מיתוסים

צריך להעמיק את החינוך נגד אלימות בבתי הספר

סיסמה פוליטית נוספת ריקה מתוכן. כיצד בדיוק "מעמיקים" את החינוך נגד אלימות? אולי כל תלמיד יכתוב 1000 פעמים את המשפט "אסור להיות אלים"?

לאלימות נוער שורשים רבים. נראה שהרקע המשפחתי, החינוך מהבית, נורמת ההתנהגות המקובלת בחברה, ומדיניות השכר והעונש הם גורמים משמעותיים ביותר. לא ניתן לשלוט בכל הגורמים, אך העידן החדש יצמצם את חלקם. לדוגמה: במשטר סוציאליסטי המבוסס על חלוקת "הטבות" על ידי השלטון המרכזי אלימות היא דרך חיים. אלימות היא גם דרך להשגת "הטבות" שעיקרן העברת כסף שלא תמורת עבודה. החל בשביתות פרועות במוסדות ציבור, כליאת מנהל בחדרו, וכלה באיום על ראש העיר לקבלת רישיון לקיוסק. זוהי אווירת הרקע בה מתחנך התלמיד.

מורים מקדישים כיום זמן ניכר להשגת משמעת לימודית בכיתה אך ללא כל אמצעי אכיפה ממשי. התלמיד המפריע והאלים מזהה זאת מהר מאד. כולם נוכחים ש"צדיק ורע לו – רשע וטוב לו". גם תלמידים שאופיים אינו אלים מזהים "מורה חלש" ולעיתים קרובות משבשים לחלוטין את מהלך השיעור. מורה כזה נוכח בכיתה אך למעשה כמעט אינו מלמד. הצלצול גואל את המורה מייסוריו (האמיתיים!). אין למורה שום אמצעי ממשי להשלטת משמעת מלבד דיבורים, הטפה. אם זה לא עוזר אפשר לסמם את התלמיד עם ריטאלין (תרופה המשמשת לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות...).

בעידן החדש בו תלמידים והורים יבחרו את בית הספר שיוכל גם לסרב לקלוט תלמיד, יצטרך כל צד לעשות מאמץ על מנת שיזכה באמון הצד השני. מנהל בית ספר יוכל להרחיק תלמיד מבית הספר. משך הזמן הנדרש להשגת משמעת יתקצר פלאים ואיכות ההוראה תעלה. התחרות בין בתי הספר לא תהיה רק על איכות הלימודים והישגים לימודיים. יהיו מנהלים שידגישו בפני ההורים דווקא את המשמעת והסדר המקובלים בבית ספרם.

עצמאות בתי הספר וביטול אזורי רישום יפגעו קשות בעיירות הפיתוח - תלמידים יעדיפו ללמוד בעיר הגדולה

דווקא התחרות מצד בתי ספר בעיר הסמוכה תעלה את רמתם של בתי הספר בעיירות הפיתוח. מה עוד שאין יסוד לסברה שבית הספר בעיר יעלה באיכותו על זה שבעיירה. כיום, אם ישנם פערים, המערכת תורמת להנצחתם. לדוגמה, הורים בעיירת פיתוח אינם חופשיים, אילו רצו בכך, לשלוח את ילדם ללמוד בבית ספר בעיר הסמוכה המתאים יותר להעדפותיהם. כתוצאה מכך, לא זו בלבד שהילד לא זוכה לחינוך טוב יותר, אלא גם בית הספר בעיירה אינו חשוף לתחרות ואין לו תמריץ להעלות את רמתו, שכן תחרות על איכות הוראה ותכניות לימודים אינה קיימת. להורים אין ברירה.

העידן החדש יעניק תנופה רבה דווקא לבתי ספר בעיירות הפיתוח. להם יהיה קל יותר לגייס תורמים. קל יותר לשכנע חברה עסקית, לאמץ בית הספר בירוחם מאשר את תיכון עירוני ד' בצפון ת"א.

סגירת משרד החינוך וביטול תכנית הלימודים האחידה יפגעו בלימודי מורשת יהודית

כאן מסתתרת הנחה סמויה שמפקחי משרד החינוך כופים כיום על ההורים והתלמידים לימודי יהדות בסיסיים.

בדרך כלל יש להורים ברירה בין בית ספר ממלכתי-דתי לבין בית ספר חילוני, אך אם הם מעוניינים להעניק לילדם חינוך מסורתי ברמה זו או אחרת, שאינה מתאימה לתוכנית הקשוחה של החינוך הדתי – זאת קשה להגשים. כתוצאה מכך מאוכזבים הורים (חילוניים) רבים מהעדר זיקה והבנה לדת בקרב ילדיהם. מערכת החינוך הממלכתית הפכה את החינוך הדתי לעניין מפלגתי ולנושא למו"מ קואליציוני – ברקע מרחפים שיקולים מפלגתיים טהורים. במסווה הסיסמה – "חינוך ילדי ישראל" – מסתתרות משרות נוספות ל"אנשי שלומנו"... ובטווח הרחוק יותר: השפעה על כוחה של המפלגה הדתית...

במערכת חינוך חופשית יוכלו יזמים להקים בתי ספר חדשים, הורים יוכלו לשנות אופיו של בית ספר קיים. כך יתגבשו בתי ספר ברמות דתיות-מסורתיות מגוונות בהתאם לדרישות ההורים והתלמידים. התחרות בין בתי הספר על ליבם של "הלקוחות" תבטיח זאת.

צריך למנוע בכל מחיר נשירת תלמידים מבתי ספר

יש ילדים שאי אפשר לאלצם ללמוד. קיימים אלפי ילדים שאינם מבקרים בבית ספר, אלפים שמבקרים באופן לא סדיר ואולי רבים יותר ש"נגררים" מכיתה לכיתה, אך למעשה אינם לומדים. לא מצאנו ציטוט יותר עדכני וענייני מאשר דבריו של מר זאב סבו, שניהל בשנות ה-70 את בית ספר "שבח" בדרום תל אביב (מעריב 8.5.79):

"...יש תלמיד שבית הספר לא תורם מאומה לקידומו. מעולם לא הבין מדוע כופים עליו בכל האמצעים, מה שאינו רוצה. ככל שמרבים להכריחו לשים פעמיו לחדר הכיתה, גדלה התנגדותו. תלמיד זה, לפני שנים עבד בבית מלאכה, במפעל, במוסך, רכש לעצמו מקצוע ומצא את מקומו. לא תמיד – היו גם שהידרדרו – אולם טעות היא לחשוב שמידרדר רק מי שמחוץ לבית הספר. אפשר להיות תלמיד בית ספר וברחוב בו זמנית! שאלו כל מורה – הוא יגיד לכם... לא על ידי אילוץ כל תלמיד בכל תנאי ללמוד בבית ספר, נצליח לגשר על הפערים הללו... הפרה הקדושה, מניעת נשירה בכל תנאי, ילדה צאצא שהוא ביסודה של כל בריונות בבית ספר. מתאים לו הכינוי 'המונשר הסמוי'. זהו תלמיד ששמו מופיע ברשימת היומן בכיתה, אך רק לעיתים הוא שוהה בכיתה עצמה. לרוב הוא מסתובב במסדרון, בחצר ובסביבת בית הספר. הוא אינו לומד מאומה ומביע את תסכולו בדרך היחידה המקובלת עליו..."

ביטול איזורי רישום לבתי ספר יעניק יתרון להורים אמידים שיוכלו להסיע את ילדיהם לבית ספר טוב.

להורים אמידים יש גם כיום יתרון. אם בית הספר שנכפה עליהם בינוני או גרוע, יכולים חלקם לשנות כתובת באופן פיקטיבי. ואם אין ברירה, הם יוצרים לילדם סביבת לימודים עשירה מחוץ למסגרת בית הספר בעזרת שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים. התלמיד העני לא זוכה לאותה תמיכה מהוריו ועלול להשתרך מאחור. רמת המינוע (מספר המכוניות לכל 1000 נפש) בעידן החדש תעלה לפחות פי שלושה לעומת רמת המינוע הנוכחית (המפגרת במערב). הסעה לבית ספר תהיה בהישג יד של כל משפחה.

כיום רוב בתי הספר הם ברמה בינונית ומטה. בעידן החדש רוב בתי הספר יהיו ברמה בינונית ומעלה.

בעידן החדש יוכל תלמיד עני אך מוכשר להגיע לבית ספר מעולה באזור אחר (שנבצר ממנו כיום) אם הוריו יחליטו להתאמץ, לרכז מאמצים ולהעמיד את חינוך הילד בסדר עדיפות גבוה. ניתן יהיה להיעזר גם במלגות ובתרומות.

הבדלים בין בתי ספר היו בעבר ותמיד יהיו. בעידן החדש תעלה רמתם של כל בתי הספר יחסית למצב הקיים – לכן, בית-ספר "גרוע" בעידן החדש ישווה להישגי בית-ספר ממוצע כיום.

ביטול פיקוח משרד החינוך וביטול האינטגרציה יחרצו את גורל התלמידים כבר בגן הילדים. חוקי השוק החופשי יקבעו מי יהיו בסוף המסלול "חוטבי עצים" או בעלי ה"צווארון הלבן".

משרד החינוך אינו תורם לחינוך בדיוק כפי שמשרד התיירות אינו מביא תיירות ומשרד המסחר והתעשייה אינו מקים תעשייה. קשה להניח שדווקא בתחום החינוך יש לפוליטיקאים כישרון יוצא דופן, מעבר לזה שהם מוכיחים בתחומים אחרים...

חוקי ה"שוק החופשי" בעולם יחרצו את גורל מדינת ישראל אם הישגי התלמידים בה יתדרדרו. רבים מתושבי ישראל יחיו ברמה של "חוטבי עצים ושואבי מים" בהעדר יכולת ליצור עושר באמצעות ייצור מוצרים ושירותים שיתחרו בשווקי העולם.

השיטה הקיימת על כל מרכיביה, בולמת את מיצוי הפוטנציאל של תלמידי ישראל. 

כדי להצליח בחיים צריך השכלה

השכלה ותואר אינם ערובה להצלחה ועושר. בחברה מודרנית וחופשית, השכלה ותואר רשמי מעניקים תנאי מינימום הכרחיים להשתלבות הפרט בחברה ומבטיחים בסיס כלכלי סביר בלבד וקרש קפיצה להצלחה. הצלחה יוצאת דופן, בתחום כלשהו, מצריכה תכונות אישיות יוצאות דופן נוספות מעבר להשכלה פורמאלית. תכונות אלו קיימות, מטבע הדברים, רק אצל מיעוט מהאוכלוסייה – סופר מצליח, מדען דגול או איש עסקים מוכשר.

ניתן לראות את ההשכלה והתואר כמעין תעודת-ביטוח להתבססות סבירה בכלכלה ובחברה. ככל שאתה לומד יותר ומצטיין יותר – רכשת פוליסת ביטוח משופרת. יש לא-מעט דוגמאות למצליחנים שלא רכשו השכלה, אך הסיכון בבחירה מראש של מסלול כזה הוא רב, בהעדר אלמנט הביטוח שברכישת השכלה.

במדינות דיקטטוריות וסוציאליסטיות יש קריטריון נוסף הקובע את ההצלחה של הפרט: הקשרים עם השלטון שמחלק הטבות ו"זכויות" למקורביו. נדרש כשרון מסוג אחר: לדעת להידחף, לתחמן, לרמות. מדינת ישראל דומה יותר למודל זה ברוב התחומים שאינם טכנולוגיה גבוהה.

השכלה היא תנאי הכרחי לביסוס רמת חיים גבוהה במדינה, אך בהחלט תנאי לא מספיק. בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, החינוך היה חינם. הממשלות השקיעו משאבים רבים בהשכלה, חינוך ובתרבות – כולל מוסיקה, אומנות וספורט. חרף ההשקעה הממוקדת וההישגים החינוכיים לא הצליחו מדינות אלה ליצור עושר, רמת חיים ואיכות חיים. כמעט כל האוכלוסייה חיה בעוני במשך עשרות רבות של שנים, ו"איכות החיים" סבבה על שחיתות, גניבה כדרך חיים, וחוסר אמון בין אדם לחברו. לא די בהצלחה במבחני מתמטיקה והבנת הנקרא.

צריך לשאוף לכך שכל ישראלי יזכה לחינוך גבוה

לשאוף כן. אך לא כל המקצועות דורשים השכלה, ובודאי לא השכלה גבוהה. במשק מודרני יש מגוון מקצועות מכל הסוגים. פועל, סוחר, נהג, טבח... ואפילו פוליטיקאי... מסתדרים לא-רע ללא השכלה גבוהה. בכלכלה המודרנית יש מקום לכולם, משכילים פחות ומשכילים יותר, איש לפי כישוריו ורצונו. אין ספק שמדינה חופשית, שחלק גדול של אזרחיה משכילים, תוכל לתרגם זאת לרמת חיים גבוהה.

בתי הספר צריכים להדגיש את חשיבות החינוך וההשכלה. הישראלי אינו "מחונך"

במדינה סוציאליסטית נוצרת אוירה "אנטי-חינוכית". הילד רואה בסביבה שמחוץ לבית הספר את ההיפך – ההצלחה היא במקרים רבים תוצאה של פוליטיקה, קשרים, "זכויות", "הטבות", תשלום "דמי חסות" לוועדי עובדים, כוחניות. אווירה זו מתוארת היטב על ידי מתי גולן (גלובס, 3/7/03):

"...אין אווירה חברתית האומרת שכדי להתקדם בחיים צריך להיות משכיל, או ידען או בעל תואר, או אפילו להצטיין. כאשר אנשים מביטים סביבם, מה הם רואים? שסיפורי ההצלחה הגדולים הם לא למדנים, לא בהכרח גם אנשים ישרים. שבשביל להצליח צריך ללמוד – אבל לא ידע, לא תרבות, לא השכלה, אלא איך לרמות, איך לתחמן, איך להוליך שולל, איך לחפף. הילד הישראלי מביט כלפי מעלה, ומה הוא רואה? מי מגיע לכנסת? מי מגיע לממשלה? מי מגיע אל הכסף הגדול? מה שהילד הישראלי רואה זה שהוא יכול ללמוד עד שייצא עשן, זה לא ערבות להתקדמות או להצלחה. אולי אפילו להיפך. הוא גם רואה שאצלנו לא כל כך אוהבים אנשים משכילים ותרבותיים. מעדיפים את הרעשנים, הצעקנים, הדחפנים, התחמנים. אז מה הפלא שתלמידי ישראל הם מגדולי המבריזים בעולם? מה הפלא שהם מעדיפים את הרחוב, שם בית הספר האמיתי להצלחה בעולם הישראלי של היום."

לפוליטיקאים (וחלק ניכר מהציבור קונה את ה"סיפור") קל להאשים את ה"חינוך" החסר בכל חוליי החברה. כל שצריך לעשות זה "לחנך" – והכול יבוא על מקומו בשלום. התנהגות הישראלי אינה נובעת מהעדר "חינוך". בית ספר יכול בעיקר להקנות השכלה, אך בתפקיד ה"מחנך" הוא מתחלק עם גורמים רבים נוספים. "כללי המשחק" במדינה מוכתבים בעיקר על ידי אופי המשטר. ובמשטר סוציאליסטי – דחיפות ותחמונים הם חלק בלתי נפרד של חיי היום-יום.

שנים של משטר סוציאליסטי בשבדיה הפכו את העם הסקנדינבי המחונך והישר ל"עם של רמאים". גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר פרלמנט לשעבר, תהה בנאום פומבי "כיצד הפכנו תוך מספר עשורים לעם של גנבים ורמאים?".

יש לבטל בתי ספר מקצועיים שמנציחים חלוקה עדתית

אין צורך לבטל שרירותית בתי ספר מקצועיים. בעידן החדש יתאגדו בתי הספר הקיימים כעמותות עצמאיות. בית ספר שלא יהיה לו ביקוש ייסגר. העמותה לא תצליח להפעילו. הורים ותלמידים הם שיחליטו ולא פוליטיקאים וקבוצות לחץ. עמותת בית ספר מקצועי תצטרך לשכנע די הורים ותלמידים להירשם ללימודים; אם יהיו די תלמידים ללימודי מכונאות, אלקטרוניקה, או חקלאות תהיה זכות קיום למגמות אלה.

ייתכן שחברות תעשייה גדולות ייזמו הקמת בתי ספר מקצועיים ליד המפעל להתמחויות צרות, ותלמידים החל מגיל 14-15 יוכלו לשלב עבודה בשכר עם לימודים. לדוגמה: בית ספר לטכנאי מעבדה ליד מפעל לתרופות, בית ספר למכונאות מטוסים ליד מפעלי התעשייה האווירית, בית ספר לטכנאי מכשור רפואי, טכנאות מחשבים ועוד דוגמאות רבות. שכר הלימוד יהיה נמוך יחסית ובוגרי בית הספר יוכלו להשתלב בתעשייה בגיל מוקדם יחסית. דווקא מסלול זה יכול לשבור את מעגל הקסמים של דור שני ושלישי של עוני. לראשונה תהיה חלופה מעשית שתאפשר לנוער, שזו העדפתו – לרכוש מקצוע, להרוויח כסף מגיל צעיר, לסייע למשפחה ולעמוד ברשות עצמם. הדימוי העצמי של ילד כזה יהיה גבוה, נתון שיאפשר לו להשלים השכלה פורמאלית בעתיד, אם יחפוץ בכך.

המערכת הנוכחית, נעדרת הגמישות, מאלצת במקרים רבים ילדים, בנים למשפחות דלות אמצעים, להיות למעמסה על ההורים ולהשתרך מכיתה לכיתה על תקן של "מונשרים סמויים". הילד לא מבין מדוע מכריחים אותו להיות חלק במערכת שנואה וכפייתית. יש לו מוצא אחד בלבד – הרחוב, דימוי עצמי ירוד, חיים על חשבון הזולת בעזרת קצבאות או פשע. אין פלא שצומח דור שני ושלישי של עוני.

מחקרים שבוצעו בישראל ובאנגליה הוכיחו שהשכלה עיונית ותואר אקדמי אינם מרשם לצמצום פערים כלכליים. פער בהכנסות נובע מאיכות לימודים, רקע משפחתי, מודלים לחיקוי במשפחה ובסביבה וכדומה. ינון כהן ויצחק הברפלד מאוניברסיטת תל אביב בדקו את הגורמים לפערי הכנסות בין "אשכנזים" ל"מזרחיים" בשנים 1975-1999. בשנים אלה התרחב הפער למרות הצמצום בפערי ההשכלה. גם בבריטניה הגיעו חוקרים למסקנות דומות (יו בלנדן London School of Economics , ספטמבר 2002).

מנהלים לא יקלטו ילדים בעייתיים כדי שלא לפגוע במוניטין בית הספר

בתי הספר בעידן החדש יתקיימו בעיקר משכר הלימוד של התלמידים. בניגוד למצב הקיים, מוניטין בית הספר יהיה חשוב לעצם הקיום של בית הספר ולא רק משיקולי יוקרה ותחרות לשמה. התדרדרות מוניטין של בית-ספר תרחיק את ההורים והתלמידים עד לסגירתו.

ילד בעייתי, במידה נסבלת, ייקלט בבית הספר אם המנהל יעריך כי בית הספר מסוגל להשפיע עליו לשנות את דרכיו שהרי המנהל מעוניין בשכר הלימוד של הילד. ילד בעייתי במיוחד לא ייקלט, ובצדק, מחשש סביר שיפריע לתלמידים ולמורים. המנהל והמורה בעידן החדש הם עושי דברם של ההורים, בעלי עמותת בית הספר.

בעידן החדש יהיו פחות "ילדים בעייתיים". יחד עם זאת, יזמים יקימו בתי ספר מותאמים לילדים "נושרים".

הממשלה חייבת לעשות לצמצום ה"פערים בחינוך"

בפרק "הכשל" (קישור בכותרת דף זה) מצויים נתונים על הישגים השוואתיים של תלמידים בעולם. ההישגים של תלמידי ישראל לא מדורגים בראש הרשימה ואילו הפערים בין שכבת המצטיינים לחלשים דווקא כן מככבים בראש הרשימה.

הפערים בהישגי תלמידים בישראל גבוהים. וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", בהעדפה של בתי ספר באזורי מצוקה, תקציב חינוך מהגבוהים בעולם (יחסית וגם במספרים מוחלטים), תוכניות אינטגרציה ועזרה לחלשים.

עשייה ממשלתית ל"צמצום פערים בחינוך" היא משימה חסרת תוחלת, בדיוק כמו מאמצי ממשלה "לצמצום הפער בהכנסות". התוצאה היחידה היא ג'ובים ותקציבים נוספים לעסקני החינוך.

בעידן החדש הממשלה לא תשקיע. עלייה דרמטית בהכנסות הציבור וצמצום המיסוי למינימום יאפשר להורים ולבתי הספר להשקיע בתלמידים ביעילות מרבית במקום להשקיע במנגנון ופקידים.

לא "הפערים" חשובים, אלא איכות וכמות של ההשכלה המוקנית. כלומר, רמת הלימודים ומספר גדול ככל האפשר של ילדים שרוכשים השכלה. רמה גבוהה לא תושג במערכת חינוך ממשלתית. מטרה ממשלתית-פוליטית של "צמצום פערים" בדרך כלל תגרום להורדת הרמה למכנה המשותף הנמוך ביותר... ואנחנו נמצאים כבר בסרט הזה. בעידן החדש תהיה שכבה רחבה של בתי ספר שיעניקו חינוך ברמה גבוהה. רמת החינוך תחלחל מראש הפירמידה אל תחתיתה בהציבה מודל לחיקוי.

יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, התייחס לפערים הגבוהים בציונים (ראלי סער, הארץ 10.6.03):

"...ייתכן שמדיניות משרד החינוך, הדוגלת בצמצום פערים לימודיים ומפנה משאבים נמוכים יחסית לחיזוק תלמידים מצטיינים, החטיאה מטרתה... מחקרים שנערכו בעולם הוכיחו כי במקומות שבהם דוחפים למצוינות הפערים מצטמצמים ואילו במקומות שבהם משקיעים בצמצום פערים, הפער מונצח... ייתכן שהתפיסה של משרד החינוך ב-53 השנים האחרונות גרמה להנצחת הפער בין המגזרים."

הממשלה צריכה לצמצם את מספר המורים, להגדיל את שעות עבודתם של הנותרים והעלות את שכרם

הממשלה צריכה להפסיק לעשות ולחדול ממעורבותה בחינוך ובתי ספר – אלה יהיו עצמאיים. התחרות בין בתי הספר על התלמידים ועל כוח ההוראה יעשו את שלהם – המנהלים, ההורים והשוק יתאימו את מספר המורים לנדרש. שכר העבודה יעלה וכך גם איכות ההוראה. מורה טוב ירוויח הרבה, מורה "בלתי מספיק" לא "ימשיך בבית ספרנו...". אם לעומת זאת, הממשלה תצמצם את מספר המורים קרוב לוודאי שנקבל מורים גרועים המשתכרים שכר גבוה...

הממשלה דואגת לחינוך חינם

ממשלה אינה יוצרת עושר. המדינה לכשעצמה אינה יוצרת הכנסות. מקור הכנסות הממשלה נובע ממיסוי המוטל על האזרחים. תקציב החינוך עומד על כ- 47 מיליארד ₪ בשנה (2015). בישראל יש כ- 2.3 מיליון בתי אב. חישוב פשוט מראה כי כל משפחה בישראל משלמת כ- 20,000 ₪ בשנה מיסים רק כדי לאפשר חינוך "חינם". כולם משלמים, גם אלה שחושבים שאינם. גם זוג הקשישים מגבעתיים. למיסים יש תכונה שמיחסים לאלוהים – הם נמצאים בכל מקום... הם נכללים במחיר כל מוצר ושירות שאנחנו קונים. אבל זה לא כל הסיפור, כדי להעביר 20,000 ₪ מידי שנה מכל משפחה בישראל אל משרד החינוך צריכים לגבות מהמשפחה אולי 25,000 ₪ כי גבייה היא סיפור יקר: יש פקידים, מנגנונים, רואי חשבון, בתי משפט ועוד גופים שמעורבים בגבייה ואחרים שמתפרנסים מהמנגנון הממשלתי המעורב.

אבל גם סכום זה אינו סוף "הסיפור": אם נערוך את החישוב של נטל "החינוך חינם" מחדש, והפעם נגרע מהחישוב את ארבעת העשירונים הנמוכים שתורמים מעט מאד לגביית המס, נקבל שנטל "מס החינוך" הממוצע על רוב האוכלוסייה (60%) קרוב יותר ל-40,000 שקל לשנה למשפחה. וזה סיפורו האמיתי של ה"חינוך חינם" עוד לפני שההורים משלמים מכיסם את "תשלומי ההורים" לבית הספר. 

40,000 שקל לשנה בממוצע, משלמת כל משפחה בישראל החל ממעמד הביניים הנמוך שבעשירון החמישי ומעלה למימון "חינוך חינם".

אם החינוך לא יהיה "חינם", משפחות רבות לא יוכלו לעמוד בנטל חינוך ילדיהם.

ביטול החינוך הממשלתי יגדיל מיידית את ההכנסה של משפחה ממוצעת בסכום שנתי של 30,000 ₪ עד 40,000 ₪. יישום יתר רעיונות העידן החדש יגדיל את הכנסות המשפחה בהרבה יחסית להווה. בתנאים אלה לא יקשה על רוב המשפחות לעמוד בנטל החינוך. החינוך הממשלתי יקר, לא יעיל ומחטיא את מטרתו. התחרות בעתיד תוזיל את החינוך ותעלה את רמתו. כך ניתן יהיה "לרכוש" יותר חינוך בפחות כסף.

אכן, יהיה מספר קטן של משפחות שיקשה עליהן לשלם. אלה יסתייעו בקרנות מלגות של בתי ספר, תורמים, וקרנות קהילתיות. אין צורך להלאים את כול מערכת החינוך כדי "לפתור" את הבעיה של אותו מיעוט קטן.

מנגד, סקטורים שלמים חסרי ילדים, שכיום נאלצים לשלם (באמצעות המיסים) עבור חינוך ילדי אחרים – יפסיקו לשאת בנטל לא-להם. מדובר בעיקר בפנסיונרים, קשישים, רווקים, זוגות חשוכי ילדים וכדומה. חלקם ודאי ישמח לתרום מרצון לקרנות מלגות חינוך לנזקקים.

ביטול משרד החינוך והעדר פיקוח והכוונה מרכזיים יעודדו הקמת מסגרות חינוך בדלניות כדוגמת רשת אל המעיין של ש"ס

חלק ניכר ממערכת החינוך החרדי העצמאי מתאפיין בקונספט ייחודי בעולם: מוסדות הלימוד החרדים נבנו כמסגרות טוטליטריות הסוגרות ומבודדות את הילדים ומונעות מהם חשיפה לתכנים חילוניים, ובכלל זה מתמטיקה, אנגלית, מדעים, טכנולוגיה וספרות כללית. וברקע – התפיסה שאפשר ללמוד עד אין-קץ ללא צורך בעבודה (כ-60% מהגברים החרדים אינם עובדים, לפחות רשמית...).

המבנה הפוליטי בישראל, שמשרד החינוך חלק ממנו, יצר מערכת אבסורד זו!

בעידן החדש יוכלו מערכות כאלה להתקיים רק ממימון עצמי ומתרומות. "מדינת הרווחה" הסוציאליסטית הישראלית מאפשרת קיום של מערכות אלה בהיקף נרחב. בעידן החדש כמעט ולא יהיו תקציבי העברה, אף אחד לא יהיה צמוד לברז הכסף הממשלתי ולא יחיה על חשבון הזולת. חרדים, כמו כולם, יצטרכו לעבוד. המשפחה החרדית תתאים עצמה מהר מאד למציאות החדשה ותדאג שהילדים ילמדו גם מקצועות שאפשר להתפרנס מהם. מוסדות החינוך הדתיים יתאימו עצמם לדרישות ההורים, אחרת יפשטו את הרגל בהעדר תלמידים.

כוחם העצום של ראשי הישיבות כיום אינו נובע מסמכותם הדתית, אלא פשוט מכוח תקציבי החינוך המוזרמים אליהם (לפי מספר האברכים המדווח על ידם...). ראש הישיבה מחלק את המלגות ואת דמי הכיס... כסף הוא כוח.

בעידן החדש (בתקופת המעבר) דין אחד יהיה לכולם: הכסף יועבר למשפחות ישירות אל חשבון הבנק המיוחד ולא לראש הישיבה. המשפחה תחליט לאיזו ישיבה לשלם. היוצרות יתהפכו – ראש הישיבה יחזר אחרי ההורים ולא להיפך. שכרו יהיה תלוי בהורים! לכן, גם תוכן הלימודים יתאים עצמו לדרישות השוק.

רק מערכת חינוך ממשלתית-ריכוזית יכולה לתכנן את החינוך לטווח רחוק.

דווקא במערכת ממשלתית האופק מוגבל על ידי תאריך הבחירות הקרובות (שלרוב מקדימים אותו...). ה"טווח הרחוק" במערכת פוליטית הוא כשנתיים... שר חינוך חדש כבר מתכנן את הג'וב הבא שלו וברוב הזמן עסוק, כמו עמיתיו, במלחמת שרידות פוליטית. כמעט לכל החלטה או מינוי יש השלכות פוליטיות...

המנהלים והמורים חיים את היום-יום ובוודאי שאינם עוסקים ב"טווח הרחוק". הגורם היחיד שנותן דעתו על העתיד הם ההורים. אין יסוד להנחה שוועדה ממשלתית, שר או מפקח במשרד החינוך מטיבים לדעת מההורים מה טוב לילדיהם. אין הכוונה לדעתו של "הורה בודד" אלא למכלול הדעות של "שוק ההורים" כצרכנים. במערכת הנוכחית הצרכנים לא קיימים, ההורים כצרכנים מנוטרלים וחסרי השפעה.

בשנים האחרונות גדל היצע ספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך; גדל גם מגוון תוכניות הלימודים

שוק החינוך הוא במידה רבה "שוק ללא צרכנים". הדבר דומה לרשת מסעדות בה המנהלים מחליטים יחד עם הספקים כיצד להרכיב את המנות בתפריט המסעדה ללא קשר להעדפות הקליינטים כי חוק (דמיוני) מכריח את כל דיירי השכונה לאכול רק במסעדה השכונתית. היצע הספרים מיועד למורים ולא להורים – אין לו קשר לצרכנים (ההורים). בעידן החדש יוכלו ההורים לבחור בית ספר לפי תמהילים שונים של תוכניות, ספרים ושיטות הוראה.

לשיפור מערכת החינוך צריך להכפיל את שכר המורים הטובים

מערכת ממשלתית-ריכוזית אינה יכולה להעלות את שכר המורים "הטובים". שום פקיד ממשלה או עירייה אינו יכול להחליט מיהו מורה "טוב". זיהוי מורים טובים יוכל להתבצע בעידן החדש בעזרת שוק ההורים – אוסף ההחלטות של מאות ואלפי הורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד. המנהל שיעמוד בתחרות מול בתי ספר אחרים כבר ידאג שבבית ספרו יהיו מורים טובים, אותם יפתה באמצעות שכר גבוה, תנאי עבודה משופרים וסביבת עבודה נוחה. מורה טוב יועסק יותר שעות – תהליך טבעי שיגרום לפליטת מורים גרועים מהמערכת ללא צורך במעורבות ממשלתית.

צריך להכפיל את שכר המורים בעיירות הפיתוח - כך יגיעו מורים טובים

נניח שהמורים בעיירות הפיתוח אכן גרועים (הנחה לא מבוססת)... הכפלה שרירותית של שכר המורים בעיירות הפיתוח תנציח את המצב ונקבל שילוב של מורים גרועים בשכר גבוה, בדיוק כפי ששכר גבוה בנמל אשדוד אינו מבטיח את איכות העובדים שם... מי יפלט מהמערכת? המורים ללא הקשרים המתאימים.

בעידן החדש לא יהיו "עיירות פיתוח" – הן תהיינה מפותחות (ראה פרק בנייה ותחבורה). הרכב המורים בהן לא יהיה שונה מאשר ביתר חלקי המדינה. בכל צורת משטר יהיו יישובים עשירים וגם יישובים עניים יותר או שכונות עניות. בתי הספר ביישובים העשירים (ולא רק בתי הספר...) יהיו תמיד טובים יותר. אלו החיים ולאיש אין פתרון קסם לכך, בוודאי שלא לממשלה. רמת מערכת החינוך בעידן החדש תהיה גבוהה יותר לעשירים ולעניים כאחד, למרות שתמיד יהיו פערים.

התערבות הורים בבתי ספר - מזיקה!

כיום, כמעט כל ההורים מנותקים לחלוטין מהנעשה בבית הספר – רוב מוחץ ודומם. בית הספר מהווה עבורם "קופסא שחורה" סגורה – מצד אחד מכניסים ילד ומצידה האחר של הקופסא יוצא "בוגר בית ספר". אין להם מגע והשפעה על הקורה במעמקי "הקופסא השחורה". רק מיעוט קולני ולעיתים כוחני של הורים מתערב, מפעיל קשרים, לוחץ, משיג הטבות לילד ואכן מזיק למערכת. מנהל שנכנע להורה כוחני כלל לא מסתכן, לכל היותר יפגע מעמדו בעיני המורים. המנהל אינו חושש מיתר 99% מההורים – הם הגוש הדומם.

בעידן החדש יוכל הורה לא-מרוצה להעביר בקלות את ילדו לבית ספר מתחרה. תהיה לו אפשרות להשפיע על דרכו של בית הספר באמצעות דירקטוריון ההורים, מנהלי העמותה. את לחצי ההורה המקושר הבודד יחליף מנגנון מאזן – דירקטוריון הורים שרואה לנגד עיניו מדיניות כוללת. מנהל כנוע ומפלה עלול לאבד את משרתו.

רוב ההורים אינו מסוגל, וכנראה גם לא מעוניין, להקדיש זמן ומרץ משמעותיים לפעילות בבית הספר. "מעורבות" רוב ההורים תסתכם במאמץ לבחור בית ספר מתאים, או להעביר את הילד לבית ספר אחר.

הגורם המוביל בבית הספר יהיה המנהל, לא המנהל הנוכחי שידיו קשורות על ידי המערכת הריכוזית.

בעבר, כאשר אבא למד... מבחן בגרות היה "מבחן רציני"... 

משיב על כך מורה בתיכון בשם שחר ארזי שיישם שיטת הוראה יוצאת דופן ומצליחה ללימודי מתמטיקה (איתמר מור, מקור ראשון 12.9.03):

"...מה שעומד מאחורי המילים 'עברו את המבחן' היא העובדה המזעזעת ש- 90% מהתלמידים עברו את הציון 53.

...אם תעבור על כל מבחני הבגרות שבספר זה [מבחני בגרות 4 יח"ל מאת בני גורן], משנת 1967 ועד 1992 ומשנת 1992 ועד היום, תגלה שמשנת 1992 ישנה ירידה דרסטית, הולכת ונמשכת, ברמת השאלות. שאלה 5 למשל היא אותה שאלה שמופיעה שנה אחרי שנה, מבחן אחר מבחן, רק שמידי פעם משנים את הנתונים בעוד שהעיקרון נשאר זהה... בפעם האחרונה שהופיע במבחן שאלת 'בעיה' (שאלה מילולית של ניתוח נתונים) הייתה בשנת 1990, וזאת משום שבמשרד החינוך שמו לב שהילדים לא יודעים כיצד להתמודד עם שאלות כאלה... [מאז] השאלות במבחן הן טכניות, שבלוניות וקלות, ואינן מחייבות חשיבה כלשהי. ולמרות כל ההנחות הללו, התוצאות של התלמידים באדמה...

...מבחנים של 3 יחידות הם בכלל בדיחה. התלמידים מקבלים מראש את מאגר השאלות שממנו ייבנה המבחן... השאלות ידועות להם מראש.

...שיטת המיקוד [הוכנסה ב-1993] קובעת שלא נבחנים על כל החומר שנלמד... מורים כבר יודעים לזהות מראש מה ייכלל במיקוד... ולכן הם גם לא מלמדים את החומר בכתה... במבחנים של 3 יחידות... על אף שהם מכירים את השאלות שבמבחן, הם נכשלים ובגדול..."

עוד נתונים על "ההצלחה של פעם": "עלייה דרמטית במספר הזכאים לתעודת בגרות"

משרד החינוך פרסם כי בשנים 2001/2002 עלה שיעור זכאי הבגרות מהשנתון בכ- 6%. [שנתון – מספר אזרחי ישראל שמלאו להם 18 באותה שנה]. זו תקופתה של שרת החינוך לימור לבנת. נילי מנדלר, גלובס 28.803):

"...בתקופה של לבנת אומנם הונפקו יותר תעודות בגרות... אבל בו בזמן עלה גם שיעור התעודות שאינן עומדות בסף הקבלה של האוניברסיטאות. פיחות נוסף בערכה של התעודה... ניסיון להבין מדוח לבנת שהונפק לעיתונאים מי נכשל, למה ואיפה, הוא כמעט כמו ניסיון לקרוא סינית... אסופת נתונים מצונזרת מתוך דוח פנימי של המשרד... הדוח אינו מאפשר מעקב אחר התנהלות המערכת... חלק מהיישובים הושמטו מהדוח בתירוץ נוח: נכללו בו רק יישובים שאוכלוסייתם מעל 10,000 נפש... אבל גם המידע על יישובים יותר גדולים הוא חלקי..."

צריך למנות וועדה להגשת המלצות - הפתרון למערכת החינוך

"הוועדה" נכשלה מראש, עוד לפני פרסום מסקנותיה. הסיבה פשוטה – היא מונתה על ידי משרד החינוך להמליץ על שינויים בתוך מערכת החינוך הממשלתית (שינויים ברמת המיקרו).  כל וועדה מקבלת כמובנת מאליה את שליטת הפוליטיקאים ומשרד החינוך במערכת החינוך. הנצחת המונופול הממשלתי וההשקפה לפיה החינוך הוא באחריות הממשלה.

הבעיות במערכת החינוך נובעות מהלאמתה, מעצם קיומו של "משרד חינוך". כל וועדה ממשיכה מסורת של "הנדסה חברתית" מטעם שלטון מרכזי-ריכוזי. מסקנות "וועדה" אינן התרופה, אלא מרשם להרעת מצבו של החולה. המלצותיה מרחיבות את שליטת המדינה במערכת החינוך: הגדלת ההוצאה הממשלתית על חינוך, העמקת הביורוקרטיה, הקמת מינהלי חינוך חדשים, או רשות ארצית כלשהי, או המלצות להעלאת שכר למורים ועוד המלצות שפוליטיקאים אוהבים... המלצות שהן חלק מהבעיה – לא הפתרון.

השכלה גבוהה לכל - זכות יסוד אזרחית

לפוליטיקאים נוח להרבות ולפזר "זכויות יסוד" בהבל פה. בריאות חינם, חינוך חינם, זכות למגורים, זכות לעבודה, זכות לרווחה כלכלית ועוד. ריבוי הצהרות ה"זכויות" הוא כלי פוליטי לבחירה לקדנציה נוספת. אבל מישהו צריך לשלם עבור "הזכויות חינם" ולשם כך צריך להטיל מיסוי כבד. "החינם" כל כך יקר עד שגרר את כל ארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, להתמוטטות ולרמת חיים הנובעת מהכנסה של 70 דולר לחודש...

השכלה גבוהה לכול וחינם אינה זכות טבעית כי מימושה כרוך בהפעלת כוח וכפייה על יתר האזרחים להלאמת רכושם (מיסוי) כדי לממן את "החינם" לחלק מהאוכלוסייה. השכלה גבוהה אינה "מוצר ציבורי" שלא ניתן לזהות באופן פרטני את הנהנה מהשירות ולחייבו בתשלום. השכלה גבוהה היא בראש ובראשונה התמחות צרה לרכישת מקצוע (מורה, מהנדס, רופא או עורך דין). אין הצדקה להטיל מיסים על הקשישה מנהריה כדי לממן לימודיו של סטודנט באוניברסיטה כפי שאין צדק בדרישה לממן את דוכן הפלאפל שחברו רוצה לפתוח בחיפה.

המדינה צריכה להשקיע בסטודנטים למדע - אנשי המחקר והפיתוח של המחר

על חשבון מי? על ידי העלאת המע"מ על גבינת קוטג'? באמצעות העלאת שכר הלימוד לסטודנטים במדעי החברה? או אולי באמצעות העלאת המיסוי על העובדים? סבסוד מגזר מסוים מקורו, תמיד, בהטלת מיסים על האחרים.

מדינה אינה צריכה להשקיע בסטודנטים, במו"פ, או בעסקים. מיסוי נמוך ותחרות בין האוניברסיטאות העצמאיות על משיכת סטודנטים יבטיחו עלות מינימלית. סטודנט בעל פוטנציאל, שירצה להבטיח את עתידו במקצוע מדעי מבוקש, יוכל להשיג מימון לכך גם אם משאביו מוגבלים. ככל שהמקצוע מבוקש יותר במשק, כן יגדל כושר החזר ההלוואות העתידי של הסטודנט.

הפרטת מערכת החינוך תהפוך את בתי הספר ל"בתי חרושת לתעודות"

הרצון לרַצות את הלקוחות, דהיינו ההורים, תדרדר את רמת החינוך. מנהלים יחלקו תעודות דֶמֶה כדי שכל הקליינטים יהיו מרוצים. העיקר שישלמו – זו הטענה שמסתתרת מאחורי המיתוס.

אם בעלות ממשלתית מבטיחה איכות, אולי כדאי גם להלאים את המסעדות (אסור יהיה להקים מסעדה פרטית) כדי להעלות את רמתן...

התחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים היא שתעלה את רמתם ולא הבעלות הממשלתית עליהם. תעודות דֶמֶה אי אפשר להסתיר ואף אוניברסיטה לא תתחשב בהן, אלא אם היא "אוניברסיטת כאילו"...

אין רע ב"בית חרושת לתעודות" אם באמת לומדים כדי להגיע לציון, אם התעודה משקפת ידע אמיתי. מוניטין בית הספר יקבע את "שווי" התעודות שהוא מחלק לבוגריו.

"אוניברסיטה חינם" תבטיח השכלה אקדמית לכל דכפין

אין סיכוי. מוצר מסובסד או "חינם" מגדיל את הביקוש. שום מדינה לא יכולה לספק את הביקוש המוגבר בגלל עלויותיו הגבוהות. במקרה זה תאלץ המדינה לקבוע קריטריונים מי זכאי ללמוד ומה ילמד. במקום שהשוק יקבע מי ילמד ומה ילמדו יקבעו זאת ועדות פוליטיות ("ציבוריות"), קשרים ופרוטקציה. יהיה קיצוב של מספר הסטודנטים בכל מקצוע.

ניר בומס וברק גולדשיין (גלובס 29.3.05) מצטטים מחקרים שבוצעו בנושא: "...בגרמניה מתנהלת מערכת ההשכלה הגבוהה במימון ממשלתי מלא... המחקר מראה שוויתור על שכר הלימוד... לא השיג רמה גבוהה יותר של שוויון בנגישות להשכלה גבוהה.

...הסבירות שסטודנט אמריקאי עני ילמד במוסד אקדמי [המימון הממשלתי נמוך יחסית] גבוהה מהסבירות שצעיר גרמני הבא ממשפחה מהמעמד הבינוני יעשה זאת... הממשלה [הגרמנית] חייבת להגביל את מספר הסטודנטים... על מנת להבטיח את איכותן [של האוניברסיטאות] ואת היקף התקציב המוקדש למטרה זו..."

השוק אינו יכול לתת פתרונות לחינוך ילדי עניים

מדינות אפריקה עניות. ההכנסה לנפש בערים הגדולות עומדת על מספר עשרות דולרים לחודש בלבד. ההורים העניים חסרי השכלה לרוב. בערים הגדולות קיימים גם מספר בתי ספר ממשלתיים שהלימודים בהם חינם. למרות שחיי המשפחה ממוקדים בעיקר סביב השרידות היום-יומית, מסתבר שבתי הספר היסודיים הפרטיים פורחים, ובמקומות רבים מועדפים דווקא על ידי הציבור העני ביותר.

ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה. מהמחקר עולה כי מספר בתי הספר הפרטיים צומח בקצב מהיר ומספרם גדול בהרבה ממספר בתי הספר הממשלתיים. חלק ניכר מבתי הספר הפרטיים כלל אינם רשומים או מוכרים על ידי השלטונות. עוד עולה מהמחקר כי הישגי התלמידים בבתי הספר הפרטיים עולים באופן מובהק על אלה שבבתי הספר הציבוריים למרות שהאחרונים זוכים גם למימון בינלאומי נדיב. ההישגים בבתי הספר הפרטיים בולטים עוד יותר על רקע עלותם התפעולית הנמוכה – שבריר מעלותם של בתי הספר הציבוריים [באחד מבתי הספר הציבוריים מגיעה המנהלת לעבודה במכונית מרצדס כסופה...].

מסתבר שתושבי שכונות הסלאמס אינם ממתינים וסומכים על סיוע בינלאומי – כך בקניה, ניגריה וגאנה. הצוות מעריך שלמעלה מ- 70% מהילדים באזורי העוני לומדים בבתי ספר פרטיים "מאולתרים", ולמעלה ממחציתם כלל אינם מוכרים.

באחת משכונות העוני (Makoko) בלגוס, בירת ניגריה, המונה כ- 50,000 תושבים מנה הצוות לפחות 32 בתי ספר פרטיים. מורה ממשלתי משתכר פי חמישה ממורה בבית ספר פרטי אך האחרון יעיל יותר. במקומות לא-מעטים, מציין הדו"ח, יש עזיבה מבתי הספר הציבוריים אל הפרטיים. שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים הללו בקניה עומד על כ- 1.5 לירות שטרלינג לחודש (כן, לירה וחצי). השכר הממוצע באזור הוא 15 לירות שטרלינג לחודש...

האו"מ מעריך, לדוגמה, כי בלגוס כ- 50% מהילדים נמצאים מחוץ לבתי הספר. צוות המחקר העלה כי המספר עומד על 26% לכל היותר. ההפרש מוסבר בלימודים בבתי הספר הלא-מוכרים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית.

הורים עניים שהתראיינו, הסבירו בין היתר, שבמחיר שעולה התלבושת האחידה והנעליים הנדרשים בבתי הספר הממשלתיים הם מעדיפים לממן שכר לימוד של מספר חודשים בבית ספר פרטי... הורה אחר הוסיף "אם מציעים לך בשוק ירקות ופירות חינם, הם יהיו רקובים... עבור ירקות טריים צריך לשלם..."

צריך להקים רשות לאומית ל.....

אחד מ"הפתרונות" האהודים על ממשלות ופוליטיקאים הוא הקמת "רשויות לאומיות": רשות לאומית לתקשורת, רשות לאומית למלחמה בתאונות, רשות לאומית לתרבות היידיש והלדינו... וכמובן – רשות לאומית לחינוך.

הדינמיקה של הקמת "רשות לאומית" מתחילה בדרך כלל באינטרס פוליטי מובהק לריכוז תקציבים מחד וג'ובים מאידך תחת כותרת ציונית שובת-לב. לפוליטיקאי שמבשל את הקמת ה"רשות" בדרך כלל כבר יש מועמד לניהולה, ומועמדים למועצת הרשות. במקרים רבים מתבשל כבר איזשהו הסכם שיתוף פעולה, עם גוף בינלאומי כלשהו – פטנט שמבטיח את הנסיעות ההכרחיות לחו"ל של בכירי הרשות... לא רחוק היום והרשות תקים גופי משנה: קרן מחקר, מרכז מחקר וכדומה...

אין זה משנה כלל אם הוגה הרעיון המקורי להקמת הרשות הוא פרופסור תמים באקדמיה, רחוק מפוליטיקה. הרעיון יאומץ לרוב, במוקדם או במאוחר, על ידי אינטרסנטים פוליטיים – רק הם מסוגלים להוציאו לפועל.

ולדוגמה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: בהחלט שם ציוני מנופח ומפוצץ... תפקידו של המוסד הוא "לייעץ לממשלה בענייני מחקר ותכנון מדעי בעל חשיבות לאומית". נשמע מצוין. להלן תמצית כתבת תחקיר (יובל קרני, ידיעות אחרונות 12.1.05):

"...מתברר כי עובדי האקדמיה עסוקים בעיקר בהטבות שכר ותנאים נלווים... השכר הממוצע של 13 העובדים מגיע ל- 35 אלף שקל לחודש... עלות שכרו של המנכ"ל ובכירים נוספים מגיע גם ל- 50 אלף שקל לחודש... רכב צמוד... נסיעות רבות לחו"ל... מלונות 5 כוכבים.

...צדוק [המנכ"ל] תכנן את הקמת "המרכז למדיניות מדע", כדי לנהל אותו בשכר לאחר פרישתו... בכירי המוסד מרבים לבלות בחו"ל. על חשבון משלם המיסים... מקבלים כיסוי הוצאות אש"ל מלא... לינה במלונות מהשורה הראשונה..."

הכתבה מביאה את תגובת האקדמיה: "ההכפשות... מקורן בעובדת שפוטרה..."

בישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (25.7.05) מתקומם פרופ' מנחם יערי, נשיא האקדמיה, נגד תדמיתה: "... לצערי בהרבה מקומות האקדמיה מצטיירת, או אוהבים לתאר אותה, כגוף של חבורת זקנים שמתכנסים פעם בשנה לבחור זקנים חדשים שיבחרו בשנה שלאחריה זקנים נוספים..."

בשנות ה-50 וה-60 הייתה רמת החינוך והישגי התלמידים בישראל מהגבוהים בעולם

פעם היה טוב... כלל לא בטוח. מי עשה את המבחנים? איזו אוכלוסיית תלמידים נבחנה? כמה תלמידים נשארו מחוץ למדגם הנבחנים?

כדי להמחיש את חשיבות השאלות, כדאי לשים לב ל"שיפור הדרמטי" בהישגי תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים, בהשוואת הישגים בינלאומית (TIMSS) בשנת 2003:

"...משרד החינוך, שמצא דרך לחשב את התוצאות כך שייראו טובות מהמציאות. לטענת ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, הטענה של לימור לבנת [שרת החינוך] שלפיה עלתה ישראל בדרוג המבחנים הבינלאומיים היא הטעייה אחת גדולה... השיפור הושג בעיקר בזכות הוצאת מספר חסר תקדים של תלמידים מהמדגם... שיעור השמטה של לא פחות מ- 22.5 אחוזים מהתלמידים, מרביתם חרדים... לחגוג במסיבת עיתונאים את ההטעיה, זה שיא החוצפה... אין שום בסיס להתפארות של משרד החינוך כאילו המצב השתפר, ומדובר בניסיון להטעות את הציבור, בעיקר כאשר נתוני המבחנים של צה"ל מצביאים דווקא על מגמה של הידרדרות." (אור קשתי ואסף זלינגר, מעריב 24.12.04 ) ...וזה משרד חינוך...

צריך לפטור חיילים משוחררים משכר לימוד באוניברסיטה

חייל לא צריך לזכות בשום הטבה. חייל צריך לקבל משכורת מלאה בזמן שירותו הצבאי – גבוהה משמעותית ללוחמים. ועם השחרור יחליט מה לעשות בכספו: ללמוד, להקים עסק, לחסוך או לטייל.

אם בתי הספר ינוהלו על ידי עמותות הורים - יתדרדר תוכן הלימודים

"עלול להיווצר מצב בו הורים עבריינים, בורים ואלימים יכתיבו את התוכן."

כאן מסתתרת הנחה שפקידי משרד החינוך והמורים יודעים טוב יותר ממאות ההורים בבית הספר מה טוב לילדיהם. בעידן החדש יתחרו עשרות רבות של בתי ספר, בכל אזור, על רישום תלמידים. חלקם יהיה בניהול עמותות הורים; חלקם בתי ספר פרטיים בהם הבעלים, המנהל ומומחי חינוך יחליטו על הרכב תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד; בתי ספר אחרים יהיו בבעלות עמותות ציבוריות. תוך מספר שנים יתגבש אופי מרכזי מקובל של בתי ספר ותוכניות לימוד. התחרות בין בתי הספר תגרום לשקיפות מידע על אופיו, הצלחותיו ואיכות ההנהלה והצוות.

כדי ש"הורים בורים" יכתיבו תוכניות לימוד צריך שרוב ההורים באותו בית ספר יהיו כאלה... צריך גם מנהל "בור" וצוות מורים משותק. בית הספר כזה לא יוכל לשרוד בעידן החדש. נטישת ההורים ה"נורמלים" תגרום לקריסתו וסגירתו.

אם בתי הספר יורשו לסלק תלמידים "מופרעים" הם יתדרדרו לרחוב ולפשע

תמיד יהיו תלמידים שיתקשו להשתלב במסגרת בית הספר. תלמידים כאלה הופכים ל"מונשרים סמויים", נגררים משנה לשנה ומוטבעת בהם סטיגמה של חריגים. ילדים אלה סובלים יום יום, מתוסכלים תמידית, מפתחים שנאה לסביבה הכפייתית שמדגישה ומקבעת את נחיתותם. דווקא עצם אחזקתם בכוח, במסגרת כפויה, היא שמגבירה את הסיכון להידרדרותם העתידית ולהתפתחות רגשי "נקמה" בסביבה השנואה שמתעללת בהם לאורך שנים.

מלבד זאת – מגיע לאלה שרוצים ללמוד – לימודים ללא הפרעה ואיומים.

חסויות מסחריות בבתי ספר יהפכו אותם לתת-תרבות

חברות ממתקים, בגדים וטלפונים סלולרים עשויים להסכים להעניק חסות לבית הספר: פרסום בין כתלי בית הספר תמורת תשלום. מטרת פרסומת מסחרית היא להשפיע על הרכב סל הצריכה של האזרח. ובדוגמה שלנו, הילד ש"יושפע" מפרסומת אולי ינדנד להוריו לרכוש לו טלפון סלולרי מדגם אחר, או להעדיף את ברגר-קיד על פני ברגר-קינג. הורים בארצות הברית שמצדדים בחסויות מסחריות בבתי ספר טוענים שהילדים נחשפים לפרסומות, ללא שליטה, במשך כל היום מחוץ לכותלי בית הספר ובייחוד בסלון בבית מול הטלוויזיה והאינטרנט. לדעתם, אופי, תוכן והיקף הפרסום במוסד סגור, דווקא נתון יותר מכל ערוץ אחר לשליטת המנהל, המורים וההורים. התועלת החינוכית שהתלמיד מפיק מהכנסות בית הספר מפרסום עולה על "הנזק" שבהשפעה להעדיף חטיף א' על פני ממתק אחר.

הפרטת בתי הספר תגביר את תרבות ה"מגיע לי" - המורים ישועבדו להורים.

דווקא כיום, מורים או מנהלים, עלולים להיות מושפעים מהורה דומיננטי או חם-מזג, בגלל העדר מבנה שמאפשר ליתר ההורים להשפיע ולאזן. בעידן החדש – "כניעה" לסחטנות מפלה או מזיקה של הורה אחד או קבוצת הורים, עלולה להבריח הורים אחרים מבית הספר ולהביא לפשיטת-רגל של בית הספר. תהליך חיובי – תוצאה של מורת-רוח הצרכנים (הורים ותלמידים) מאופי בית הספר.

אסור להורים להכתיב מדיניות לימודים. הורים ילחצו להישגים בטווח הקצר - הצלחה במבחן הקרוב

כיום (מזה שנים רבות), דווקא משרד החינוך הוא שלוחץ להישגים בטווח הקצר על ידי סדרה של הקלות בדרישות במערך הלימודים הסדיר ובבחינות הבגרות. אין כל בסיס להנחה שמשרד החינוך, מנהלים ומורים דואגים לטובת הילד "לטווח הארוך" טוב מהוריהם.

ספק אם משרד החינוך דואג אפילו ל"טווח הקצר" – הוא לוחץ לסטטיסטיקות שייראו "כאילו" הישגים. משרד החינוך דואג למראית עין. רק להורים יש עניין אמיתי. הישגים אמיתיים מול סטטיסטיקה של הישגים מזוייפים.

ללא חוק חינוך חובה חינם הורים לא ישלחו את ילדיהם לבית ספר

אם המדינה לא תכריח את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אזי הורים רבים יעדיפו להעביד את ילדיהם בפרך, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.

הטיעון לקוח מהמציאות היום-יומית בעיצומה של המהפכה התעשייתית באירופה, לפני כ- 200 שנה. החוק הונהג לראשונה בגרמניה שלפני כ-170 שנים. גם אז – הורים החלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר לא בגלל החוק (אם כי החוק זרז את התהליך), אלא בזכות עליית תפוקתו הכלכלית של התא המשפחתי הממוצע בעקבות השינויים הטכנולוגים שהביאה המהפכה התעשייתית. לחוק לא היה סיכוי להצליח 50 שנה קודם לכך. ילדים הועסקו בעבודה בשדה ובעיר בגלל היותם כוח עבודה נוסף שלפעמים הִטה את הכף בין רעב וחידלון לבין קיום. חיים, במקום מוות ברעב, חשובים מלימודים.

בחברה המודרנית, בעיקר במדינות חופשיות, לא קיימת סכנת רעב, אפילו לא לעניים. גם למשפחה ענייה יש תמריץ להיחלץ ממצבה בעזרת השקעה בהשכלת הילדים. לשבור את מעגל העוני המשפחתי בעזרת הדור הבא. מה עוד שהסביבה מלאה דוגמאות לכך. ילדים משכילים, יעניקו תמורה כלכלית גבוהה יותר, מההכנסה הזעומה הצפויה מעבודת ילדים.

כך המצב אפילו במדינות אפריקה העניות – בשכונות העוני שבפרברי הערים – רוב הילדים, בנים למשפחות נבערות, נשלחים ללמוד ללא אילוץ של חוק חינוך חובה. ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה.

בהעדר מימון ממשלתי לחינוך, כיצד ימומנו לימודיו של צעיר בן למשפחה מרובת ילדים מעיירת פיתוח או שכונת עוני?

כמיליון וחצי יהודים חסרי כל היגרו בראשית המאה העשרים מרוסיה וממזרח אירופה לארצות הברית. ביבשת החדשה לא חיכה להם "משרד לקליטת עליה", לא "מענק קליטה", לא "אולפן" לאנגלית. רוב המהגרים היו העניים שבקרב היהודים – לא היה להם דבר להפסיד בעיירת מוצאם באירופה, רובן היו "מרובות ילדים".

באמריקה של אז לא היה משרד חינוך ולא "לימודים חינם". המשפחות שהגיעו ליבשת החדשה עבדו יומם ולילה. בכל עבודה אפשרית. חסכו פרוטה לפרוטה, ובהכירם בערך השכלה ולימודים (תכונה יהודית...) נשלח הדור הצעיר ללמוד – חלקם למדו ועבדו. תוך שנות דור הפכה יהדות אמריקה לקבוצת המיעוט המשכילה ביותר ולאחר מכן לעשירה בארצות הברית.

עוני אינו מהווה מחסום ללימודי ילד מוכשר שמשפחתו מכירה בחשיבות הלימודים. אם למשפחה אין "מוּדעוּת להשכלה" לא יעזור גם "חינוך-חינם". מוּדעוּת להשכלה רווחת במשפחות ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר.

חינוך חינם קיים בישראל מאז הקמת המדינה, אך מספר הסטודנטים יוצאי עיירות פיתוח ושכונות עניות (בניכוי עולים חדשים מרוסיה...) נמוך יחסית לסטודנטים בני אוכלוסיה מבוססת. סקר שבדק את מצבם הכלכלי של כ-5,000 סטודנטים במוסדות שונים להשכלה גבוהה, והוא נערך על ידי "מעל הממוצע" - מיזם פרטי לאיסוף נתונים ולדירוג המוסדות האקדמיים בישראל. מתוצאות הסקר עולה, כי בכל האוניברסיטאות ובמכללות הפרטיות היוקרתיות, שיעור הסטודנטים המגדירים את מצבם הכלכלי כנמוך, אינו עולה על 14%. (הארץ 28.7.05 ).

כך המצב בכל העולם. לא קיימת שיטה או מודל שמבטיחים השכלה גבוהה אמיתית (לא פיקטיבית) לכולם. לעומת זאת, מערכת חינוך יעילה ואיכותית שתבטיח מגוון בתי ספר תחרותיים, ברמות שונות, בהתמחויות שונות וברמות של עלויות לימוד שמתאימות לרוב רובה של האוכלוסייה – אינה יכולה להתקיים תחת חסות פוליטית-ממשלתית-ריכוזית.

לרשות הילד המוכשר והעני, שמשפחתו מודעת לחשיבות ההשכלה, יעמדו קרנות מלגות מגוונות. והחשוב מכל – משפחה תומכת ומעודדת.