יוחאי רוס מעין-גדי שואל: "מדוע תאגיד המשלם שכר מינימום לעובדיו מרשה לעצמו לשלם שכר מיליוני ₪ למנהליו?"
שאלה טובה.
הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד צריך להיות תרומתו של העובד להפקת הרווחים, שמהם ניתן לשלם שכר. אם החברה לא מצליחה, לא מייצרת ומוכרת, ורק מפסידה כסף אז אין מה לחלק. לכן קודם כל: הייצור והרווח. יש לשער שבעל המפעל, החברה או התאגיד, לא היה משלם למנהל משכורת גבוהה אם היה יכול למצוא מנהל אחר שמצליח לנהל באותה צורה (טובה) ולהפיק אותו רווח ומסתפק במשכורת יותר נמוכה. בעל מפעל לא משלם משכורת גבוהה רק בזכות העיניים היפות של המנהל. אם בעל העסק משלם משכורת גבוהה למנהל זה כנראה כי הוא מעריך שהמנהל "שווה את זה" כלומר – הוא מפיק עבורו רווח – ומנהל אחר, יותר "זול", לא היה מצליח לייצר אותו רווח.
כנ"ל העובד. בעל המפעל, או העסק, משלם משכורות לעובדים במקצועות השונים ובדרגות השונות (לאו דווקא תמיד שכר מינימום) לפי הידע והמיומנות שלהם והתרומה שהם תורמים לשגשוג המפעל ויצירת רווחים. אין לו סיבה לשלם משכורת גבוהה לעובד שאינו תורם הרבה למפעל – רק בגלל שהעובד "זקוק לכסף" (מי לא זקוק?). העובד – שחושב שהוא אינו מקבל מספיק, על פי תרומתו למפעל, יכול לבקש תוספת ולאיים לעזוב. בעל המפעל צריך לשקול אם "שווה לו" (מבחינת עבודת המפעל ורווחיותו) לשלם את המשכורת הגבוהה יותר – או שמא כדאי לו לחפש עובד אחר... (עובד חדש צריך להכשיר, ולעולם לא יודעים מראש כמה הוא באמת יתרום).
החופש הזה נתון לעובד ולמנהל כאחד – אם הוא מרגיש שלא מעריכים את עבודתו מספיק – הוא יכול לחפש עבודה אחרת שבה ירוויח יותר.
גם בעל המפעל וגם העובד הם גורמים אוטונומיים, עצמאיים, ובעלי זכויות אדם. לכל אחד יש זכות מלאה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. שכר משלמים לא לפי מה שנראה ליוחאי רוס מעין גדי כ"הוגן", אלא לפי התרומה לרווח המפעל – שזה המקור שממנו משלמים משכורות. אם אין רווח אין משכורת ואין מפעל.
כל זה נכון למפעלים ותאגידים מסחריים בתנאי כלכלה חופשית ותחרות. במפעלים ממשלתיים הכללים שונים: שם מקבלים משכורת לפי ההשתייכות הפוליטית והקשרים האישיים עם המנהלים הציבוריים של התאגיד, וגם – לפי הכוח והיכולת להזיק למפעל ולחברה בכלל. מי שיש לו הכוח להזיק הכי הרבה – כמו עובדי חברת החשמל שמחזיקים ביד את השאלטר (המפסק) – הוא מרוויח הכי הרבה. מי שלוקח לעצמו משכורות עתק ותנאים נלווים (לעיתים לא חוקיים) – תחת איום להוריד את השאלטר – הוא עובד חזירי. החזירות מתחלקת שווה בשווה בין כל בני האדם, חזירים יש בקרב ה"עובדים" לא פחות מאשר בקרב ה"קפיטליסטים", בקרב העניים לא פחות מאשר בקרב העשירים...
במפעלים פוליטיים הכוח הוא הקריטריון הקובע והחזירות חוגגת. לכן צריך כמה שפחות מפעלים פוליטיים, או ציבוריים, או ממשלתיים או איך שלא תקראו להם.
יעקב
נכון אבל גם
לעובד פשוט לפעמים אין אלטרנטיבות (למשל בשל גילו) ולכן הוא יכול לקבל שכר מינימום שנים רבות,ולעתים אף פחות. שנית, ביצועי מנהלם הבנקים למרות שהיו כושלים וגרמו לאבדן כספים רבים בשל התיסבוכת (למשל הלאומי בארה"ב) לא ניזוקו, אלא ההפיך.מי "בעל הבית" של הבנקים?
בחברות ציבוריות (ממשלתיות וחצי ממשלתיות, כמו הבנקים אצלנו) החזירות חוגגת, גם של העובדים וגם של המנהלים. כי אין בעל הבית. כי העסק שייך "לכולם".נאיביות מפתיעה
מכוון שאנחנו בחברה לא קפיטליסטית בעליל חברות פרטיות נשענות על עיוותים סוציאליסטים להשיג רווחים שלא היו מקבלים בחברה קפיטליסטית אמיתית. זה ברור גם לציבור שנעשק ולעובדים שמקבלים שכר נמוך. בדיוק משם מגיעה הקריאה "מופרז" כי זה מופרז ביחס לסיכון האמיתי.חוזר: למה תאגיד שמשלם שכר מינימום לעובד משלם מיליונים למנהל?
אין הצדקה כלכלית ובוודאי לא חברתית לפערי ההשתכרות, תופעות אלו נגרמות בשל עיוותים וטעויות שמתוך שמרנות כל אחד חושש לתקנם.להבדיל מקבוצת כדורסל למשל, שם יש הגבלה על מספר השחקנים במגרש, לכן כדי לנצח כדאי להביא את השחקן הטוב ביותר, הרי בתחומי כלכלה ועסקים ניתן לחלק את מטלות הניהול בין מספר גדול יותר של מנהלים, להקטין את העומס, לשפר את ההתמחות ובמקביל גם את התוצאות.כאשר משלמים לעובד שכר מינימום, אין לו שום מניע להמשיך באותו מקום עבודה, ובכל רגע שמשהו לא עולה יפה הוא פשוט קם ועוזב.תופעה זו היא נפוצה בדרגים הנמוכים והיא גורמת נזק כלכלי כמו גם חברתי לעסקים השונים.אך שוב, למרות ההפסד שבדבר, עסקים ממשיכים לפעול בדרך זוזו תמימות לחשוב שמערכת ההחלטות העסקיות של בעלי החברה מבוססת אך ורק על כדאיות כלכלית, במקרים רבים - כמו אלו שתארתי למשל, השמרנות וההיצמדות למקובל היא המביאה להחלטות שפוגעות הן בעסק והן במועסקים.זכרו, העובדה שאמהות באפריקה מלות את בנותיהן ומאמללות אותן. ובזמנו בסין אמהות ריסקו את כפות רגליהן של הבנות והכניסו אותן לקופסאות עץ קטנות והפכו את הילדות לבעלות מום צולעות (כמו האמהות עצמן).והעובדה שגברים בארצות חמות מתהדרים בחליפות חמות ועניבות לוחצות, ונשים מדדות על עקביהן מוכיחה שגם בעולמנו המודרני - החלטה אישית לכאורה נובעת מהרגלים סביבתיים ולא משיקולים עיניניים.גם בחברה "חופשית" מבירוקרטיה ופוליטיקה, הטפשות והשמרנות ממשיכות להטיל בנו מומים. וצודק הבחור מעין גדי, פערי שכר אלו הם אכן מום כלכלי וחברתי