שבת, 04 ינואר 2020 19:10

עסק קטן – צרות גדולות – אימת הרגולציה בתעשיית המזון

יערה קלמנוביץ' הקימה מפעל שוקולד קטן בירושלים ונדרשה למסלול מכשולים מטורף לקבלת רישיון ייצור. נטל הרגולציה חוסם יזמים ומעניק יתרון למפעל וותיק. הרגולציה הממשלתית היא הסיבה ליוקר החיים בישראל. קיימת דרך אחרת...

2535 2

יערה קלמנוביץ' הקימה מפעל שוקולד קטן בירושלים שמעסיק כ-13 עובדים ומייצא את תוצרתו, בעיקר לארצות הברית – קצב הייצור הוכפל לאחרונה. יערה רואיינה (דקה 51:10) בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך ברשת ב'. יערה הציגה טפח מההתמודדות מול שלל החוקים והתקנות – המכשול לעסקים בישראל. רגולציה.

משרד הבריאות דורש "רישיון יצרן". מילים תמימות שמסתירות דרך חתחתים, ויה דולורוזה, כמעט בלתי עבירה. הדרישות המפורטות הן קצה הקרחון. בפתיח לבקשת הרישיון "מוזהר" המגיש שמדובר ב"עיקרי השלבים" לקבלת רישיון. כלומר, "אל תגידו שלא אמרנו, הרשימה אינה סופית". הנה חלק מהרגולטורים לקבלת רישיון: לשכת הבריאות, רישיון עסק מהעירייה, שירות המזון הארצי, רשות כיבוי אש, פיקוד העורף, מכון התקנים, משטרת ישראל ועוד.

יערה מציגה דוגמית לדרישות, שלעיתים סותרות: מכון התקנים מכתיב איך לבנות את אריזות השוקולד, רשות הכיבוי דורשת מסלול בריחה מאש, העירייה דורשת רישיון עסק ורישיון שלט, נדרשת נגישות לנכים למרות שלא מדובר בחנות ציבורית, צריך שירותים לגברים למרות שמועסקות רק נשים. המפעלון פעל בחלל פתוח נקי ומסודר, אבל המפקח דרש לחלקו לחדרים נפרדים.

רמת הסיבוך, שמתעבה עם הזמן, יוצרת מבוך שמקשה על קבלת רישיון ייצור מראש לפני פתיחת העסק. אז מקימים עסק ללא רישיון בתקווה להשיג רישיון במשך הזמן. לפי משרד הפנים 31% מהעסקים טעוני הרישיון פועלים ללא רישיון. נתוני משרד הפנים מבוססים על עסקים ידועים, אך אינו כולל עסקים שכלל לא הגיעו לשלב הגשת בקשה (או פשוט ויתרו, כמו בדוגמה שבהמשך).

כמו בענפים אחרים, היזמים לא מסוגלים להתמודד בעצמם מול הרשויות ועומס הרגולציה – חייבים להיעזר ב"מומחים" למבוכים. המאכערים נושאים בתארים – "מהנדס רישוי", עו"ד, יועץ, אדריכל, מקדם פרויקט, לוביסט ועוד.

יזמי העסקים הקטנים מוצאים פתרונות... צעירים שהתנסו בבנייה והחליטו לעבוד כקבלנים עצמאיים – מוצאים "קבלן רשום" ועובדים תחת הרישיון שלו תמורת תשלום; חשמלאי רכב מוכשר מקים עסק עצמאי בשיטה דומה – תחת שמו של בעל מוסך שפרש לגמלאות; יצרן נקניקיות ייחודיות מגיע להסכם ייצור עם מפעל מזון בעל רישיון.

מפעלי מזון רבים פועלים ללא פיקוח ממשלתי וללא רישיון: הורים שמכינים בביתם עוגות למסיבות יום הולדת, מאות מפעלים משפחתיים קטנים שמוכרים מזון מבושל בירידים קבועים כמו יריד האוכל הוותיק בדיזנגוף סנטר בתל אביב מידי סוף שבוע, גם הדרוזית הנצחית שמוכרת לָאפָה לַבַּנֶה בעבריינים. למרות שאין פיקוח ממשלתי, לא ידוע על "הרעלות מזון" המוניות. במציאות יש לאנשים אחריות אישית, חשוב להם המוניטין, חשובות המלצות מפה לאוזן. קיים גם איום פוטנציאלי של נותן החסות – הנהלת דיזנגוף סנטר לדוגמה.

תעשיינים טוענים כי נטל הרגולציה עולה למגזר העסקי כ-150 מיליארד שקל בשנה. ו"הרגולציה העודפת" כ- 27 מיליארד ש"ח מידי שנה. איגוד לשכות המסחר מפרט שנדרשים אישורים מ-17 רגולטורים לפתיחת בית קפה אחד.

לא רק יערה מירושלים, ד"ר רפאל מינס פתח עסק משפחתי קטן לייצור תבלינים במהלך לימודיו בארצות הברית. כאשר חזר לארץ ניסה להמשיך לייצר ולייצא תבלינים לארה"ב: “הם אומרים לך כמה חדרים אתה חייב במפעל, כמה תאי שירותים, מה הגודל המינימלי של המפעל, איזה ריצוף, מה צבע הקירות. הם אפילו קובעים את עוצמת התאורה בכל אזור, גם במחסן”. ד"ר מינס ויתר על הקמת העסק.

לעולם לא נדע כמה עסקים לא קמו בישראל בגלל כובד הרגולציה. לא נדע גם כמה עסקים נסגרו בגלל הרגולציה שהייתה הקש ששבר את גב הגמל.

2535 1

לנו זה עולה יותר

המחיר הכלכלי כבד וכולל את המשכורת והפנסיה לפקידי המדינה – אלה עם החותמת, את עלות היועץ והמאכער, את ההשקעה המיותרת והזמן האבוד.

אלפי המפגינים התמימים במחאת האוהלים של 2011, מאות אלפי תומכיהם, הפרופסורים למחאה חברתית, וכמעט כל נציגי התקשורת מלבי אש המחאה – כולם ירו לשמים החשוכים. הם לא הבינו אז ונציגיהם בכנסת (סתיו שפיר ואיציק שמולי) לא מבינים היום – חסימת רוח היזמות והחופש מתגלגלת אל מחיר המילקי, הקוטג' והדירות.

המחיר המוסרי כבד לא פחות – עשרות אלפי יזמים מוכשרים, אלה שיוצרים את מקומות העבודה ואת מנגנון חלחול העושר אל תחתית הפירמידה החברתית מוקעים כ"עבריינים", אין להם רישיון עסק מהרודן הרגולטורי. בתנאים אלה השחיתות בלתי נמנעת. לא פלא איפה שמדינות הנקיות ביותר משחיתות הן גם אלו שנמצאות בראש דירוג החופש הכלכלי.

הרגולציה אינה סטטית – כתבו תקנות, חיברו טפסים וזהו. רגולציה היא תמנון חי שמצמיח זרועות ומרחיב את המבוך כל הזמן. לכן הרגולציה מכבידה יותר על עסק חדש מאשר על וותיק. חומת הרגולציה מגינה על עסקים וותיקים מתחרות של יזמים חדשים.

הסיבה העיקרית ליוקר המחיה בישראל היא הרגולציה. בשמה נחסם ייבוא, קשה לבנות, מסובך להקים עסק. בשעה שכתבה זו מוקלדת, מישהו מסיים לכתוב תקנה חדשה, עוד מגבלה – והכול "לטובת הציבור".

הנה תגובה לכתבה ישנה שלנו בנושא דומה:

רונן
31.07.2016
"למי שלא הבין כל הדרישות הללו ויותר מופנות גם למפעלים הגדולים.
הדרישות של משרד הבריאות, מכבי האש , הרבנות... מכון התקנים, המשרד לאיכות הסביבה גורמות לכך שההוצאה על תשתית ופעולות עקיפות היא פנטסטית עבור כל יצרן מזון. דרישות כיבוי האש... הפכו את עלות רישוי העסק... שרק מפעל גדול ורווחי מסוגל לעמוד בהן. אין שום קשר בין הדרישות... לבין המציאות. מכבי האש הם הרחוקים ביותר מהמציאות וגורמים לעלויות בלתי סבירות עם דרישות חולניות שאין בינן לבין כיבוי אש שום קרבה!

משרד הבריאות הוא ללא ספק אחד הכי מתועבים שיש. צרי מוח קשים ומתנכלים. אני מייצר יין ואני אומר לך באחריות שאף אחד אף פעם בהיסטוריה לא קרה לו כלום מיין מקולקל. יין מקולקל זה חומץ. טעמת, ירקת, נגמר. אבל... משרד הבריאות הוציא לי את המיץ עד שסגרתי ועכשיו אני מייצר רק לעצמי. אותו דבר לגבי מפעל תרכיז לימונדה קטן לידי שנסגר בגללם. על הפנים". 

נחזור לעסקי השוקולד של יערה מירושלים. המראיינת קרן נויבך סיכמה: "אני מבינה את העול הביורוקרטי, אבל איך יכול להיות אחרת? מדובר במוצרים שמישהו אחר מכניס לפה ולבטן?..."

גם היום אין "פיקוח" כי לא יכול להיות "פיקוח" ממשלתי יעיל

המעורבות הממשלתית מתבטאת כמעט רק במחסומים לפתיחת עסק חדש. הסיכון העיקרי לציבור מתחיל עם הייצור השוטף. ובשלב זה פקידי המדינה כבר לא מסוגלים להתערב ביעילות, גדול עליהם. למדינה יש כוח להעניש בדיעבד את מי שכבר גרם לנזק, אבל "פיקוח" שוטף של המדינה למניעת נזק כמעט בלתי אפשרי. אין מי שישלם שכר לעשרות מפקחים בעלי השכלה בתהליך הייצור של כל מפעל. לא יהיו קונים למוצרים המתייקרים של אותו מפעל.

המשפט "באישור משרד הבריאות" מטעה. הציבור חושב שבעל האישור הממשלתי מספק מוצר טוב ובטוח, מועיל לצרכן ובטח שלא מזיק – אפשר להירגע, המדינה אישרה. "המדינה" – גוף ערטילאי שנתפס כמלאכים יודעי כול, המבדילים בין רע לטוב. טעות: "המדינה" היא צבר של פוליטיקאים ופקידים. "המדינה" אינה חכמה, לא מוסרית ולא מבינה יותר מהשכן האידיוט ממול. "המדינה" – מילת קסם מטעה.

אבל, איך יכול להיות אחרת?

הבסיס לדיון על רגולציה צריך להתחיל במישור הערכי ובמענה לשאלה של קרן נויבך: "...אבל איך יכול להיות אחרת?"

במשטר שמקדש את הזכויות לחרות ולקניין, אדם רשאי לפתוח עסק ככל שיחפוץ ולשכנע את הציבור לקנות את השרות או המוצר. אין תחליף ממשלתי לכלל "יזהר הקונה". התחליף לכאורה, של איסור גורף מראש, לעיסוק במקצוע או במלאכה – פוגע בחופש הפרט. מדובר בענישה מראש על "פוטנציאל הנזק" שעלול להיגרם.

במדינת חופש אדם רשאי לפתוח עסק גם אם קיים פוטנציאל של גרימת נזק לציבור וללקוחות. בכל מקצוע ובכל תעשייה ייתכנו שיבושים עם פוטנציאל לאסון. מפעל עלול לייצר אופניים שהגלגל מתפרק לאחר 10 קילומטרים של רכיבה, סנדלר עלול לתקן נעל ברשלנות ולגרום לנפילה גורלית של אדם ברחוב. האם צריך לכפות רגולציה ממשלתית שתגביל כל עיסוק ותתנה אותו ברישיון ממשלתי ובתשלום אגרה שנתית?

מסתובבים בקרבנו אנשים שליליים: גסי רוח, שקרנים, רמאים, גנבים – הם גורמים נזק מוכח לזולת. האם המדינה צריכה להנהיג מראש מבחן לכל אדם בוגר, להעניק "תעודת התנהגות ויושר" ולהגביל את החופש כל עוד לא קיבלתם "דרוג התנהגות ממשלתי" (לא בדיחה, סין בדרך לשם)?

הפיקוח הממשלתי לקבלת רישיון לעסק מזון מפר את זכויות הפרט. זו ענישה מראש על "פוטנציאל לנזק".

יכול להיות אחרת

רישיון יצרן, רישיון עיסוק ממשלתי ותשלום אגרה שנתית – אינם ערובה כלשהי לאיכות מוצר או שירות ולמניעת נזק פוטנציאלי.

צריך פיקוח ונדרשת רגולציה אבל לא בביצוע פקידי מדינה. קיימים מנגנונים חלופיים למערכות המדינה הכושלות והמזיקות שפוגעות ברווחת הציבור, נכפות בכוח ופוגעות בחופש הפרט.

צעד ראשון: ביטול הדרישה ל"רישיון יצרן". כל הדרישות הרגולטוריות הקיימות יאוגדו ויפורסמו באינטרנט ברמה של המלצות ליצרן.

צעד שני: מכון התקנים יופרט. המכון כעסק פרטי, יתמחה בהענקת תו-תקן תמורת תשלום וגם יישא באחריות המשפטית לאישור שניתן. יזמים יוכלו להקים מכוני תקנים מתחרים בהתמחויות שונות.
ייתכן לדוגמה מכון שיתמחה באישור בעברית כי המוצר עומד בתקן השוויצרי, הגרמני, והיפני. מרגיע למדי... כל יבואן ישמח לשלם עבור אישור כזה. לא יקר במיוחד. יתכן מכון אחר שיתמחה בבקרת איכות תהליכי הייצור תוך לקיחת דגימות ובדיקתן.
יצרן חדש שרוצה לחדור לשוק יצטרך להתאמץ לשכנע את הציבור שהמוצר אינו רק טעים אלא גם בטוח לשימוש. במדינת חופש ללא כסת"ח ממשלתי, אותו יצרן יתאמץ לקבל אישור ממכון לתקני מזון בעל מוניטין ולפרסם זאת. אחרת, הוא יתקשה לרכוש אמון ולהתחרות במוצרים שמצוידים באישור כזה.

צעד שלישי: פיקוח על ידי תחרות. במציאות הקיימת – איכות המוצר, התאמתו לתקנים, והרכבו הבריא אינם חלק מהתחרות כי לכולם יש "אישור ממשלתי". במדינת חופש, בה הציבור יהיה ער לבחירה שלו, גורמים אלה בהחלט יהיו חלק מהתחרות בין יצרנים ויבואנים. אישור של מכון חיצוני בעל מוניטין לאיכות המוצר ולתהליך הייצור יהיה חלק בלתי נפרד מהשיווק.

צעד רביעי: המהפך לא מבוצע בחלל ריק. קיימת מציאות בה אלפי יצרנים ויבואנים מוכרים מוצרי מזון לציבור שהתרגל ומאמין לחותמת הממשלתית. בתקופת מעבר, יתמקדו גופי הרגולציה (לשעבר...) אך ורק בבדיקות פתע מדגמיות. ממצאים חריגים יפורסמו בתקשורת ובאתר אינטרנט ייעודי. הממצאים יועברו גם ישירות אל חברות הביטוח. זו סנקציה חמורה ביותר לכל מפעל או מסעדה – עסק עלול לאבד את אמון הלקוחות תוך מספר ימים. גם פרמיות הביטוח עלולות לזנק. לתקשורת תפקיד חיוני ברגולציית השוק.

צעד חמישי: שחרור תפישתי של האזרח ממצג השווא: "אימא מדינה מגינה עלינו". חזרה לאחריות האישית לבחירתנו ולמעשינו.

צעד שישי: גם כיום יש חוקים שלא נדרשת רגולציה לאכיפתם: מפעל שפולט מזהמים לסביבה, יצרן מזון שגרם לנזק יכול להיתבע, זיוף מסמך או תצהיר על תכולת מזון היא עבירה פלילית. אסור לרמות, אסור להטעות.

זינוק בקלות עשיית עסקים בישראל

המהפך יושלם בזינוק של מדינת ישראל למקומות הראשונים בדרוג של הבנק העולמי במדד קלות עשיית עסקים. יוקר המחיה יצנח ומקומות עבודה חדשים ייווצרו. בתנאים אלה מפעל השוקולד של יערה מירושלים, מפעל התבלינים של ד"ר מינס ואלפי מפעלים קטנים אחרים היו קמים תוך זמן קצר. חלקם או רובם היו נכשלים במבחן השוק ונסגרים, אבל בהחלט ייתכן שמספר מפעלי מזון היו הופכים לענקים בינלאומיים. מפעלים וותיקים יתמודדו בקביעות מול איום של עסקי מזון חדשים ויהיו קשובים יותר להעדפות הציבור ולמחיר.

האם במדינת חופש לא יהיו מנוולים? האם לא יהיו יצרנים שיעגלו פינות ויזייפו? האם עסקי המזון יהיו תמיד למופת בהיבט הבריאותי? מן הסתם לא – וכך זה גם כיום למרות משקלות הרגולציה הממשלתית הגורפת. אבל הפיקוח יהיה יעיל לאין שיעור וללא הפרה של זכויות החרות והקניין.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב ראשון, 05 ינואר 2020 18:19
תגובות  
+1 #1 צעד חמישי: שחרור תפישתי של האזרח ממצג השווא: "אימא מדינה מגינה עלינו". חזרה לאחריות האישית לבחירתנו ולמעשינו.שחרורון 2020-01-05 06:06
תן רק את זה - איפה חותמים?

כדי להשיג את זה צריך להפריד מדינה וחינוך
ציטוט
0 #2 פיקוח ע"י המבטחפופל מריאוס 2020-01-05 09:35
כמובן שפיקוח ממשלתי הוא לא יעיל ויקר !!
הפיתרון הוא הסרת הגופים הממשלתיים לגמריי !בהעדרם חברות הביטוח לא יסתכנו ויצרו בעצמן מחלקות המתמחות בבדיקות חיוניות למניעת סיכונים מיותרים ! האבולוציה העסקית תיצור סוכנים וחברות מתמחות בתחומים שונים תוך תחרות על כיסםשל המבוטחים שלא יקחו סיכון לתביעת נזיקין אישית !
הרעיון הנ"ל נכון גם להחלפתם של פקידוני משרד התחבורע,הבריאות,התמ"ת,התיירות ועוד משרדים שניזקם עולה על תועלתם!
ציטוט
+1 #3 טראמפ נלחם ברגולציהיעקב 2020-01-05 18:34
ממשל טראמפ בארה"ב שם לעצמו יעד מפורש להלחם ברגולציה ודורש ביטול שתי רגולציות ישנות תחת כול רגולציה חדשה שמאשרים.
הוא פועל רבות בנושא אבל המלאכה מרובה, ובספר הרגולציות בארה"ב יש 76,564 עמודים עדיין.
https://www.theepochtimes.com/trump-administration-issues-record-low-number-of-regulations-amid-red-tape-cutting-drive_3190617.html
ציטוט
0 #4 חוזר: עסק קטן – צרות גדולות – אימת הרגולציה בתעשיית המזוןשחרורון 2020-01-06 00:14
גם ביל ״האנס״ קלינטון לחם ברוגלציה ובטל את Glass–Steagall , מה שהביא את המשבר של 2008.

זה קלאסי לממשלה ליצר בעיה ואז לפתור אותה עי יצירת בעיה גדולה יותר.
ציטוט
הוסף תגובה