ראשון, 14 מרס 2010 15:40

למה אין אינפלציה באמריקה

כמות הכסף הבסיסית בארצות הברית צמחה פי שניים וחצי. מי שייצר את הכסף, יש מאין, הוא הבנק הפדראלי המרכזי. באורח פלא אף אחד לא מודאג, גם לא הבורסה. האם כולם "יופתעו"?

"אל תדאגו בקשר לזה" – כך אמר הקצין התורן בפרל הרבור למפעילי הרדאר שזיהו נקודות חשודות מהירות על המסך. סגן קרמיט טיילר שהלך החודש לעולמו בגיל 96 היה אחראי על המכ"מ שעות ספורות לפני מתקפת הפתע היפנית ב-1941. 

מאז פרוץ המשבר הנוכחי צמחה כמות הכסף הבסיסית בארצות הברית (שטרות המזומנים, בתוספת היתרות בחשבונות העובר ושב) כמעט פי שניים וחצי. מי שייצר את הכסף יש מאין הוא הבנק המרכזי, הפדראל רזרב. באמריקה לא נוצר שום עושר חדש בשנתיים האחרונות רק כמות השטרות המודפסים צמחה פלאים. הגרף הבא מראה את הגידול החריג בכמות הכסף – מכמות של בערך 800 מיליארד דולר בסוף 2007 לסכום של כ- 2 טריליון דולר בתחילת 2010. 

357 1

הזרמה כה גדולה של כסף לכלכלה, חייבת על פי הניסיון ההיסטורי, ועל פי ההיגיון הכלכלי לגרור לירידה חדה בערך הכסף, דהיינו לגרור להיפר-אינפלציה – נסיקת מחירים מהירה. אי אפשר לייצר עושר בהבל פה אפילו אם אתה נגיד הבנק המרכזי האמריקאי וכאשר הציבור יחליט לצאת לקניונים עם פנקסי הצ'קים – ניווכח שאין ניסים וערכו של הכסף יישחק במהירות מיום ליום. לא מדובר רק ב"ציבור", אלא גם בעסקים קטנים ובתאגידים, גם הם ימהרו להקדים קניות כדי להצטייד במלאי מוצרים, חומרי גלם ורכיבים לפני ש"המחיר עולה". זה לא קורה "ביום בהיר אחד" – התהליך יהיה הדרגתי ויסלים במהירות. הראשונים שירוצו לחנויות ירוויחו, הם יקנו מוצרים "במחיר הישן". הגל האחרון, אלה שיישארו עם הכסף בבנק יישאו במרבית ההפסד – באותם דולרים הם יוכלו לרכוש רק חלק קטן מהמוצרים שרכשו אלה שנפטרו מהכסף מוקדם יותר. היפר-אינפלציה יוצרת תוהו ובוהו כלכלי וחברתי שבמהלכו יאשימו הפוליטיקאים את "הספקולנטים" ואפילו את עקרות הבית שקונות "בכל מחיר" במקום "קניה מושכלת". זו אינה בדיחה, כך הם נהגו אפילו בישראל: כאשר בתחילת שנות השמונים עלו המחירים בקצב של 400 אחוזים בשנה, יזמה הממשלה תשדירי שירות שהטילו למעשה האשמה על הציבור שרץ לחנויות, אינו משווה מחירים וחוטף מכל הבא ליד. תשדירי השירות ניסו לחנך את הציבור איך לבצע "קניה נבונה"... 

מפליא שכמעט אף אחד אינו מודאג מהתסריט המתואר. קיימת אחידות דעים – כלכלנים, פוליטיקאים, משקיעים והאקדמיה – כולם משדרים "אל תדאגו בקשר לזה". ואכן, בינתיים אין אינפלציה כי הציבור האמריקאי מחזיק את הכסף המודפס בבנק. לבנקים אין שימוש לכסף – במהלך העסקים הרגיל הבנקים אמורים להלוות את פיקדונות הציבור לאנשים שזקוקים לאשראי וגם לעסקים שמעוניינים לממן אחזקת מלאי והתרחבות עסקית. אבל כיום הביקוש להלוואות בשפל חסר תקדים בגלל המיתון. יתר על כן, הציבור האמריקאי חוזר לחסוך. כמות ההלוואות בארצות הברית צונחת מחודש לחודש לשפל שלא היה מזה 67 שנים והתחתית אינה נראית באופק. כמות ההלוואות שאינן נפרעות שובר שיאים. למעלה מ-700 בנקים (מתוך בערך 9,000 שפועלים בארצות הברית) נמצאים בסטאטוס של "השגחה מקרוב" על ידי הסוכנות הפדראלית לביטוח פיקדונות, כאשר מידי שבוע נסגרים מספר בנקים. הפסדי הבנקים על הלוואות לנדל"ן מסחרי, שטרם נרשמו כהפסדים במאזני הבנקים, נאמדים כבר בלפחות 400 מיליארד דולר. הגידול באבטלה תורם אף הוא למספר הבתים המעוקלים שצומח מחודש לחודש – גם במגזר זה מצטברים מאות מיליארדי דולרים שטרם נרשמו במאזני הבנקים כהפסדים. במצב זה אין פלא שהבנקים אינם מלווים כסף.

 אם רוב הציבור האמריקאי אינו מעוניין בהלוואות ואילו הבנקים חוששים להלוות לאלה שכן מעוניינים, אז מה עושים הבנקים עם הטריליונים שמופקדים אצלם? כאן שוב נחלץ לעזרתם הבנק המרכזי ומשלם להם ריבית על הפקדות הבנקים המסחריים בבנק המרכזי. מי ישלם לבסוף את הריבית? כמובן שמשלם המיסים האמריקאי. הבנקים המסחריים אינם מחויבים להפקיד כסף בבנק המרכזי מעבר לסכום מסוים (נמוך יחסית).

 הבנקים המסחריים מחויבים להפקיד בבנק המרכזי רזרבה קטנה על כל פיקדון שהציבור מחזיק בבנק. בימים כתיקונם נועדה הרזרבה למנוע מהבנק המסחרי להלוות את מלוא כספי המפקידים לצרכני האשראי וכך אמורה להתרסן תאוותו של הבנק ליצור הלוואות ולקחת על עצמו סיכוני יתר. כיום, המצב נדיר והפוך: לבנקים, כאמור, יש עודף כסף ועודפים אלה מופקדים מרצון בבנק המרכזי. הגרף הבא מראה את הצטברות העודפים המופקדים בבנק המרכזי, עודפים שלא קיימים בימים כתיקונם וצמחו בתקופה קצרה פי 500 !. הכסף שהפדרל רזרב מדפיס, חוזר באופן זמני למרתפיו, עולה לו ריבית וממתין ליום בו הציבור ימשוך אותו. 

357 2

פצצת הזמן האינפלציונית מוחזקת כעת בכספות של הבנק המרכזי. זהו כספם של אזרחים, בעלי פיקדונות בבנקים. פתיל האינפלציה יוצת כאשר המפקידים יתחילו למשוך כסף למימון קניות והבנקים מצדם יתחילו לתת הלוואות חדשות למימון צריכה, "הרזרבות העודפות" יתפוגגו ויתדלקו מרוץ קניות בקניונים. כל עוד הר הכסף אינו מתורגם לקניות בשוק, הכסף שהודפס טכנית הוא ללא משמעות כלכלית – הוא רק יוצר "פוטנציאל" נפיץ לאינפלציה. 

כאן המקום להדגיש שבשיטה הכלכלית הקיימת יש שני גורמים ש"מדפיסים" כסף: הבנקים המסחריים והבנק המרכזי. הבנקים המסחריים יוצרים כסף יש מאין כאשר הם נותנים הלוואות, כי כמות ההלוואות גדולה פי כמה מהיקף הפיקדונות אצלם. מערכת המחירים במשק מבטאת כבר את כמות הכסף שהבנקים הדפיסו עד כה. השפעת ההדפסה ההיסטורית הזו כבר באה לידי ביטוי בשיווי המשקל הכלכלי, מיצתה את עצמה. רק צמיחה בהלוואות תגדיל את כמות הכסף שהבנקים "מדפיסים", אבל המצב כאמור הפוך – חלק ניכר של הלוואות הבנקים "נשרף", אין לבנק סיכוי לראות את הכסף חזרה. הבנק המרכזי מדפיס כסף שמחליף בינתיים את הכסף ש"נשרף" בבנקים המסחריים. כלומר, ההדפסה המפחידה של הבנק המרכזי מתקזזת על ידי הכסף ש"נשרף" לבנקים המסחריים. איזה תהליך חזק יותר? האמת, לא צריך "לשבור את הראש" – הפוליטיקאים תמיד ידאגו שידם של הבנק המרכזי והממשלה תגבר בהזרמת הכסף... 

לא הצלחתי לאתר גרף שעושה סדר בשפע הנתונים, שמאזנים אחד את השני, ומראה את הגידול ב"פוטנציאל הנפץ" האינפלציוני. אבל, כל עוד הציבור והחברות העסקיות מוכנים להחזיק עודפי כסף בתוך חביות ולטמון אותן באדמה, בבנק המרכזי או באגרות חוב של הממשלה לא תהיה משמעות כלכלית (אינפלציה) לכסף המודפס. הניסיון ההיסטורי מלמד שבנקודה מסוימת האמון נסדק ומושכים את הכסף. בנקודה מסוימת גם יקשה על הממשלות להמשיך במשחק הפירמידה של גלגול ההלוואות – הנפקת אגרות חוב חדשות כדי לשלם את החובות הישנים. כאשר זה יקרה כולנו "נופתע". 

ממשלת גרמניה הדפיסה כסף למימון הוצאותיה במלחמת העולם הראשונה. הציבור הגרמני הממושמע החזיק בכסף וחסך אותו. כאשר המחירים התחילו לטפס באיטיות הוא האמין שהסיבה זמנית "בגלל המלחמה" או הקיצוב במוצרי יסוד. הגרמנים האמינו שמייד כאשר החיים ישובו למסלול הנורמאלי, עם סיום המלחמה – גם המחירים יתייצבו. לכן, הם החזיקו את הרי הכסף המודפס בבנק. המחירים זחלו למעלה באיטיות, אבל לאט לאט התחיל הציבור להבין שמי שהקדים לקנות רהיטים, קמח ושמן שילם פחות מאשר הקונים המאוחרים. הנחשול הלך וגאה, כולם מיהרו עם הכסף לחנויות וקצב עליית המחירים הגיע לאלפי אחוזים בשנה. הכלכלה הגרמנית קרסה, וממרתפי הבירה במינכן הבטיח אדולף היטלר עתיד טוב יותר. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 04:56
הוסף תגובה