לפני המהפכה הקומוניסטית ולפני התרחבות הגוש הקומוניסטי אל מדינות מזרח אירופה – היה שפע של מוצרי חקלאות במדינות אלה, ודאי שלא היה "מחסור". החקלאות הייתה בבעלות פרטית, אלפי כפרים ואחוזות סיפקו שפע של מוצרים, אחרים עסקו במסחר ושיווק התוצרת. האדמה השחורה והפורייה של מזרח אירופה ורוסיה ושפע הגשם – הפכו את האזור ל"אסם התבואה של אירופה". רוסיה הייתה אחת מיצואניות התבואה הגדולות בעולם בתחילת המאה העשרים.
 
עם השתלטות הקומוניזם הולאמה החקלאות (כמו יתר הענפים הכלכליים). הממשל המרכזי "הסדיר" את הענף. פרי האדמה הוכרז כ"משאב לאומי" ש"שייך לעם". לא ייתכן שאנשים פרטיים יסחרו תמורת בצע כסף במוצרים כה חיוניים ובסיסיים לקיומו של העם. לא ייתכן שאיכרים יחליטו מה לגדל, למי למכור ובאיזה מחיר.    
 
במסגרת "הסדרת הענף הפרוץ" החליט השלטון המרכזי במוסקבה, בקייב ובבוקרשט הקומוניסטית על המבנה החקלאי החדש. החקלאות אורגנה בחוות ענק ממשלתיות – קולחוזים (חוות שיתופיות כמו קיבוץ) וסובחוזים (חוות ממשלתיות). החקלאים שהיו לעובדי מדינה קיבלו משכורת ממשלתית, משרד החקלאות והמזון הכין תוכנית חומש וקבע את מוצרי החקלאות שצריך לגדל בכל אזור, את הכמות, את שרשרת השיווק ואת המחירים. כלכלנים ממשלתיים ומומחי חקלאות בוגרי אוניברסיטאות חקלאיות בלנינגרד ובבוקרשט תכננו הכול במדויק והסתמכו על תחזיות צריכה, מודלים סטטיסטים, וחישובים מורכבים שנכרכו יחד ל"תוכנית חומש" חקלאית.
 
התוצאות לא אחרו: התכנון המרכזי היה למופת, אבל תפוחי האדמה נרקבו בשדות ולא הגיעו לשווקים, מכונות חקלאיות היו לרוב מושבתות, וממשאיות הדגנים נגנבו מנועים... אפילו הצבא הרוסי גויס לעיתים לעזרת חקלאות הקולחוזים – אך ללא הצלחה. החקלאות המרכזית המתוכננת, לא הצליחה להאכיל את העם הרוסי. על יצוא מוצרי חקלאות אף אחד לא העז אפילו לחשוב, כי המחסור בשווקים המקומיים הפך לתופעה כרונית, עד כדי שנים של רעב ומוות. ונכון – איך אפשר לייצא מלפפונים ועגבניות לחו"ל כאשר ילדי רוסיה ואוקראינה רעבים? עם נפילת הקומוניזם בסוף שנות השמונים נזקקה רוסיה לסיוע הומניטארי של מוצרי חקלאות מהמערב.
 
השלטון הקומוניסטי לא יכול היה לסגת אידיאולוגית מ"הסדרת ענף החקלאות", אבל העלים עין מה"חקלאות השחורה" שהתפתחה. האיכרים שעבדו בקולחוז הורשו לגדל מעט מוצרים בחלקה "הפרטית" הצמודה לביתם ל"צריכה עצמית" בלבד (כי מכירה תמורת בצע כסף – אסורה חוקית ואידיאולוגית). עובדי הקולחוז גנבו מידי יום מעט מוצרי חקלאות מהקולחוז, ומכרו את הסחורה בשווקים כעודפי מוצרים שגודלו בבית "לצריכה עצמית". עם השנים הסתבר שהחלקות "לצריכה עצמית", שהיוו פחות מ- 3 אחוזים מאדמות רוסיה, סיפקו כ- 50 אחוז ממוצרי החקלאות במדינה.
 
כמובן שהצמרת הפוליטית והחברתית ובעלי הקשרים והפרוטקציה – מעולם לא סבלו ממחסור במוצרי חקלאות – אפילו היו להם, רק להם, חנויות שפע מיוחדות ובלעדיות.
 
לאחר נפילת הקומוניזם וקריסת "התכנון המרכזי" – נפסק בהדרגה המחסור במוצרי חקלאות. רוסיה ואוקראינה חזרו לייצא דגנים למרות אי היעילות של החקלאות, שסבלה במשך עשרות שנים מ"תכנון מרכזי" ומפיגור מצטבר בתשתיות.
 
"האיש ברחוב" ברוסיה ובאוקראינה הקומוניסטית נולד וגדל באותה מציאות. זה היה עבורו "המצב הנורמאלי". כולם ידעו שצריך לעמוד בתור כשמגיע משלוח של תפוחי אדמה, כל אחד ידע שצריך "קשרים" כדי להשיג תוצרת חקלאית טרייה. כולם "הסתדרו".
 
לכולם גם היה ברור ש"ככה זה" – יש הגיון שהממשלה מתכננת באופן מרכזי את החקלאות, הרגולטור עושה סדר ומפקח; המחסור התמידי, כך האמינו, נובע מתכנון שגוי, בגלל פקידים מושחתים, בגלל ש"כולם גונבים", בגלל מנהלים גרועים ומינויים על פי נאמנות מפלגתית. ראשי המדינה האשימו תדיר את "מזג האוויר הגרוע" בריקבון החיטה ותפוחי האדמה בשדות; ציניקנים אמרו ש"מאז המהפכה הקומוניסטית – מזג האוויר ברוסיה גרוע...".        
 
איך יתכן?
 
איך ייתכן שבמדינה עם אזרחים משכילים ורופאים מוכשרים כמו ישראל יש "מחסור במיטות בבתי חולים"? איך ייתכן שאלפי רופאים ישראלים מצטיינים עובדים במיטב המרכזים הרפואיים בעולם וכאן יש "מחסור ברופאים", איך ייתכן שבעלי "המקצוע היהודי" ביותר בקהילות היהודיות  – רפואה – לא נוהרים לישראל למלא את החסר. איך ייתכן שלמרות המחסור ברופאים, רק יחידי סגולה יכולים להתקבל למספר המקומות המצומצם בבתי הספר לרפואה בישראל ומאות ישראלים נוסעים ללמוד רפואה באירופה מידי שנה. איך ייתכן שלמרות "המחסור" בשרותי רפואה – אי אפשר להקים בישראל בית חולים חדש, או פקולטה ללימודי רפואה, ותהליך אישור הקמתו של בית חולים חדש במרכז הארץ (אשדוד) נמשך כבר כ-20 שנה. בית חולים עדיין אין, אבל לפחות כבר תקעו שם שלט שמבשר "כאן יקום בית חולים".
 
איך ייתכן שכולנו גדלנו אל תוך מציאות זו ומקבלים אותה כמצב נורמאלי? כותרות התקשורת בעיתונות הכלכלית ובתוכניות הדיבורים ברדיו נזעקו לאחרונה על נתוני משרד הבריאות: שגשוג "תיירות המרפא" לישראל. אוי ואבוי. "...ובימים אלה מתכנסת תת־ועדה של ועדת גרמן ‏(הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית בישראל‏), שאמורה להסדיר את התחום הפרוץ של תיירות רפואית, המתנהל בשנים האחרונות כמעט ללא אמות מידה או פיקוח רגולטורי" (דה מרקר).
 
הקולחוזים של מערכת הבריאות בישראל
 
הרפואה בישראל הולאמה מאז הקמת המדינה. כל בתי החולים למעשה ממשלתיים (גם אלה של קופת חולים, למעט אסותא), קופות החולים שהשתייכו בעבר למפלגות פוליטיות, הן כיום עמותות. הבעלות בקופות שייכת "לחברים". כיוון שהן מלכ"ר, אין להן זכות לרווחים, אבל משכורות שמנות לבכירים – מותרות.  הזכות היחידה שיש לחברי הקופות, היא לבחור את ההנהלה, וזו נבחרת בדרך כלל בהליך נסתר מעין החברים. בתי החולים וקופות החולים שייכים "לעם" – אין "בעל בית". דגם  עם מאפיינים קומוניסטים של "תכנון מרכזי" ואידיאולוגיה "שוויונית" שהשחיתות בו בלתי נמנעת.
 
אבל לא רק השחיתות בלתי נמנעת, אלא גם המחסור, התור ויתר העיוותים. עכשיו אפשר להעתיק לכאן את הקטע הקודם על החקלאות ברוסיה הקומוניסטית ולשנות את המילה "חקלאות" ל"רפואה בישראל".
 
"הסוציאליזם החקלאי" היה ריק מתוכן והיתכנות. המציאות שמאחורי ההצגה המזויפת הייתה סבל אנושי. החקלאות ברוסיה ניצלה מקריסה מוחלטת רק בזכות ה"שחיתות" הפנימית הבלתי נמנעת במערכת. "שחיתות" שנובעת מהרצון האנושי הפשוט לחיות ולנסות לחיות טוב יותר.
 
מערכת הבריאות הציבורית בישראל תיעלה עצמה, באופן בלתי נמנע, למצב דומה: תחת מסכה של "שוויונית" ו"ציבוריות", רובנו הגדול זוכה לשירותי בריאות די סבירים, אבל בזכות "קומבינות": "ביטוח משלים", קשרים, שר"פ, "ביטוחים פרטיים" ו"רפואה שחורה". וכמו האזרחים ברוסיה, למרות שכל אחד מנסה להסתדר באופן פרטי – כולם כאן סבורים שהרפואה צריכה להיות "ציבורית", כלומר בבעלות המדינה. חולמים על גן עדן אוטופי שכולם יקבלו "בריאות חינם", שוויונית וברמה גבוהה. כולם מדקלמים שהבעיה היא רק בניהול שגוי, בפיקוח הדוק יותר, בתכנון נכון, בשינוי סדרי עדיפויות, בתוספת תקציב וב"הסדרה" של הפעילות ב"חלקות הפרטיות". ממש כמו השלטון ברוסיה הקומוניסטית – גם ממשלות ישראל שבויות באותה אידיאולוגיה, נושאת דגל השוויוניות ועוינת לבעלות פרטית.
 
במערכות מעוותות כאלה הפיתרון צומח מהשטח, מהרצון האנושי הבסיסי לחיות טוב יותר. "השחיתות" ברפואה הציבורית בישראל מונעת קריסה מוחלטת של המערכת הציבורית – לכן נאלץ הממשל המרכזי לאפשר "חלקות פרטיות" תוך עצימת עין. שם היו בשדות תפוחי אדמה (בדרך כלל), אבל המערכת הממשלתית המשובשת לא הצליחה לקטוף ולשנע אותם לחנויות; וכאן – יש חדרי רנטגן וניתוח ממשלתיים, אבל הם נסגרים כבר לפנות ערב. שם גנבו מוצרי חקלאות מהקולחוז והרוויחו מהחלקות הפרטיות – וכאן גונבים מהתשתית הציבורית באמצעות השר"פ ומרוויחים מהחלקה הפרטית, סליחה – מהקליניקה הפרטית ("אחרי שעות העבודה" בקולחוז). שם הבכירים והמקושרים קיבלו עגבניות ותפוחי אדמה בשפע בחנויות הסגורות לציבור. כאן הבכירים, המקושרים, העילית החברתית והפוליטית ומאות אלפי בני המשפחה המורחבת של רופאים ועובדי מערכת הבריאות – זוכים לרפואה יעילה וכמעט ללא תורים.
 
מערכת הבריאות הריכוזית והמפוקחת מושחתת, גם אם רוב השחיתות חוקית. הרופאים שנותנים "שירותים פרטיים" לא משלמים לבתי החולים עבור השימוש בתשתית הממשלתית. כאשר "חולה פרטי" מקודם בתור לחדר ניתוח, או בתור לאבחון MRI – הרופא למעשה "שוכר" את מכשור ותשתית בית החולים עבור הלקוח הפרטי שלו באפס כסף. את התמורה הוא מכניס לכיסו הפרטי. התמורה לפעמים אינה בכסף – אלא מהווה עסקת ברטר בשוק סגור ודי גדול של "החלפת טובות" הדדית בין חברי הקבוצה המורחבת.
 
אני אישית, לא שילמתי למנהל המחלקה שהואיל לקבל את קרוב משפחתי ללא תור. אבל אני "חייב" לשרשרת החברים שסייעו לי להגיע אליו ולדחוק את הזקנה שבמסדרון אל סוף התור. עסקת ברטר. אלה כללי המשחק במערכת "ציבורית-שוויונית" ולא יכול להיות אחרת. הקצאת המשאבים, שתמיד מוגבלים, נקבעת לפי קשרים וסולם חברתי, לפי גובה התשלום השחור – או ערוב של שלושת הגורמים גם יחד.
 
"רפואה ציבורית", כמו "חקלאות ממשלתית", משרתת מעגל רחב של מקורבים שלא צריכים לעמוד בתור ואחרים שיכולים לשלם הרבה. רפואה ציבורית מחייבת קיומה של שחיתות, אחרת לא תהיה מערכת בריאות סבירה, כפי שחיסול בכוח של חלקות החקלאות הפרטיות ברוסיה היה גורם לרעב ומוות.  
 
"הפשע החברתי" של תיירות המרפא
 
משרד הבריאות מעריך כי הכנסות בתי החולים בישראל מתיירות מרפא חצו ב-2012 את קו חצי מיליארד השקלים, הערכות אחרות מדברות על מיליארד שקל בשנה לבתי החולים. לפי הנתונים של המרכז הרפואי בלינסון, כל תייר-חולה הכניס לבית החולים בממוצע כ- 10,000 דולר. כמה קיבל הרופא במזומן? כמה גבו החברות והיחידים שמשווקים את השרות? אלה שמארגנים את הנסיעה לישראל ואת חבילת הבריאות? כמה הוציא כל תייר על שירותי מלונאות לחולה ולקרוביו? חלק מהתיירים גם משלבים ביקור באתרי תיירות. אם בתי החולים גבו חצי מיליארד שקל ויותר ב-2012, אז כנראה שהענף מכניס לכלכלת ישראל לפחות 2 מיליארד שקל בשנה – ענף יצוא רציני כבר היום.
 
כל הפרשנים, כמעט בלי יוצא מהכלל, זועקים על התיירים הרפואיים שמקבלים שירותי רפואה "על חשבון הזקנה במסדרון". הם תוהים איך ייתכן שבענף בו קיים מחסור כה גדול – הממשלה לא דואגת קודם ל"עניי עירנו" ומאפשרת תיירות רפואית. הרופאים ומנהלי בתי החולים מוקעים כ"אויבי העם" – חלק מהפרשנים ודאי היו שולחים אותם "לחינוך מחדש" בסיביר, אילו יכלו.
 
מנהלי בתי החולים טוענים שהם יכולים למלא עד אפס מקום את בית החולים בתיירי מרפא, אילו רק רצו. אז מה כותבת העיתונות הכלכלית? "...מתחת לאפו של משרד הבריאות צומח ענף שמגלגל מאות מיליוני שקלים בשנה ומערער את היסודות של מערכת הבריאות הציבורית...". כולם גם יחד קוראים "להסדרת הענף הפרוץ של תיירות רפואית" – לצרף אותו למונופול הממשלתי, לקולחוז.
 
מדינה, בה מערכת כלכלית מצליחה ומוניטין מקצועי מעולה – הופכים ל"אויב הציבור" – היא מערכת חולה, מעוותת. הציבור ברובו הגדול, כמו האזרח הרוסי, מאמצים את האידיאולוגיה השגורה של "הרפואה הציבורית", ולומדים להסתדר איכשהו כאשר הבעיה מתקרבת לביתם. על הנחת הבסיס האידיאולוגית איש לא מנסה לערער – עצם קיומה של "רפואה ציבורית".
 
אז מה כן? איך תהיה לנו מערכת הבריאות הטובה בעולם? איך תוכל ישראל להפוך ליצואנית מובילה של שירותי רפואה בעולם? למרכז רפואי עולמי ולתעשיית יצוא שתשתווה, ואולי תשיג את ענף ההי-טק?
 
על כך כבר כתבנו כאן.
 
מוטי היינריך