המרקסיזם אמנם נכשל בכל ניסיון ליישמו, אבל "הרוח הקומוניסטית" של חתירה לחברה אוטופית שוויונית והסיסמה "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" – נקלטו היטב במוחם של המונים בעולם. גם במדינת ישראל התבסס המונח, באופן בלתי מודע ותחת מסך עשן של המינוח העברי – "חברתי". אין היום פוליטיקאי שאינו "חברתי" או חותר ל"שוויוניות"...

הסיסמה מוטמעת עמוק במוחנו והיא חלק בלתי נפרד ממדינת הרווחה הישראלית שמקובלת על כולם, שמאל וימין כאחד. טובי בנינו אינם ערים לטפיל המרקסיסטי שהיכה שורש עמוק במוחם ובליבם. לפיו, כל אחד תורם לכלל "כפי יכולתו" והקופה הציבורית מחלקת את הכסף ואת ההטבות האחרות לכל אחד "לפי צרכיו". אלה כללי המשחק הדמוקרטי-חברתי (סוציאליסטי) במדינת ישראל מאז הקמתה.

אבל איך אפשר לגייס כסף מהציבור (כמעט 500 מיליארד שקלים בשנה) באופן שכל אחד יתרום "לפי יכולתו"? אי אפשר, אז חייבים לכפות בכוח גביית מיסים; ומי יחליט כמה אפשר להחרים לנו? מה "יכולתנו"? רק פוליטיקאים.

מנגנון זהה מופעל לחלוקת הכסף "לכל אחד לפי צרכיו" – מי מחליט למי לחלק וכמה? שוב, רק פוליטיקאים. הם מחליטים גם על הטבות שאינן חלוקת כסף ישירה: פטורים שונים, הנחות, מכס על מתחרים בעסקים ועוד.

הואיל ומנגנון ה"גביה-חלוקה" הוא פוליטי ולא ייתכן אחרת, הכוחות הפועלים בו הם חלק בלתי נפרד מהמשטר הדמוקרטי ומעוגנים היטב בספר החוקים. מרביתו של הר החוקים במדינת ישראל, ורובן של אלפי יוזמות החקיקה מידי קדנציה "מסדירים" אידיאולוגיה זו שמקובלת על כולם (כמעט).

הבאג הדמוקרטי

רבים מהבוחרים משייכים עצמם לקבוצה אידיאולוגית (שמאל, ימין, דת, מסורת, כלכלה חופשית ועוד). במקביל לשיקולי הצבעה אידיאולוגים יש תמיד גם מצוקות אישיות כמו כלכלה, דיור, חינוך לילדים ועוד.

פוליטיקאים מתקשים להבטיח וליישם בקדנציה הקצרה והמקוטעת שינויים אידיאולוגים במדיניות ממשלתית. לדוגמה: פוליטיקאי יימנע מהעלאת תוכנית למהפכה ממשית במערכת החינוך (נניח, סגירת משרד החינוך והעברת האחריות אל מנהלי בתי הספר ולהורים). עוד טרם יוגש מסמך העבודה הראשון, תסתיים תקופת הכהונה של השר.

לעומת זאת, העלאת שכר או חקיקה לחלוקת הטבות למגזר מסוים (ש"מגיע לו") היא יוזמה מהירה יחסית עם סיכוי גבוה שתיושם.

הפוליטיקאי מעריך כי הבוחרים יעדיפו להצביע למועמדים ולמפלגות שיבטיחו מתנות נוספות לבוחר ולקבוצתו על חשבון הקופה הציבורית. זהו "הבאג הדמוקרטי".

הדגש הוא על "נוספות", כי הבוחרים מתרגלים לכל רמת הטבות עד שזו נחשבת למצב "הנורמאלי החדש". כדי לזכות בבחירות דמוקרטיות, צריכים המועמדים "לרגש" את ציבור היעד בהטבה חדשה ונוספת – על חשבון תקציב המדינה. שוחד הבחירות מובנה בשיטה הדמוקרטית.

חבר כנסת נחשב ל"פרלמנטר טוב" ככל שירבה בהצעות חוק חדשות. מרביתן תוצאה ישירה של הבאג הדמוקרטי. הח"כ המצטיין חייב להתאמץ לאתר הטבה שאפשר לחלק לקבוצה ממנה הוא מצפה לתמיכה. זו אינה משימה קלה. קודמיו, לאורך השנים שחלפו, כבר קטפו את השמנת של חלוקת המתנות האוניברסאלית: יש לנו כבר מזמן דמי אבטלה, קצבאות זקנה, קצבאות לילדים, להשלמת הכנסה וגם לאימהות חד-הוריות – אבל תמיד אפשר להמציא משהו חדש כמו "מחיר למשתכן" של השר לשעבר משה כחלון או "תלושי מזון" שאריה דרעי מבטיח. הבאג הדמוקרטי הוא תופעה כלל עולמית ללא הבדל בין "שמאל" לבין "ימין".

לא ניתן למדוד אובייקטיבית את תרומתו של כל אחד ל"כלל", למדינה. לא ניתן למדוד אובייקטיבית את ה"צרכים" של היחיד ולהחליט על חלוקה "לפי צרכיו". ההכרעה כמה לגבות ולמי לחלק נקבעת על ידי פוליטיקאים במאבקים פוליטיים ובַּכוח של קבוצות לחץ ולוביסטים; הכוח הפוליטי והכוח להזיק לפוליטיקאים הוא שקובע מי ייהנה מהחלוקה ומההטבות. אלה הכללים ואין אחרים מהרגע שהסכמנו על "דמוקרטיה" שהיא גם "מדינת רווחה".

אף אחד לא קם

אף אחד לא מערער על השיטה, על החלוקה "לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שעדיף להימנות עם הקבוצה מקבלת ההטבה – אנשי עסקים בעלי צרכים יכולים תמיד לשלם ללוביסטים לסחיטת הטבות. רשימת קבוצות ה"מגיע לי" בישראל ארוכות ומתרחבות תמיד: מבוגרים, נכים, עניים, חקלאים, עובדי נמל וחשמל, דן ואגד, יישובי קו-עימות, משקיעי "אנרגיה ירוקה", אינטל, קציני קבע, עובדי בנק ישראל, מקבלי פנסיות תקציביות, מחוסרי דיור... רשימה שאינה מסתיימת... וגם חרדים.

מחאת 2023

דגלי המחאה התגלגלו והתרחבו מ"רק לא ביבי", אל התנגדות ל"רפורמת לוין" ונכון להיום מתמקדים ב"חרדים הפרזיטים".

הטענה הנפוצה היא "סחיטת הכספים הפוליטית" לפיה החרדים זוכים לתמיכה כבדה ומעיקה מתקציב המדינה. לפני כשנתיים נקב ח"כ אביגדור ליברמן בסכום גבוה של 7 מיליארד שקלים. העיתון הכלכלי גלובס בדק את המספר שליברמן נקב והגיע למסקנה שסך התמיכות בחרדים, מעבר לתמיכות שכל אזרח ישראלי זכאי להן, עומד על כ- 2.5 מיליארד שקלים. סכום זניח יחסית לתקציב מדינה של כ-500 מיליארד (מחצית האחוז).

עיקר ה"הזרמות" לסקטור החרדי נובע דווקא מחקיקה "חברתית" במסגרת מדינת הרווחה הישראלית ולא מהקצבות ישירות. רובו של תקציב המדינה הן העברות כספים ל"כולם" – כסף שמוזרם ל"כל אחד לפי צרכיו".

החרדים, כמו כל סקטור אינטרסנטי, יתמכו בכל חקיקה "חברתית" – העלאת קצבאות הילדים, הנחה בארנונה למשפחות גדולות ולבעלי הכנסה נמוכה, חוק קרן הארנונה, הנחות בתחבורה ציבורית, סיוע המדינה למחוסרי דיור, סיוע לזוגות צעירים, העלאת שכר מינימום, השלמת הכנסה, או הרעיון האחרון: חלוקת תלושי מזון לנזקקים.

חוקי הרווחה משתנים תמיד רק בכיוון אחד – הרחבה. אין פוליטיקאי מימין או משמאל שיעז להציע צמצום תשלומי רווחה. האחרון שהעז ונכווה היה בנימין נתניהו בכובעו כשר אוצר (2003) ואכן הליכוד שילם מחיר פוליטי כבד בבחירות שנערכו לאחר מכן.

המשטר הדמוקרטי בנוי על "שוחד בחירות" מאז ומתמיד ולא רק בישראל – אף פוליטיקאי לא מעז אפילו להציע שינוי שיטה – כולם "חברתיים".

הטענה החלופית של המחאה היא "החרדים לא תורמים למדינה – אנחנו, העילית הכלכלית לא רוצים להמשיך לממן אותם". כאן מודגם "עיקרון פָּארֵטוּ" הידוע יותר ככלל 20-80: בתופעות רבות 80% מהפעילות מקורה ב-20% מהגורמים הפעילים – בדרך כלל כ- 80% מהכנסות המדינה ממסים (בכל מדינה) מקורן מ-20% מהאוכלוסייה. אין חדש תחת השמש: טענה דומה אפשר להעלות בארצות הברית נגד השחורים; בבלגיה, הפלמים ("הצפונים") רוצים להיפרד מהוולונים ("הדרומים") בטענה שהצפון מממן את תשלומי הרווחה של הדרומים; או חבל הבאסקים העשיר בספרד ששואף להיפרדות ולעצמאות. כך גם במקומות אחרים בעולם. אף אחד לא הציע איך מודדים "תרומה למדינה" באופן שתהיה בסיס לקבלת קצבאות והטבות מהמדינה.

טיעון המחאה צודק אילו נישא בפי תומך במדינת חופש קפיטליסטית (כמו אתר "קו ישר" – משטר לפיו המדינה אינה כופה על אזרח לממן את "צרכיו" של השכן. אך הטיעון נוטף צביעות כאשר הוא מושמע בפי "הנאורים", בעלי השקפת עולם "חברתית".

בראש הטענות מככבת ההתמרמרות כי רוב החרדים אינם משרתים בצבא ולא מסכנים עצמם. בעיה לכאורה. האם כל חייל מסכן את חייו? הרי כ-90% ממשרתי החובה והקבע מסתכנים לא יותר מחרדי בבני ברק (זה בערך היחס בכל צבא בין לוחמים לבין התומכים שסביבם). האם כל לובש מדים באמת "תורם"? כל מי ששרת בצה"ל יודע את התשובה.

כאן עולה הטיעון הנסתר בדרישה לכפיית שירות צבאי: "הצבא הוא עונש שמוטל על כל ישראלי-יהודי שאינו חרדי. על כן, צריך להעניש במידה שווה גם את החרדים". המשכו הוא הרעיון להטלת עונש-משווה גם על מי שלא נענש בלבישת מדי זית צבאיים – לחייבו בשרות לאומי אזרחי. האם יוצע חוק שימנע תשלום קצבאות מדינה למי שלא שרת בצה"ל או ב"שרות לאומי"? אחרת, מה התועלת? פטפוטי סרק פוליטיים.

"שירות לאומי" מקיף הוא מנגנון ענק שיצטרך לגייס, לנהל, ולפקח על ה"עונש" שיוטל על כ- 200,000 צעירים שייכפו עליהם כ-3 שנות "שרות לאומי אזרחי". מדובר בהקמת מנגנון חדש של אלפי ג'ובים מנהליים, מגדלי משרדים חדשים בקריית השרות הלאומי שתוקם, לשכות למנהלים, צי רכב צמוד ופנסיות שמנות לבכירים. ומי לדעתכם יממן את ההזיה? שוב, אותם 20 אחוזים מהציבור שכבר "תורמים את חלקם".

כבר היום, בשירות הלאומי המצומצם, חלק ניכר ממקומות ההתנדבות וגם מרישומי ההתנדבות פיקטיביים. נוכל בקלות לתאר לעצמנו את הקומבינות בשירות לאומי נרחב של מאות אלפים... וגם אז, תוך זמן קצר תורכב רשימה של סיבות "מוצדקות" לפטור (וחזרנו למצב הנוכחי...).

הטיעון האחרון נגד החרדים קשור גם הוא ל"תרומתם": העדר לימודי ליבה פוגע ביכולת השתלבותם בכלכלת המדינה, לכן הם עניים. "עם היד על הלב", וכי מה אכפת לכם שמאות אלפי חרדים בחרו לחיות באורח חיים צנוע וסגפני? החרדה שלכם ברורה – "מדינת הרווחה" מזרימה להם תמיכות על חשבונכם. אבל אתם הרי מצדדים במדינת רווחה. נחזור, איש אינו מציע להתנות את קצבאות הרווחה במדד אישי של "תרומה לכלכלה".

הרי לימוד לכשעצמו אינו מבטיח "תרומה לכלכלה". יש תחומי לימוד רבים ש"תרומתם לכלכלה" בספק, או לפחות אינה גבוהה מלימודי קודש. האם מנהיגי המחאה ירצו לחייב כל אזרח במבחני דרוג-ליבה באלגברה, לשון, גיאוגרפיה ואנגלית וזאת כדי לקבוע את הזכאות לקצבאות מהמדינה? מבוי סתום.

טעות בזיהוי ה"אויב"

"העילית החברתית והכלכלית", יצרני העושר בחברה, נושאים על גבם לפחות שליש מתושבי ישראל – כולל ערבים, בדואים, חרדים ויחסית מעט עניים שאינם מזוהים מגזרית. נוח להפנות חיצי משטמה לחרדים כי הם מזוהים לעת הזאת עם הקואליציה. ל"אנשים נאורים" לא מתאים לדבר נגד מוסלמים, אז מה נותר? חרדים.

המוחים, ציבור מלומד ואינטליגנטי, אינו מבין שהבעיה היא "מדינת הרווחה" ולא החרדים. למחאה לא אכפת "לשאת על גבה" מגזר גדול כמעט פי שניים מהחרדים (ערבים ובדואים) שזוכים גם הם לקצבאות "מדינת הרווחה".

כישלון הקונספציה ה"חברתית"

מדיניות רווחה שמתבססת על כפייה בכוח של מיסים וחלוקתם על ידי פוליטיקאים – נכשלה. 75 שנה של חלוקת כספים מסיבית (רוב כספי תקציב המדינה) לא פתרה שום בעיה – למרות שבשלטון החזיקו מפלגות "חברתיות" שונות מאז קום המדינה.

למרות מכונת החלוקה האדירה, "הגופים החברתיים" טוענים בעקביות כי מידי שנה יש יותר "עניים", יותר "רעבים", יותר ילדים במצוקה. מערכת הבריאות תמיד "קורסת" ומערכת החינוך תמיד נכשלת בכל מבחן בינלאומי.

האמונה שבכוחה של המדינה לפתור בעיות חברתיות אין לה על מה לסמוך, להיפך – מדינת הרווחה רק מעצימה את הבעיות ובמחיר כבד של חבלה ברמת החיים ומיסוד שחיתות.

כל ניסיון, אפילו תיאורטי, להגדרת מדד אישי של "תרומה למדינה" – נדון לכישלון, בלתי אפשרי; וכמובן, אין פוליטיקאי או מלומד באקדמיה שימליץ לחלק קצבאות על פי מדד (בלתי אפשרי) זה. לכן המחאה נגד החרדים נטולת כלים מעשיים.

נותרת רק אפשרות מעשית אחת: לבטל את מדינת הרווחה, ביטול הדרגתי שיאפשר קיצוץ דרמטי בהיקף המיסוי. רווחה תחזור להיות עניין למשפחה, לקהילה הקרובה ולעמותות סיוע הדדי אמיתי. שיקום האחריות האישית והמשפחתית לרווחת הפרט. קהילות יהודיות בעבר הצליחו בכך מאד. מלך מרוקו לא שילם קצבאות ליהודים, כך גם מלכים באירופה. גם מיליוני יהודים, חסרי כל, שהיגרו לאמריקה לא קיבלו "סל קליטה" וקצבאות אבטלה. חשוב להפריד בין מדינה לרווחה כפי שנדרש להפריד בין דת למדינה.

החרדים והמחאה, שלא במתכוון, הציפו שוב את כישלון האמונה המרקסיסטית. תנועת המחאה לא תוכל להמשיך לתמוך ב"מדינת רווחה", וגם להחריג את החרדים ממדינת הרווחה. אין "כפור חם". כל עוד מתקיימת מדיניות של מדינת רווחה – כישלון המחאה נגד החרדים מובטח. מה שהיה הוא שיהיה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה