שני, 07 ספטמבר 2009 15:42

חינוך: מה שניתן לעשות - לא יעזור, ומה שצריך לעשות - אי אפשר לבצע

הבעיה אינה במנהלים, בשר או מחסור בתקציב. אלא במונופול שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב מערכי לימוד, לקבוע מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול. משרד חינוך אינו יכול לחנך כפי שמשרד התיירות לא מביא תיירים.

שר החינוך גדעון סער הצטרף לרשימה הארוכה של מציבי ה"יעדים": יהוד הגליל, פירוק החיזבאללה, שיקום השכונות ומלחמת חורמה באלימות. יש עוד. "תוך 4 שנים יגיעו הישגי מערכת החינוך שלנו לממוצע העולמי", מצהיר כבוד השר. ה"יעדים" תמיד נשמעים חיוביים ותמיד זוכים לכותרות, בייחוד אם משמיע אותם שר חדש. אבל, לפי קצב החלפת ממשלות ושרי חינוך בישראל, בעוד 4 שנים גדעון סער כבר לא יהיה ב"חינוך" ואפילו השר או השרה שיחליפו אותו כבר יהיו לקראת סיום תפקידם... מי בכלל יזכור את גדעון סער ובטח שלא את "יעדיו". שר חדש – "יעדים" חדשים. פטפוטי סרק. 

מבנה הדמוקרטיה הישראלית אינו מאפשר "מהפכים", אלא בנסיבות נדירות מאד. ראש ממשלה אצלנו אינו נשיא במשטר נשיאותי, כנפיו מקוצצות וכוחו הביצועי מוגבל. חוקי העבודה בישראל "מתקדמים" – דהיינו, צריך פחות ופחות לעבוד כדי להשתכר. כסף, בייחוד בסקטור הציבורי, אינו תמורה על הישגים ועבודה, אלא פשוט בגלל ש"מגיע לנו". בגלל "זכאות" כלשהי, בגלל "ותק", בזכות "הסכם קיבוצי" או סתם ב"עזרת השם" ובעזרת הדוד בוועד העובדים. ההסכם האחרון של נתניהו עם מזכיר ההסתדרות עופר עייני נועד להדביק במחלה גם את הסקטור הפרטי. די בשני גורמים אלה, דמוקרטיה מעוותת ו"זכויות העובדים" – כדי להכשיל כל מהפך אמיתי. "גיוס מנהלים חדשים", "פיטורי מורים שאינם מתאימים" – הצחקת אותנו גדעון, אבל לכותרות זכית. 

הבעיה אינה במנהל רע, שר כושל או מחסור בתקציב. בשורש הבעיה איש לא נוגע: הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב תוכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול. הכישלון אינו נובע מבחירה שגויה של שיטת הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא. אשמה ה"שיטה": בעלות ממשלתית על מערכת החינוך. המונופול בולם התמודדות בין מגוון שיטות ותוכניות לימודים. אילו היו תחרות וחופש בחירה למנהלים ולהורים, אז טעות בשיטת הוראת מתמטיקה בבית ספר מסוים הייתה מתגלה בשלב מוקדם ומזיקה למעט תלמידים. בשיטה השלטת, כולם חייבים ליישר קו עם משרד החינוך. אם טעה – דור שלם ניכשל. פוליטיקאים או "המדינה" אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעלי תעשייה. משרד החינוך אינו תורם לחינוך בדיוק כפי שמשרד התיירות אינו מביא תיירות. קשה להניח שדווקא בתחום החינוך יש לפוליטיקאים כישרון יוצא דופן מעבר למוכח בתחומים אחרים... 

מה "בסך הכול" רוצה גדעון סער – להגיע לממוצע באירופה... אבל מה שצריך, ואנחנו מסוגלים לכך, זה להגיע למקום הראשון בעולם. לכך יש דרך אחת: על הממשלה לחדול מלהתערב בחינוך ובבתי ספר. כל בית ספר יהפוך לעמותה עצמאית בשליטת דירקטוריון של הורים שימנו את המנהל ויחליטו על שכרו. יזמים והורים יוכלו להקים בתי ספר נוספים. התחרות בין בתי הספר על התלמידים ועל כוח ההוראה יעשו את שלהם – המנהלים, ההורים והשוק יתאימו את מספר המורים לנדרש. כך גם את תוכנית הלימודים. שכר העבודה יעלה ובמקביל גם איכות ההוראה. מורה טוב ירוויח, מורה "בלתי מספיק" – יעוף. 

כיום אי אפשר להעלות את שכר המורים "הטובים". אין פקיד שיכול להחליט מיהו מורה "טוב". זיהוי מורים טובים יוכל להתבצע רק בעזרת אוסף ההחלטות של מאות ואלפי הורים לאן לרשום את הילד. המנהל שיעמוד בתחרות כבר ידאג שבבית ספרו יהיו מורים טובים, אותם יתגמל באמצעות שכר ותנאי עבודה. מורה טוב יועסק יותר שעות – תהליך טבעי שיגרום לפליטת מורים גרועים ללא מעורבות ממשלתית. 

תוכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת המחדל, נקודת המוצא. דירקטוריון בית ספר בשיתוף עם המנהל בסיוע יועצים, יוכל להחליט על שינויים בהרכב המקצועות. ההורים יחליטו לאיזה בית ספר לרשום את ילדם. בתי הספר יחליטו את מי לקבל ואת מי לדחות. יתגבשו בתי ספר ברמות שונות, אחדים ישימו דגש על מתמטיקה, אחרים על ביולוגיה או דת. אין יסוד להנחה שפקידי ממשלה מיטיבים לדעת מההורים (כציבור) מה טוב לילדים. אין יסוד להנחה ששם למעלה יושבים "מומחים" שיודעים לבשל את התמהיל הטוב ביותר בין מקצועות הלימוד. 

את משרד החינוך צריך לסגור. תקציב החינוך כולו יחולק בין ההורים כמו בשבדיה (יקבלו שוברים בערך של אלפי שקלים). ההורים יבחרו את בית הספר וישלמו באמצעות השוברים. בתי הספר יוכלו להמיר את התלושים לכסף. כיום כל משפחה בישראל משלמת כ- 1,400 שקל בחודש מיסים למימון מערכת החינוך הכושלת. סכום עתק. הבעיות במערכת החינוך נובעות מהלאמתה, מעצם קיומו של משרד חינוך ומההשקפה השגויה שבכלל תיתכן "הנדסה חברתית" מטעם שלטון מרכזי-ריכוזי. 

כאמור, מה שצריך לעשות – אינו בר ביצוע. לכן, "הרפורמה" כמו קודמותיה תסתיים אולי בשירת ההמנון והנפת הדגל בבוקר, שינוי שלוש שעות לימוד ואולי גם תוספת שכר בעזרתה נקבל מורים גרועים שמרוויחים טוב... התוצר הסופי – התלמיד הישראלי ימשיך להתדרדר. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:22
הוסף תגובה