'חדשות 12' דיווחו (27.07.21) על צעד דרמטי שליברמן מתכנן נגד רשתות השיווק, שלדבריו גורפות רווח גבוה מדי על גבו של הציבור: "על רשתות השיווק להבין שהמצב הזה לא יכול להימשך והן צריכות לחשוב לא רק על הרווחים אלא גם על הצרכנים". קשה לחשוד בליברמן שהוא מתגעגע למודל החקלאי של רוסיה הקומוניסטית בה הממשלה כשלה סדרתית בניהול מערכות הייצור והשיווק של מזון.

רבים מדקלמים את מיתוס "פער התיווך" כגורם ליוקר המחיה בישראל. זה נוח, זה קליט. "פערי תיווך" הם שק חבטות נוח לפוליטיקאים ולחקלאים, לא תמיד מכוונת זדון אלא גם מהבנה שגויה של שרשרת השיווק: יצרנים, יבואנים, סיטונאים וקמעונאים – עד למקרר בבית.

מחיר אינו נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בייצור המוצר או השירות, את הקונה לא מעניין כמה "הושקע" בגידול עגבנייה או שכר הדירה שמשלם רמי לוי בבני ברק – לקונה חשוב מחיר המוצר והחלופות לו, הקונה דואג למיצוי תועלתו. התועלת ההדדית שמפיקים מיליוני קונים ומוכרים מהמוצר (היצע וביקוש) היא שקובעת את המחירים בשוק.

"פערי התיווך" בשרשרת השיווק

היצרן (או החקלאי) מתקשה למכור בכמויות ישירות לצרכן. גם הצרכן לא מסוגל להזמין ירקות לסלט מ-10 מגדלים שונים רק כדי ליהנות מסלט קצוץ אחד. לפתרון הבעיה נוצרה מאליה "שרשרת השיווק" ההכרחית. בינתיים אין תחליף לשרשרת השיווק בכל תחום של מוצרי צריכה ולא רק בחקלאות. שרשרת השיווק תתקיים גם כאשר נייבא חלק מהפירות והירקות מטורקיה או מרוקו.

לכל תחנה בשרשרת השיווק מהחקלאי דרך הסיטונאי אל המינימרקט יש מבנה הוצאות שונה. לסיטונאי לדוגמה כמעט ואין הוצאות פרסום והחקלאי לרוב לא משלם שכר דירה כמו מינימרקט בגבעתיים. המשותף לכולם הוא הרצון למקסם את התועלת לעצמם. להשיג מחיר גבוה, לשמר לקוחות, לבצר מוניטין. באף תחנה בשרשרת הייצור והשיווק לא מקדישים אפילו דקה אחת של דאגה ל"ביטחון התזונתי של מדינת ישראל"... כפי שחקלאים צבועים בהפגנות מתארים את עצמם.

החקלאי זקוק לקונים שיקנו ממנו בפרק זמן קצר כמויות גדולות של עגבניות – לכן המחיר ליחידה נמוך. לעומת זאת המינימרקט או המרכול מחזיקים כמות קטנה של עגבניות וזו מכתיבה רווח גדול יותר על כל עגבנייה.

שרשרת השיווק בירקות ופירות תחרותית מאד. החקלאים מנסים להשיג את המחיר הגבוה האפשרי, לעיתים משווקים ישירות לצרכנים, או מדלגים על השוק הסיטונאי ומוכרים ישירות לחנויות. גם בחולייה הסיטונאית התחרות עזה. לרשתות השיווק הגדולות יש זרוע פעילות סיטונאית – דוגמת חברת קטיף של שופרסל. התחרות "הרצחנית" בין הרשתות ומאות חנויות המינימרקט גורמת להם להציע תועלת מרבית לקונים כאשר המחיר לצרכן הוא מהשיקולים החשובים בתחרות.

שרשרת השיווק קיימת גם בכל המוצרים האחרים. רווח חנות הספרים ("פער התיווך") על ספר גבוה בהרבה מזה של הסופר. הסופר מוכר כמות ספרים גדולה במחיר נמוך לספר – החנות מוכרת כמות קטנה של הספר אך ב"רווח" גדול.

בשנות ה-80 עבדתי במפעל למסנני דלק. עלות הייצור של מסנן דלק לפולקסווגן חיפושית עמדה אז על כ-11 סנט, המפעל ייצא מאות אלפי מסנני דלק בחודש למשווקים בחו"ל במחיר של כ-20 סנט ליחידה. בחנויות החלפים בארצות הברית המסנן נמכר בערך ב-6 דולר ליחידה. מבנה זה, שנוצר על ידי השוק, מאפשר לכל גורם בשרשרת השיווק להשיג תשואה נאותה על השקעתו בעסק. שום ממשלה לא יכולה להילחם בשוק ולהכתיב פערי תיווך "הוגנים", ואם תילחם "בהצלחה" – לא יגיעו מוצרים אל הצרכן.

מבנה המחירים הנוכחי של מוצרים חקלאיים הוא תוצאה של תחרות חופשית, ללא כפיה – ממוכר מרצון לקונה מרצון. הטענות על "פער התיווך" מסתירות פנטזיה של אינטרסנטים לחזור למודל טוטליטרי בו פקידי השלטון יחליטו כמה "מותר" להרוויח ומי יהיו הפריווילגים שייהנו. מודל שתוצאתו מחסור ושוק שחור.

אז מי בכל זאת אשם?

החקלאים טוענים שהרשתות מרוויחות "עליהם" כ-400%. נשמע לכאורה כמו הזדמנות עסקית מדהימה לחקלאים: כל 5 חקלאים יקימו חנות ירקות ברמת גן, יסתפקו ב-200% רווח ויגרפו הון! אבל מהר מאד יסתבר להם כי הם מפסידים – הדשא ברמת גן לא ירוק יותר. אין צורך לבצע את הניסוי – החקלאים עצמם מוכרים לפעמים בשווקים פתוחים, ב"שווקי איכרים" ודורשים מאתנו מחירים אפילו גבוהים מאשר אצל רמי לוי. האם גם הם הצטרפו ל"קרטל השיווק"?

מחירי המזון בישראל גבוהים יחסית לעולם, אך לא בגלל רשתות השיווק.

קל להסית את זעם ההמון אל הסופרמרקט – אנחנו כצרכנים נתקלים רק בקופאית – אנחנו לא משלמים למכון התקנים או למשגיח הכשרות – גורמים "שקופים" לצרכן. לפוליטיקאים נוח שהאש מופנית, אל "פער התיווך" שהרי אחרת הם האשמים. הם האחראים לחוקים המגבילים יבוא, למגבלות מכון התקנים, לאישורי משרד הבריאות וחותמת משרד הדתות, לשכר המטורף בנמל ולשביתה, לסובסידיות לחקלאים. הם שאחראים לעלויות ההובלה דרך מחיר הדלק, להליכי רישוי עסקים מסובכים, לקושי לבנות חנות ומרכול שגורר עלויות שכירות גבוהות. הם שאחראים להתערבות המדינה בסידור מדפים, בגובה הכיסא של הקופאיות, ובצמיחה בשכר המינימום.

למה נדם קולם של הכלכלנים באקדמיה?

מוטי היינריך                                      הכתבה פורסמה בגלובס

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה