שופטים ממליצים בשנים האחרונות על עריכת פשרות כדרך לפיתרון סכסוכים. פשרה היא דרך חיים מוסרית שמתבצעת יום יום בין בני אדם יצרניים, שקונים ומוכרים זה את תוצרי עבודתו של האחר, ויש כמובן שאנשים מתפשרים בחיי יום יום על מחלוקות אחרות. אך אין זה המצב כאשר אחד הצדדים בעסקה מפעיל אלימות על הצד השני. כל הצעת פשרה במקרה זה היא צורה של כניעה לרוע, משמעותה המעשית היא שאדם שאינו מוסרי יקבל לידיו – בגלל סחטנותו – ערך שאין לו כל זכות עליו. כפיית "הסכם" מסוג זה היא פשרה פושעת, שאסור לאדם להסכים עימה מוסרית גם אם נכפתה עליו.
מערכת היחסים שבין האזרח לשלטון ברוב המדינות בנויה רובה על סוג זה של פשרה פושעת. מעין מלחמה קרה אשר בה השלטון מדכא את האזרח דרך קבע. דוגמה אופיינית היא מערכת המיסוי: אזרחים יצרניים נאלצים להעביר חלק מקניינם לידי השלטון, המאיים לפגוע בהם בכוח הזרוע אם לא יצייתו.
פשרה ממוסדת זו, לה התרגלנו, נפוצה בעולמנו ומתבטאת בהלצה "יש בעולם רק שני דברים בטוחים: מסים ומוות."
ההתייחסות למסים כאל תופעת טבע מאלצת יזמי תכניות כלכליות לקחת בחשבון את דרגת המיסוי הנהוגה בכל מקום שבו הם מתכננים להקים עסק. כל איש כלכלה יודע שאי יציבות היא אויב להתפתחות כלכלית ומגדילה את אי הוודאות בתוכניות ארוכות טווח. מבחינה זו עדיף לכלכלה, פעמים רבות, משטר של עריצות יציבה על מצב של חופש חלקי שבו החוק איננו יציב. המיסוי כבד במדינת ישראל מאז הקמתה, אי יציבות השלטון ושינויים מתמידים בחקיקה הכלכלית – ניצבים בעוכרי הכלכלה הישראלית.
יוזמת המדינה לאמץ לעצמה את החלק הארי של פירות תגליות הגז האחרונות באמצעות שינוי חד-צדדי של הסכם חתום הסתיימה ב"פשרה". אין זו פשרה מסוג הפשרות שבין אזרחים יצרניים חופשיים שמחליפים ביניהם מוצרים שווי ערך. מדובר בפשרה פושעת.
ראש הממשלה הציג את עצמו כ"עושה-השלום" שבין המחנות הניצים בעניין המיסוי על חברות הגז. משימתו הראשונה הייתה לשכנע את הציבור שהפרת הסכם עם חברות הגז מייצגת צדק. ולכן צריך להביא את חברות הגז להכרה שבמלחמה המתקיימת בין המשקיעים לבין השלטון – ראש הממשלה הוא איש הפשרה, הוא אשר יפשר בין הנצים. כמו בכל פשרה פושעת, מצליחה המזימה להפיל בפח את אלה המעדיפים את השלום הגרוע על המלחמה הטובה או, במלים אחרות, את "השלום" על פני הצדק.
החליפה בה לבוש החוק מסתירה את פשע הפרת הסכם קיים על ידי הממשל. נתניהו שיבח את הפשרה של ועדת ששינסקי שמציבה את המדינה ואת משלם המסים באותו מישור: "הוועדה מצאה את האיזון הנכון בין צורכי אזרחי ישראל לבין צרכי היזמים". כדי לרכך את הפשרה הפושעת הציג נתניהו "תמורה" שיקבלו המשקיעים: "מדינת ישראל תיקח חלק בהגנה על הפרויקט הזה" (כאילו שהמיסוי יממן את הביטחון).
הסביבה הפוליטית לא התבלבלה, לא ראתה את נתניהו כמפשר וברכה אותו על הצלחתו לבזוז את המשקיעים – לכפות עליהם "פשרה". יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה (ליכוד), בירך על עמידת נתניהו אל מול "הספינים ולחצי הטייקונים...". כך, באמצעות הוקעתם המוסרית של המשקיעים בעמידתם על משמר זכויותיהם, ביטא ח"כ את תפיסתו את ראש הממשלה כלוחם שלום אמיץ שכנגד כל ה"איומים" נחלץ לעזרת העם. גם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, הודיעה כי תתמוך במסקנות ועדת ששינסקי, מפני שלאחר שבחנה את טענות המשקיעים אל מול המלצות הוועדה והשלכותיהן, היא הגיעה למסקנה כי "המלצות ועדת ששינסקי מצליחות לשרת את האינטרס הציבורי מבלי לפגוע ברווחי ותמריצי זכייניות קידוחי הגז". היא לא הסבירה את הדרך המסתורית שבה ניתן להוציא כספים מן המשקיעים "מבלי לפגוע ברווחים".
כך, ברוח עשיית השלום והפשרה בין המדינה לאזרח, מכר ראש הממשלה לאזרחי מדינת ישראל פשרה פושעת באיצטלה של צדק והגנה על הציבור.
אוהד קמין