אנכרוניזם משמעותו מגמה או אירוע שנמצאים מחוץ לזמנם בהיסטוריה כמו, למשל, פרש הרוכב על סוס בכביש מהיר המיועד למכוניות. גישה מסוג זה יכולה להיות גם סוג של אמונה טפלה, המוחזקת על ידי בני אדם לא-מעודכנים, המאמינים בדבר שאבד עליו הכלח, על אף שהמוסכמות בחברה קובעות שיש לציית לו. זהו לוז הסיפור הידוע על מה שקרה לאיש המדע גלילאו גליליי, אשר טען כי הארץ סובבת את השמש ונענש על כך על ידי הכנסייה. דבריו היו מנוגדים לעמדותיה המוצהרות. בדומה לכך, מבוסס חלק גדול מהמדיניות השלטונית בישראל על רעיונות עתיקים של סוציאליזם מרכסיסטי. הביטוי האחרון שלהם הוא מלחמת המדינה בנושא תמלוגי הגז.
בעליית הגג של החברה הישראלית מעלים אבק וקורי עכביש, ערכים שעבר זמנם. חוסר נכונותם ואי יעילותם הוכחו שוב ושוב בהיסטוריה האנושית ובכלכלה הישראלית; מקור חלקם בתיאוריה המרכסיסטית, לפיה קיים ניגוד בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים (הקרויים "קפיטליסטים"), שהם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומנגד – מעמד הפועלים (הקרוי "פרולטריון") המדוכא שתלוי באמצעים אלה.
במקרה הרע, זו אמונה טפלה שחסידיה הינם עריצים אלימים, אשר נוטים לכפות אותה על בני אדם אחרים בכוח הזרוע כאשר הם מחזיקים בסמכות השלטונית. מדינת ישראל היא "המקרה המתון" של מרכסיזם – השפעתו ניכרת בעימות תמלוגי הגז. השמאל מציג את המדינה כמייצגת של "עניני הציבור", ואילו "משלמי המסים" מוצגים כמתנגדי המדינה. מצג שמתעלם מהסתירה שבטיעון, ממנו נובע כי משלמי המסים אינם הציבור... המדינה נקראת, ברוח התיאוריה המרכסיסטית, להחרים את קניינן של חברות גילוי הגז. קניין לו הם זכאים בתוקף הסכם מרצון בין שני צדדים – ממשלת ישראל וחברות חיפושי הגז.
אין הצדקה מוסרית אובייקטיבית להפרה גסה של חוזה בין מדינה לאזרחיה – שינוי רטרואקטיבי של גובה התמלוגים של המשקיעים בחיפושי גז. התעלמות אנשי השמאל מהשחיתות שביסודו של הרעיון ניתנת להסבר רק בטיעונים הפסוודו-מוסריים של הסוציאליזם העתיק (= מרכסיזם), אשר מעניק תוקף מלא לטענה הנאיבית של "חלוקה מחדש של העושר" שאיננה אלא גזל מאורגן. העוול ברור לכל בעל שכל ישר ויושרה מוסרית, ואין ספק שרבים המצוידים בכושר אבחנה זה גם בממשלה. נראה שהם שומרים על שתיקה כדי שלא להיפגע פוליטית מנחת זרועם של מאמיני הדת האנכרוניסטית.
האנכרוניזם הישראלי בולט באבסורד שמובנה בו: המדינה היא המייצגת של קרבנות ה"דיכוי". במחזה המבוסס על התיאוריה המרכסיסטית העתיקה, מתנהל מאבק שבו בעלי ההון מדכאים את הפרולטריון. להשקפתם, המדינה מתפקדת כנושא דברו של ה"אזרח הקטן" שמדוכא על ידי ה"קפיטליסטים". ברוח שקרית זו פוליטיקאים רבים חשים כי כל מה שיילקח מ"העשירים" יהיה מוצדק מוסרית.
הכשל המובהק של מלחמה זו, הוא אי הבנת המציאות: המרכסיסט העכשווי, המתיימר להציל את עם ישראל מציפורני מדכאיו, אינו תופס כי מי שהוא מכוון אליו את חציו הוא עם ישראל עצמו. הפקיד הממשלתי, המאמין כי הוא נלחם בבעלי ההון, אינו מבחין בין אוהב לאויב. מדידת עושרו של אדם לצורך ההתייחסות המוסרית כלפיו מייצגת פן נוסף של האסכולה המרכסיסטית, אשר קבעה כי היחס בין עשירים לעניים הוא שווה ערך ליחס שבין טובים לרעים, די – לפי מרכס – שאדם יחזיק בממון כדי להעיד על עצמו כעל מי שפשע...
האנכרוניזם הישראלי הוא איום ממשי על זכות הקניין של אזרחים רבים אשר שמו את מבטחם המלא במדינת ישראל, בהאמינם בהגינות היחסים העסקיים עם המדינה. נפילתו של הגוש הקומוניסטי והיפתחו לכלכלה החופשית (אפילו יחסית) מוכיחה עד כמה מיושנת תפיסת הכלכלה הסוציאליסטית, אשר הביאה עמים שלמים להתרוששות, בגלל ערכים שהתבססו על משנת מרכס.
המרכסיזם הוא אנכרוניזם שמשחית מידות מוסר וגורר להתמוטטות כלכלית. הוא לא תורם לחייו של שום פרולטר מדוכא אלא בדיוק להיפך. פגיעה בזכות הקניין של משקיעים היא פגיעה בכל אזרחי ישראל.
אוהד קמין