתוצאות דמו למצב בישראל. לא פלא איפה, שחסידי איכות הסביבה וה"ירוקים" בקליפורניה היו בין התומכים הנלהבים ברעיון הפרטת משק המים.
השיטה הישראלית, בה פוליטיקאים שולטים על ברז המים ואחראים ל"הקצאתם", גרמה להרס הסביבה – הכינרת מתייבשת, הירקון הומלח וצמחייתו חוסלה, מאגרי התהום הומלחו וזוהמו, ומקורות המים דולדלו עקב צריכת יתר.
החלפת הפוליטיקאים במנגנון השוק האובייקטיבי תתמחר נכון את המים – תיפסק צריכה בזבזנית.
ממשלה לא צריכה להשקיע. מים הם מוצר כלכלי לכל דבר ואם מחיר המים יהיה חופשי ומים יסחרו בשוק, כדאי יהיה ליזמים להשקיע בכך.
פרופ' צבי אקשטיין מספר בכתבה בגלובס (29.9.99):
"...מפעל מחזור מי הקולחים של ירושלים שופך את המים הממוחזרים לוואדי... כי החקלאים צריכים לשלם את ההובלה ממתקן המחזור אל השדה. כששאלתי מגדל הדרים בכיר בחברה בעלת מטעי הדרים בשפלה, מדוע אין הוא לוקח את המים הממוחזרים בהרי ירושלים, הוא הסביר לי שעלות הובלתם לפרדס היא כ-25 – 30 סנט למ"ק. כל עוד הוא קונה מים ממקורות ב-20 סנט לקו"ב... שימשיכו המים לזרום בוואדי...".
לא הממשלה צריכה להחליט. הדיון הציבורי סביב למים יוצא מנקודת הנחה שכל פתרון צריך להתקבל ע"י הממסד הפוליטי, בתמיכתו ובאישורו. החלטות ממסדיות נגועות בשיקולים פוליטיים לא ענייניים.
הדרך היחידה "להחליט" מה רצוי, היא לא להפריע לכוחות לשוק להחליט. החלטות המשקיעים תתקבלנה על בסיס כלכלי רציונלי. יזם שירצה להתפיל מים ינהג כיזם שרוצה לבנות שכונת מגורים חדשה – יבדוק עלויות, יזמין סקר שוק, יתייעץ, יבטיח מינימום חוזי מכירה למים (מראש) וישקיע. ירצה יזם לייבא מים מתורכיה – יפנה לממשלת תורכיה, או ליזם תורכי, ולא יערב את הפוליטיקאים הישראלים, ישקיע במיזם וימכור מים ישירות לצרכנים בישראל, ובמחיר שהשוק יהיה מוכן לשלם. הסיכון של היזם.
במהלך ספטמבר 2002 הכריזו פוליטיקאים ישראלים שהטיית מקורות מי הוואזני ע"י הלבנונים זו עילה למלחמה. ההתייחסות למים היא רגשית, מיסטית ונחלת ההיסטוריה. אם לבנונים ישתמשו במלוא מי נחל הוואזני יחסרו בכינרת כ-50 מליון מ"ק מים בשנה. עלות הקמת מפעל התפלה בהיקף כזה היא כ-100 מיליון דולר. עכשיו עלינו לשאול האם השקעת 100 מיליון $, או הפסד סכום כזה, היא עילה למלחמה? יתכן שכן – אבל זו השאלה הנכונה. להטיית מי הוואזני יש השלכות סביבתיות חמורות שתפגענה בזרימה בירדן ההררי אך שום ארגון "ירוק" של שוחרי איכות הסביבה בישראל לא הפגין מול גדר הגבול הלבנונית...
במסגרת הסדרים אזוריים עתידיים, בין ישראל לשכנותיה, צריך להתעקש על הפרטה אזורית של משק המים על פי המודל המוצע כאן. הפיכת המים למוצר כלכלי תנטרל אותם מהמו"מ בין מדינות. ירצה חקלאי ירדני או פלשתיני מים – יקנה אותם כמו חקלאי ישראלי. בתנאים אלה של תחרות ומחיר כלכלי למים אין ספק שהלבנונים לא היו מטים את מי הוואזני, אלא אפילו מחברים את נהר הליטאני לירדן ומשווקים מים לישראל במחיר גבוה.
הערת גולש (יעקב רסלר): סיכוייך לשכנע מישהו להפריט את המים אינם גבוהים... עכשיו אתה מנסה להביא את המשיח לכל העולם, ומדבר על שכנוע מדינות ערב להפרטת משק המים???
פרופ' קרנק פישר, כלכלן אמריקאי בכיר ב-MIT ובהוורארד פיתח מודל כלכלי של "פרוייקט המים המזרח תיכוני". בראיון עם סבר פלוצקר בידיעות אחרונות (12.1.96) מסביר פרופ' פישר שבתנאים של מסחר חופשי במים במזרח התיכון "...אין לישראל ולשכנותיה בעיה אמיתית של מחסור במים". על פי המודל, מחיר המים בעזה יהיה גבוה מאשר בישראל ואילו בעמאן עלול המחיר להרקיע שחקים. לפי המודל כדאי לישראל למכור מים לעזה ולירדן ולייבא מחו"ל את הפירות והירקות"... כאשר אתה מייבא בזול ירק שהושקה במים רבים, אתה בעצם מייבא בזול את המים הללו עצמם".
גם פרופ' מרדכי שכטר מאונ' חיפה סבור כך (גלובס): "...אם יהיה סחר במים בין המדינות ויקבע להם מחיר כלכלי, יתברר פתאום שבישראל יש עודף מים מסוים ואולי נוכל אפילו לייצא מים...".
אין מנוס מהמסקנה ששליטת הממסד הפוליטי על המים בישראל והעיוותים שנוצרו עקב כך תורמת מימד נוסף, לא הכרחי, לסכסוך הישראלי-ערבי.
מחיר המים לצריכה ביתית (2005) עומד על כ- 4 ₪ למ"ק. עלות התפלת מים היא בערך 2.7 ₪ למ"ק (בשערי מפעל ההתפלה לפני הזרמתם בצנרת). כלומר, הצרכן הביתי משלם כבר כיום מחיר גבוה מאד. גבוה ממחיר המים היקרים ביותר (מים מותפלים). לכן, בתנאי שוק פתוח ותחרותי כלל לא בטוח שמחיר המים לצרכן הביתי יעלה.
החקלאות והתעשייה משלמים מחיר מוזל ומסובסד למים. עלות המים לחקלאים עומדת על כ- 1.4 ₪ למ"ק. בתנאי תחרות חופשית יאלצו החקלאים לשלם מחיר גבוה בהרבה עבור המים שהם צורכים. האם כתוצאה מעליית מחיר המים לחקלאות יעלה מחיר התוצרת החקלאית? כלל לא בטוח – בעידן החדש היבוא לישראל יהיה חופשי וללא מכס. יבוא מוצרי חקלאות יספק לצרכן הישראלי את מוצרי החקלאות הזולים ביותר האפשריים.
מי כן עלול להיפגע? אותם החקלאים והתעשיינים "שהרוויחו" עד כה בעזרת הטלת מיסים על האזרח והעברת הכסף אל כיסיהם כסובסידיה למים. השיטה יצרה מראית-עין של "הוזלה": ביד אחת גובים מאתנו מיסים וביד השנייה מחזירים לנו חלק (רק חלק!) מהמיסים בצורה של ירקות "זולים"... וגם זה לא בטוח כי אי אפשר להשוות מחירים מול ירקות מיובאים שנאסרו.
ישנם מוצרים חיוניים נוספים: תרופות למשל – כמעט כולן מיוצרות על ידי חברות פרטיות ומחירן נקבע בשוק. אין שום ממשלה שמייצרת תרופות חדשות – רק חברות הענק. מזון גם הוא חיוני – ממשלות שניסו לייצר מזון, או אפילו רק לתכנן ולפקח על הייצור – גרמו למחסור ולרעב.
ומהי החלופה לכוחות השוק? כמובן, להפקיר את המים בידי הפוליטיקאים שיקבעו את מחירם ואת אופן חלוקתם "הצודק". המיתוס מניח שהחלטות פוליטיות הן יותר מוסריות מהחלטות שמתקבלות על ידי מיליוני צרכנים בשוק פתוח ותחרותי.
ועדת גרונאו המליצה (יולי 2005) להשוות את מחיר המים לחקלאים למחיר המשולם על ידי שאר האזרחים. המלצה מבורכת לכאורה. קץ לסבסוד.
לסבסוד מחירי המים אכן צריך לשים קץ, אך את מחיר המים לא צריכה לקבוע הממשלה. לא "להשוות" ולא לסבסד. המדינה צריכה רק לקבוע, מידי תקופה, את כמויות המים המותרות לשאיבה בכל אזור. את המחיר צריך לקבוע השוק. הפקת המים תתפצל בין מאות יצרנים מתחרים.
קרוב לודאי שהשוק יקבע מחיר מים שונה בכל אזור ובכל תקופה. בשנים שחונות, עם מיעוט גשמים ייתכן שהמחיר יעלה. בשנים גשומות המחיר יצנח. סביר שהתנודות במחיר לא תהיינה חריפות מידי כי חלק ניכר מהמים יופקו ממקורות קבועים כגון התפלה וטיהור מי קולחין. ייתכן שהשוק יקבע מחיר מים נמוך יותרלחקלאים ותעשיינים בזכות צריכתם הגבוה – בדיוק כפי שאזרח שקונה אריזת ענק של אבקת כביסה זוכה להנחת-כמות.
מחיר המים מהווה כ- 15% מעלות התשומות בחקלאות. ייקור המים בהחלט עלול לייקר מחיר מוצרי חקלאות באופן שישקף את עלותם הריאלית. התייקרות התוצרת החקלאית לא תהיה אחידה – מוצרי חקלאות שמקורם באזורים בהם יורדים גשמים רבים, בצפון הארץ, ייתכן שיוזלו או שלא יתייקרו כלל כי מחיר המים שם יהיה נמוך. מי שיתעקש לגדל תפוחי עץ בנגב, יצטרך לשלם עבור המים מחיר גבוה יותר שיכלול גם את עלות שאיבתם והובלתם למטע התפוחים שלו בנגב. ספק אם יצליח לשכנע את הקליינטים בשוק הכרמל בתל אביב שמחירם הגבוה של התפוחים מוצדק בזכות צמיחתם בנגב...
עליית מחיר המים תחשוף את הגידולים החקלאיים שגידולם אינו כדאי באזורים מסוימים ואולי בישראל בכלל. גידולים אלה צומחים כיום בשדות על חשבון משלם המיסים שנאלץ לסבסד מכיסו את החקלאים. בעזרת סבסוד כבד אפשר להפוך את מדינת ישראל אפילו ליצרנית זהב מובילה בעולם. זהב שיופק ממי הים. מים אלה מכילים כמות זעירה מאד של זהב שעלות הפקתו מרקיעה שחקים, פי כמה וכמה מעלות כריית זהב בדרום אפריקה. למה לסבסד רק חקלאים ולא יצרני זהב מהים?...
הצרכן לא ייפגע – להיפך – ירווח לו. ביטול סבסוד המים יגדיל את המזומנים שבכיסו. ובשוק הוא יוכל לקנות תפוחים זולים שיובאו מספרד. בדיוק כפי שמייבאים את רוב החיטה ללחם, מזה שנים רבות, מארצות הברית. החקלאי שגידל את התפוחים היקרים, ואילץ אותנו בכוח לקנות אותם, יצטרך למצוא פרנסה אחרת.
אף אחד אינו יודע מה מחירם האמיתי של המים לחקלאות. 70 אגורות זה אכן המחיר שהממשלה מוכרת את המים לבעלי מכסות המים. רבים מבין הזוכים המאושרים אינם עוסקים בחקלאות, הסבא והסבתא היו חקלאים והם עצמם רק גרים במושב אבל עובדים בתעשייה האווירית... את המים הם מוכרים לחקלאי האמיתי היחיד במושב במחיר של אולי 1.20 ₪ למ"ק או 1.80 ₪. הכול שחור – אין מידע גלוי.
יצחק טישלר (גלובס20.10.03), מצטט ידיעה "...החקלאים שמעבדים את האדמה במושב עין איילה פנו לבית המשפט בתביעה לצו מניעה, שיאסור על המושב לחלק את המים שווה בשווה בין חברי המושב החקלאים ובין חבריו שאינם חקלאים. הם טענו כי החלוקה השוויונית מפלה אותם לרעה ומהווה התעשרות שלא כדין של חבריהם, בדרך של ספסרות במכסות המים."
השופט דחה את הבקשה ולמעשה שלח את המבקשים להמשיך ולקנות מים בשוק השחור... מהמאושרים הרבים שקונים את המים בזול מהמדינה ומוכרים אותם ביוקר למעט החקלאים האמיתיים...
אין "מחסור" הכול רק כסף. במחיר נוסף, של חפיסת סיגריות אחת בחודש, אפשר לפתור את כל בעיות המים בארץ.
דו"ח של נציבות המים שהוגש לשר יוסף פריצקי (יולי 2003) קבע כי "...בתוספת עלות של 1.3 שקל למ"ק, ניתן יהיה לפתור את כל בעיות המים של מדינת ישראל עד 2010".
צריכת המים כיום עומדת על כ- 100 מ"ק מים לנפש בשנה. כלומר, התוספת הנדרשת היא כ- 130 ₪ בשנה לאדם. 11 ₪ לחודש. זה כל הסיפור. בכסף זה נקבל בברז מים מותפלים באיכות מעולה והחקלאים יקבלו מים מטוהרים ברמה גבוהה.
בין השנים 1986 ל- 2002 ירדו כמויות המים המושקים בערך בשליש. משיא של 1,434 מיליון מ"ק אל מתחת ל- 1,100 מיליון מ"ק. וראה זה פלא – בכמויות הירקות והפירות שהגיעו לשווקים חל גידול מרשים (במקביל לגידול הרב באוכלוסייה). גם הגיוון והמבחר גדלו – פסיפלורה, קרמבולה, קיווי ועוד. יעילות השימוש במים עלתה: עלייה בניצול מי קולחים מטוהרים, שכלול שיטות ההשקיה.
