בסוף המאה ה-19 הסתובבו בשכונות ניו יורק, ניו אורלינס ושיקגו, חבורות של פושעים מקומיים שפעלו בעיקר בקרב אוכלוסיית המהגרים. חבורות פשע אלה לא היו יוצאות דופן בקרב קבוצות הגירה כגון אירים, יהודים ואיטלקים. בתחילת המאה העשרים התפשטו המלחמות בין חבורות הפשע גם אל אזורים אחרים בערים. פעילות הפושעים היו מוגבלות למדי ועד תחילת 1920 התמחו בעיקר בדמי חסות, שוד והימורים. 

ב-16 בינואר 1920 נכנס לתוקפו "חוק היובש" באמצעות תיקון בחוקה האמריקאית. נאסרה לחלוטין מכירה של משקאות אלכוהוליים כולל יבוא ויצוא. נורתה יריית הזינוק במרוץ לסיפוק המחסור שנוצר במשקאות חריפים – משפחות הפשע הפכו ל"מאפיה". חבורות הפשע הקטנות הפכו לתשלובת ענק, ל"סינדיקט". עיקר המחסור במשקאות סופק בהברחות דרך הגבול הקנדי היבשתי האינסופי ודרך האגמים הגדולים המפרידים בין צפון-מזרח ארצות הברית לקנדה. לא פלא איפה שהבוס המקומי בשיקגו, אל קפונה, הפך תוך זמן קצר למלך השוק השחור המשגשג למשקאות חריפים באמצעות רשת מאורגנת של מבריחים, סיטונאים ואלפי חיילים-קמעוניים בכל רחבי ארצות הברית. עסק ענק ומשגשג. ליבת העסק הייתה סיפוק הביקוש ההמוני למשקאות חריפים על רקע המחסור המלאכותי שיצרה הממשלה. בשולי העסק (שוליים רחבים למדי) התנהלה התחרות בין ה"סוחרים" בעזרת תתי מקלע, שרפות וחיסולים בהם נפגעו גם אלפי אזרחים תמימים. כאשר כלכלת השוק מושתקת רועמים האקדחים. 

הצמא העממי למשקאות חריפים הפך אומה שלמה לעבריינים. בין אם מצד הביקוש – אזרחים שהחביאו במרתף הבית משקאות אסורים ובין אם מצד ההיצע – העבריינים שסיפקו את הביקוש העצום. הביקוש הרב, ההיצע המוגבל והאיסור החוקי הזניקו את מחירי המשקאות לשמים ונוצר מתח רווחים שלא יכול להיווצר בשום שוק פתוח ותחרותי. מתח הרווחים הגדול ביסס את הפשע המאורגן האמריקאי, אך גם תדלק עולם פשע חדש – מיליוני אזרחים-ישרים הפכו לעבריינים: באזורים כפריים ובחוות חקלאיות זיקקו וויסקי לאור ירח, מיליוני מטבחים פרטיים הפכו למזקקות מאולתרות. עשרות אלפי שוטרים ואנשי חוק פעלו נגד אזרחים, פשיטות על חוות, בתים ומרתפים היו לשגרה. תופעת לוואי בלתי נמנעת הייתה שיתוף פעולה הדוק בין המאפיה עתירת המזומנים לבין קציני משטרה ושופטים שקיבלו שוחד כדי להעלים עין מתעשיית האלכוהול המחתרתית. 

המזקקות הפיראטיות השתמשו באלכוהול תעשייתי (אתיל-אלכוהול) לייצור משקאות חריפים. הטמטום הגיע לשיאו כאשר הממשל חייב את יצרני האלכוהול התעשייתי להוסיף לאלכוהול הטבעי רכיבים כימיים שיהפכו אותו לבלתי ראוי לשתיה (כולל מרכיב מסוכן בשם מתיל-אלכוהול). האלכוהול התעשייתי הורעל למעשה בצו ממשלתי. כתוצאה, נאלצו היצרנים הפיראטיים לשכור כימאים שיטהרו את האלכוהול התעשייתי וישיבו אותו למצבו הטבעי. זה מזכיר במקצת את רשות השידור בישראל לפני כ- 30 שנים: בהוראת הממשלה הוחלט למנוע מהציבור רכישת מכשירי טלוויזיה צבעוניים. באולפנים בירושלים מחקו את הצבע מסרטים (כי כבר מזמן הפסיקו להפיק סרטי קולנוע בשחור-לבן). מייד הומצאו על ידי יזמים זריזים מכשירי "אנטי-מחיקון" שהחזירו את הצבע לסרטים... אמנם באיכות פחותה – אבל גם זה היה משהו. 

כ- 10,000 אמריקאים מצאו את מותם משתיית וויסקי מורעל. 

חוק היובש, שדרדר את ארצות הברית לדמורליזציה מקיפה, בוטל ב- 1933. תוך מספר ימים איבדה המאפיה את מקור ההכנסה העיקרי, כי האלכוהול חזר לחנויות. שוטרים איבדו מקור הכנסה מכספי השוחד, קרבות בין כנופיות על השליטה באזורי מכירה נָדָמו. מאות אלפי אזרחים אמריקאים חזרו לעבודה יצרנית והכנסות הממשלה ממיסי אלכוהול הרקיעו שחקים. חוק היובש האמריקאי היה למצבה לטמטום של הדמוקרטיה הגדולה בעולם. 

בסוף חודש אוגוסט ייכנס לתוקף בישראל "חוק יובש" מקומי: תיאסר מכירת משקאות חריפים בשעות הלילה בפיצוציות, סופרמרקטים, תחנות דלק וקיוסקים. כמו בארצות הברית, מי שירצה לשתות – ישתה. מחיר המשקאות בשעות האיסור יעלה בגלל הצורך לאגור משקאות בשעות מוקדמות יותר, וכן כי הסיכון למוכרים יגדל. אם החוק יהיה יעיל וייאכף – יהפכו אלפי צעירים לסוחרי משקאות פיראטיים: הסוחרים החדשים יסתובבו באזורי הבילוי עם תרמיל גב (או תא מטען של האוטו שבחניון) ובו משקאות שיימכרו תמורת "תוספת סיכון" כפי שהשוק יתמחר אותה. אפשר לצפות להתגבשות אלימה של טריטוריות מכירה. צעירים "בני טובים" ילמדו מהר מאד מי הבוס בנמל תל אביב או באזור הבילויים בראשון לציון. שכר הלימוד במקרה הטוב תהיה לסת שבורה. לשוטרים ולשופטים תהיה תעסוקת סרק נוספת. עשרות אלפי אזרחים יהפכו תוך מספר חודשים לעבריינים חדשים. אפשר לצפות שכנסת ישראל "תשכלל" עם הזמן את החוק ותגביל אחזקה והובלה של יותר מבקבוק אחד בשעות מסוימות ואולי אפילו יידרש רישיון מיוחד למכירת אלכוהול... 

להגבלת חופש הפרט לעשות בגופנו כרצוננו, ובכלל זה לשתות ולעשן אפילו רעל עכברים, יש תוצאות הרסניות יותר מעצם השימוש. האיסור אינו מוסרי. במדינה חופשית רשאי הפרט לעשות עם עצמו כל שיחפוץ כל עוד אינו פוגע בזולת. איסור גורף על שתיית משקאות חריפים בגלל שמיעוט קטן, חסר שליטה עצמית, עלול לגרום נזק לזולת – דומה לאיסור גורף על נהיגה, בגלל שעבריין תנועה עלול לגרום לתאונה בה יפגע אזרח תמים. 

מה כן? ענישה החלטית, תקיפה וכואבת על אלימות. נסיבות ייזום האלימות לא חשובות (למעט הגנה עצמית). לא מעניין אם העבריין שהיכה באגרופיו, או דקר מישהו בסכין, היה שיכור או סבל מילדות קשה. אם גרמת לתאונה בגלל שתיית יתר – תיכנס לכלא, תורחק מהחברה. גרמת לתאונה עקב שתיית יתר? הרכב בו נהגת לא יושבת, אלא יוחרם ויימכר במכירה פומבית. לחברת הביטוח תהיה זכות לתבוע ממך וממשפחתך השבה של כל פיצויי הביטוח ששילמה לנפגע. תדע כל משפחה שבנה האלים עלול לרושש אותם כלכלית. הנטייה המודרנית להאשים את החברה בהתנהגות בלתי מוסרית ובלתי אחראית של מיעוט חריג היא הרסנית, מעודדת פשע ומובילה לחקיקה שפוגעת באופן גורף בחופש הפרט. 

מוטי היינריך