החשבונאי שלומי שוב מסביר, במאמר ארוך בדה-מרקר את הבעיה עם הדיווח של התשלומים שחברת החשמל משלמת למפיקי חשמל סולארי במתקנים בינוניים וגדולים.
רשות החשמל מחייבת את חברת החשמל לרכוש את כל החשמל הסולארי שהיצרנים מייצרים במתקנים "מאושרים" במשך 20 שנה, במחיר קבוע (משתנה ממתקן למתקן).
התחייבות זו עלולה להסתכם במעל למיליארד ₪ לשנה, או 20 מיליארד לכל התקופה. מסיבות של וויכוח על פרשנות משפטית, ועל צורת הרישום החשבונאי הנכון, לא רשומה התחייבות זו במאזני חברת החשמל.
ידוע שחובותיה של חברת החשמל מסתכמים במשהו כמו 74 מיליארד ₪ (סוף 2013), חוב עצום שרק הולך וגדל כל שנה, כשמתווספים הגירעונות השנתיים. ברור שלא נוח לחברת החשמל לרשום עוד 20 מיליארד ₪ במאזן החובות שלה. לכן היא לא רושמת, למרות שהחוב קיים, על פי האסדרות שרשות החשמל התחייבה להם.
יוצא שהממשלה הטילה על חברת החשמל חוב נוסף, של כ- 20 מיליארד ₪, שלא מופיע בדוחות הכספיים.
החוב ישולם, כמובן, כמו כל חובות חברת החשמל, על ידי הממשלה – כלומר על ידי הציבור. אבל החוב הזה נוצר מבלי שהיה תהליך מפורש וגלוי ופומבי של אישור. הוא נוצר בהסתר, מבלי שהציבור והכנסת יהיו מודעים לגודל ההוצאה והחוב, ומבלי שיירשם, כנדרש, בדוחות הכספיים של חברת החשמל.
הנטל הזה הוטל על הציבור על סמך התעמולה הירוקה ש"חשמל ירוק, נקי, מהשמש הוא בחינם והוא טוב", תעמולה הפונה אל הרגש בלבד. אף אחד לא ציין, בדיון הפומבי, כמה זה עולה בדיוק, והאם התועלת מצדיקה את העלות.
יעקב
מנפחים לאזרחים את חשבונות החשמל על פי צו של הממשלה.
הם אומרים שזה למען מטרה נעלה - "הצלת כדור הארץ" - אבל - בפועל זה בזבוז כסף לריק - את כדור הארץ זה לא מציל, ולא יכול להציל (אפילו אם יש בכלל ממה להציל).
למעשה זה צעד נוסף לסבסוד מקורבי מפא"י והתקשורת, כמו בנושא מחירי המים, מחירי הקרקע, ההיטלים על יבוא של תוצרת חקלאית, וביטול המע"מ על נושא זה,
לוקחים מהציבור הפשוט ומעבירים לשועי הארץ ושודדיה
אין זה תפקידה של המדינה (ופקידיה) לקבוע מחירים או יותר נכון להכתיב מחירים.
המחירים נקבעים כמו בשוק הכרמל - על ידי מקח וממכר בין הקונה למוכר, ללא התערבות המדינה.
איש אינו יודע (בוודאי לא זליכה או כול פקיד אחר) מהו המחיר ה"נכון". אין כזה דבר "מחיר נכון" או "מחיר אופטימלי".
אם תשאל יהודי מהו המחיר האופטימלי הוא ישאל "בשביל לקנות או בשביל למכור?" כול אחד מנסה לקנות המחיר מינימלי ולמכור במחיר מקסימלי...
בקיצור: אין כזה דבר "מחיר אופטימלי".
לא.
אנו לא מחפשים פנטאזיות, דברים דמיוניים, ורעיונות סרק, פטפוטים חסרי אחיזה במציאות.
אנו מחפשים (רואים כערך) כיבוד זכויות האדם (כולל זכות הקניין), כיבוד חוזים, ואי התערבות שרירותית וכוחנית של פקידי מדינה.
הסיסמה של "מחיר אופטימלי" היא המצאה של אלה שמחפשים תירץ כדי להציק ולהפריע, ולדחוף את האף, ואולי להרוויח משהו מהעסק.
נא לא לתת תשובות בעניני מוסר אלא בענייני כלכלה.
במקומות שבהם הממשלה לוקחת לעצמה תפקיד של אלוהים ומנסה לקבוע את המחירים, תמיד יש עוני. כי בפועל - מי שמנהל את העסק זה פקידים או אקדמאים שאין להם מושג ירוק איפה הם חיים.
התוצאה עם הגז, תהיה כמו במקסיקו, בוליביה או עשרות מדינות אחרות - הגז ישאר באדמה. אם אתה מבריח את היזמים - הממשלה לא מסוגלת להפיק גז.
הניהול היעיל (יחסית - אין יעילות מוחלטת) של הכלכלה קורה כאשר ההחלטות מבוזרות בין עשרות, מאות או אלפים של יזמים, סוחרים ושווקים. העסקים מתנהלים על פי סחר-מכר מרצון (בחופשיות - בהסכמה) בין כול המעורבים.
כמובן - המרקסיסטים טוענים שהכלכלה החופשית (הבלתי מנוהלת) היא בזבזנית ולא הגיונית, ולכן צריך לשים את האלוהים מלמעלה (קרי את הממשלה), כי היא יודעת הכי טוב, והיא תנהל (בכוח פיזי, באלימות) ותכתיב לאנשים מה לעשות "לטובתם הם..."
האשלייה שאתה נתפס לה (ורבים אחרים) היא שמישהו (למשל אתה) יודע יותר טוב "מה צריך להיות" (מה המחיר האופטימלי) ואם רק יתנו לך כוח לכפות על כולם, אתה תשליט אופטימום...
זו אשליה שאתה יודע משהו שאי אפשר לדעת.
הממשלה יש לה את הכוח לכפות רצונה על האנשים (בכוח פיזיז), אבל אין לה (ולאף אחד) את היכולת לדעת "מה הכי טוב". את זה יודעים (לא תמיד נכון) כול אחד, כול בן אדם, לגבי עצמו. אף אחד לא יודע ולא יכול לדעת מה הכי טוב לכולם - ובמקרה זה: מהו המחיר האופטימלי.
המושג "אופטימלי" הוא מושג ערטילאי חסר תוכן של ממש, הוא מבנה דמיוני, הוא אידיאליזציה. אין דבר כזה.