שישי, 19 נובמבר 2010 15:38

המתפרה במצפה רמון - סיפורה של מדינת הרווחה הישראלית

"מתפרת העצמאות" במצפה רמון נסגרה לאחר 30 שנות פעילות. העובדות פוטרו והייצור הועבר לסין. המתפרה בקשיים מזה שנים ובשנת 2000 הפכה לקואופרטיב של העובדות. המתפרה מייצגת פרק בסיפור מדינת הרווחה הישראלית.

לאחר 30 שנות פעילות נסגרה "מתפרת העצמאות" במצפה רמון. 25 התופרות האחרונות קיבלו מכתבי פיטורין. עיקר ההזמנות היו מצה"ל והמשטרה, אך גם אלה הועברו כנראה לייצור בסין. בשנת 2000 נסגרה המתפרה ונפתחה שוב בסיוע ההסתדרות כקואופרטיב של 20 תופרות. המתפרה מייצגת פרק בסיפור מדינת הרווחה הישראלית. 
תרומתו של חוק שכר המינימום לסגירת המתפרה 
אין לנו מידע על הדוחות הכספיים של המתפרה וקשה לדעת איזו רמת שכר הייתה מאפשרת המשך ייצור רווחי במתפרה. יש להניח שהתופרות קיבלו שכר מינימום של 3,850 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים מקובלים. ייתכן שאותן נשים במצפה רמון, טובות רק במלאכת התפירה. חלקן יכולות למצוא תעסוקה אחרת במרחק גיאוגרפי סביר ממצפה רמון. אבל סביר שיש מספר עשרות נשים במצפה רמון, תופרות מומחיות, אשר משיקולים אישיים שונים אינן יכולות לעבוד במרחק גדול מהבית. ייתכן שלנשים אלו כדאי היה לעבוד במתפרה אפילו תמורת 2,500 או אפילו 1,800 שקל לחודש – אבל החוק במדינת ישראל אינו מאפשר להן לעבוד בשכר זה. חוק שכר מינימום מאלץ אותן לא לעבוד כלל, אפס הכנסה מעבודה. 
שכבת "אוכלי החינם" 
מבנה "הלקוחות" של המתפרה (רובם או כולם מוסדות מדינה) מעורר חשד שכבר מזמן המתפרה אינה עסק אמיתי וכי התופרות מקבלות שכר שמקורו במיסים המוטלים על יתר האזרחים. בכך הצטרפה המתפרה, כבר לפני שנים רבות, אל מצבת "אוכלי החינם" הארוכה במדינת ישראל. הצבא משלם מחיר כפול על מדים שיוצרו במצפה רמון מאשר על בגד מיובא. תקציב הביטחון נושא במחיר המוגזם, אנחנו משלמים את תקציב הביטחון דרך המע"מ שמוטל על מחיר המחשב לילד, דרך המכס הגבוה שמייקר את מוצרי החלב ודרך מס ההכנסה שנוגס בשכר. מועסק שאינו מייצר מוצר או שירות שאזרח אחר מוכן לרכוש אותו מרצונו החופשי מתקיים על חשבון משלם המיסים. מאות אלפי עובדים נמנים באופן מלא או חלקי על שכבת "אוכלי החינם". עובדות המתפרה מקבלות למעשה כבר שנים רבות קצבאות ממשלתיות – "דמי אבטלה" שרק התחפשו לתלוש שכר. 
גם כאשר הממשלה היא שמחלקת את הכסף אין "שוויוניות" אפילו בין "אוכלי החינם" 
למה פיטרו "אוכלי חינם" במצפה רמון ולא את העובדים המיותרים בחברת חשמל או בעיריית ירושלים? איפה "הקריטריונים" הצודקים? לאן נעלמה "הסולידריות"? היכן החמלה "החברתית"? התשובה נעוצה בהבנה שכאשר המדינה מנהלת עסקים, עצם קיום העסק ורמת השכר בו נקבעים על פי קריטריון אחד בלבד – כוח. כוחם של העובדים והמנהלים להזיק (או לצ'פר) פוליטיקאים. לקואופרטיב במצפה רמון לא היה די כוח להזיק לממסד הפוליטי ולכן הוא קרס. התופרות לא יכולות להשפיע במרכז המפלגה, או לאיים בחנק כלכלי על המדינה. שום לוביסט, בשליחות עובדות המתפרה, אינו יכול להבטיח לפוליטיקאים תועלת כלשהי. כלכלה שמבוססת על חלוקה ממשלתית יוצרת אי שוויון על בסיס כוחני – החלשים פוליטית נדרסים. 
קואופרטיב – ניסיונות החייאה למודל קומוניסטי 
המתפרה מפסידה, כאמור, מזה שנים רבות. בשנת 2000 חזר על עצמו הניסיון הקומוניסטי שנכשל כבר אלפי פעמים לכל אורך המאה העשרים: המתפרה ניסתה להתארגן מחדש, ללא יזם-בעלים "תאב בצע" שגורף כסף על חשבון הפועלים שפופי הגב. הרעיון היה לחלק את "הרווח הקפיטליסטי" בין עובדי המתפרה מתוך תקווה שכך אפשר יהיה להמשיך ולייצר. קואופרטיב נולד – התופרות ינהלו את העסק. בל נטעה – קרוב לודאי שגם בעלי המתפרה הקודמים לדורותיהם לא היו "קפיטליסטים", אלא סתם מקושרים שזכו למענק כלשהו, "עשו סיבוב" על כספי משלם המיסים באמצעות החוק לעידוד השקעות הון, גרפו את השמנת והמשיכו הלאה. 
ההיסטוריה חוזרת – משקיע מושיע חדש למתפרה 
ידיעה אחרונה בעניין מדווחת (ידיעות אחרונות 9/11/10) כי "איש עסקים רכש את המתפרה הקורסת במצפה רמון". מדובר בצמד אנשי עסקים, ישראל אורבך ותומר סחייק שניסו לרכוש בשנה שעברה את מפעל "ויטה פרי הגליל" הקורס. הנימוק האלטרואיסטי של אנשי העסקים חשוד במקצת: "...בכל מקום שאנחנו מוצאים חולשה אנחנו נכנסים כדי לסייע. חשוב לנו מאד שתהיה פרנסה לאנשים באזורים אלה... אנחנו מרגישים מחויבים". מעריב מדווח שהחל מו"מ עם המועצה המקומית לויתור על חוב ארנונה בסך 800 אלף שקל... קל לנחש שמו"מ הבא של אנשי העסקים יהיה עם גוף ממשלתי אחר על מענק נוסף. ההיסטוריה "התעשייתית" של מדינת ישראל עמוסה באנשי עסקים שזיהו הזדמנויות לעסקים עם הממשלה.
האם כל המתפרות יעברו לסין? 
מתפרה (או מפעל אחר) שעוברים לסין מאפשרים לכולנו ליהנות ממוצר זול שמיוצר בסין, ובכסף שנחסך לקנות מוצרים ושירותים אחרים שחלקם כן מיוצר בישראל. כך עולה רמת החיים שלנו. למרות זאת, יש בישראל מתפרות פרטיות מצליחות – מאות או אלפי מתפרות קטנות. חלקן מתקיים בהצלחה רבה. הן פועלות בנישות רווחיות כגון בגדים מעוצבים, שמלות כלה, שמלות ערב לנשים, או אופנה לצעירות. מתפרות אלה משלמות שכר סביר לתופרות (שכר שאנשים מוכנים לעבוד עבורו מרצונם החופשי) ולפעמים וגם שכר דירה גבוה מאד בצפון תל אביב. "שכר העבודה הנמוך בסין" אינו תירוץ אם בראש העסק עומד יזם מוכשר. שווייץ היא מעצמת טקסטיל למרות שכר העבודה הגבוה (יותר מאשר בישראל). מתפרות אלה מצליחות למרות שהן משלמות מס הכנסה ומע"מ כדי לממן אוכלי חינם ויזמים לכאורה. 
מוטי היינריך

 

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:12

3000 תוים נשארו