רביעי, 11 ינואר 2012 18:01

פרדוקס העוני - ככל שהממשלה תילחם בו כן ירבה וכן יפרוץ

אילו "מלחמה בעוני" הייתה תחום מדעי או עסקי – כבר מזמן היו מסיקים מסקנות נחרצות, זונחים את ה"מודל" ומנסים גישה שונה. ממשלות וראשיהן מתחלפים, תוכנית מחליפה את קודמתה - והעוני בשלו - מסרב להתנדף.

תמיד היו ותמיד יהיו עניים, עשירים ואלה שבאמצע. אין שיטה כלכלית חסינת עוני למרות שפוליטיקאים ושליטים מבטיחים "להילחם בעוני". עם התבססות הדמוקרטיה הפכה הדרישה ל"מיגור העוני" לכלי ניגוח נוח לכל אופוזיציה ולהבטחה פוליטית הכרחית בכל מצע מפלגתי. 

הסיסמאות לא נגמרות בדרישות ובהבטחות בלבד, וממשלות מזה לפחות 100 שנים פועלות במרץ "למיגור העוני". העוני מסרב להיעלם למרות שחלקו הגדול של תקציב המדינה (כנראה בכל מדינה מערבית), לפחות ב-40 השנים האחרונות – נועד לרווחה, למלחמה בעוני. תוכנית מחליפה את קודמתה, רפורמה מצטרפת לקודמותיה – וה"מלחמה" נמשכת: "העדפה מתקנת", תשלומי סעד, בריאות וחינוך חינם, "שיקום שכונות", תלושי מזון (בארה"ב), מס הכנסה שלילי. ממשלות מתחלפות, נשיאים וראשי ממשלה מתחלפים; משרדי הרווחה והסעד, החינוך והבריאות כבר ארחו את נציגי כל הקשת המפלגתית על מגוון דעותיה – והעוני בשלו – מסרב להתנדף.

אילו "המלחמה בעוני", הייתה שייכת לתחום מדעי או עסקי – כבר מזמן היו מסיקים מסקנות נחרצות, זונחים את ה"מודל" ומנסים גישה שונה להבנת הסוגיה. אבל העוני הוא כלי פוליטי נוח שמאפשר תמיד לתקוף את הממשלה, כל ממשלה, ולדרוש תמיד הקצאת משאבים נוספים ו"שינוי סדר עדיפויות". ומנגד – כל דובר ממשלתי יבטיח "מלחמה נחושה" וינפנף בכל נתון סטטיסטי מקרי כ"הישג". דוגמה לכך ניתן לראות, אצלנו, בתגובות לדוח העוני האחרון

שר הרווחה, משה כחלון, אמר כי "על אף הירידה בעוני ב-2010 ...אפנה לממשלה בבקשה להתערב בצורה משמעותית ונרחבת יותר כדי להילחם בעוני ולצמצמו". מנגד, טפח שר האוצר שטייניץ על שכם עצמו, והתגאה בהישג: "אני יכול לבשר לכם לראשונה שאנחנו רואים... את תחילתה של מגמה בצמצום ממדי העוני... בישראל". יופי, כל אחד מדקלם את התפקיד שלו בהצגה. וכך, בכל דור ודור, כמו מצוות סיפור יציאת מצרים, כולם חוזרים ונלחמים בעוני.

איך "נלחמות" ממשלות בעוני? בעיקר על ידי הפצצות מהאוויר. פצצות של כסף בצורת קצבאות וזכויות. מכיוון שאין בנמצא "פצצות חכמות" ומדויקות שיפגעו רק בעניים, נאלצת הממשלה לבצע "הפצצות שטח" מאסיביות מתוך הנחה שחלקן גם פוגע במטרה – בעניים באמת. מכיוון שצריך המון "פצצות טיפשות" וכבדות בכסף – צריך גם מיסוי כבד כדי לגייס את הכסף למילוי הפצצות. צריך מנגנון גדול של פקידים שיחרים את הכסף מאנשים עובדים, צריך עורכי דין, רואי חשבון, שוטרים ושופטים כדי לרדוף את האזרחים שלא מוסרים בקלות את פרי עמלם לשלטון שמחמש את הפצצות. את ה"פצצות הטיפשות" צריך לייצר, וצריך גם מנגנון עצום של עובדים שירכנו על תצלומי אוויר וינסו לגלות את בתי העניים שלמטה כדי לכוון את הטייסים והמטוסים שינסו לדייק יותר בהפצצות. אלה הן עשרות אלפי המשכורות שמשולמות לעובדי הרווחה, הביטוח הלאומי, העמותות הנתמכות ויתר עובדי מנגנון "המלחמה בעוני". 

הציבור אינו טיפש, וכל אחד מקווה שגם את ביתו יפציצו בכסף ה"פצצות הטיפשות" וכך יזכה מן ההפקר. לכן, יש גם ציבור של מאות אלפי אזרחים שצובע את גג ביתו בצבע שמסמל לטייסי המפציצים עוני – וכך גם הם, ה"רמאים", זוכים לחלק נכבד מהכסף שנופל משמים. הם בסך הכול מחזירים לעצמם חלק מהכסף שנלקח מהם על ידי הממשלה. אחרים משתייכים לקבוצות לחץ פוליטיות שדואגות, באמצעות המערכת הדמוקרטית, להיכלל ברשימת היעדים שמופצצים בכסף – לטייסי הממשלה קל לזהות את אזורי המגורים שלהם מהאוויר בזכות הכיפות השחורות שמעטרות את ראשיהם.

אבל אם כבר קיימת טייסת הפצצה, ואם כבר קיים כל המנגנון שגובה כסף מאנשים יצרניים, אז מדוע שלא יפציצו בכסף גם את בתיהם של עובדי הסקטור הציבורי המורחב (כ-800 אלף עובדים). מחציתם מיותרים לחלוטין, המחצית האחרת "שווה" אולי רבע מהכסף שצונח עליהם וה"מחצית" השלישית כנראה הכרחית, אבל קשה להבחין מי שייך ולאן – אז בתי כולם מופצצים בכסף.

כך אנחנו מגיעים דור אחרי דור, דוח אחרי דוח, לצמיחה בתחולת העוני – מי משוגע לצאת מהרשימה? איזה פוליטיקאי יעז לבטל את השיטה? כל דיירי הבתים שמקבלים כסף משמים מעוניינים להמשיך, כל הטייסים ויצרני מטוסי ההפצצה התרגלו כבר ל"עבודה" שלהם, גם גובי המס התרגלו לקבל תשלום עבור סחרור הכסף מהאזרח העובד – אל הפצצות – וחזרה אל האזרח. כולם מעוניינים בהמשך השיטה וכולם יבחרו בפוליטיקאי שיקרא להגדלת המרחב המופצץ בכסף אפילו אם חלקו נופל לים (ומשם אוספים את חלקו עובדי הנמלים...).

וככל שיתרחבו יעדי ההפצצה יתפזר פחות כסף אל עבר בתי העניים האמיתיים – ויותר עניים יצטרפו למעגל. אל מעגל העוני יצטרפו גם אלה שכבר התרגלו שכסף נופל משמים ולכן לא טרחו ללמוד כיצד לייצר עושר באמצעות עבודה. דור שני ושלישי מצטרף – עבורם כסף משמים הוא מצב מובן מאליו. התהליך יואץ כאשר יסתבר שהפצצות נעשות דלילות יותר בגלל שהטייסים דורשים העלאת שכר, עובדי רשות שדות התעופה מאיימים; ובגלל שהציבור העובד, ממנו החרימו את הכסף, הולך ומתמעט ואינו מצליח לייצר די כסף. גם היזמים, אלה שיוצרים מקומות עבודה אמיתיים, לא עומדים בקצב בגלל עיסוק בהתמודדות עם הרגולציה הממשלתית שרק נועדה "לטובת האזרח" ולטובת "צמצום הפערים בחברה".

ככל שהמדינה "תדאג" לפחות אזרחים – יהיו פחות עניים אמיתיים – כי רמת החיים של כולם תעלה. ממשלה ש"נלחמת בעוני" רק מרחיבה ומנציחה אותו. צריך להחליף את "מדד העוני" ב"מדד סיכויי ההיחלצות מעוני" ואז יסתבר לכולם שהסיכוי גדל ככל שהממשלה קטנה יותר, עושה פחות ורוב הכסף נישאר בכיסי האדם העובד ואינו מוחרם כמיסים. צריך לבטל את כל מערך הפצצת הכסף וסחרורו מהאזרחים אל השמים ומהשמים אל הפצצות, צריך לבטל את "זכויות העובדים", את החוקים לקבלת כסף שלא תמורת עבודה. המדינה לא צריכה להבטיח (הבטחה חסרת כיסוי) "קיום בכבוד לכל אזרח", או "זכות יסוד לקיום בכבוד". להתקיים בכבוד אפשר רק מעבודה. קיום על חשבון השכנים שלך אינו מכובד. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 23 ינואר 2018 19:43
הוסף תגובה