חמישי, 18 ספטמבר 2008 15:44

הרגולציה פשטה את הרגל – לא הקפיטליזם

שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על ידי יזמים ''קפיטליסטים'' שגילו צורך בשוק לשירות פיננסי ייחודי.

פשיטת הרגל של שני ענקי המשכנתאות האמריקאים פרדי ופאני היא כנראה פשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה הכלכלית העולמית של מוסד עסקי יחיד. התגובה הטבעית לכישלון צורב של מערכת עסקית כה גדולה היא דרישה לממשלה ''לקחת את העניינים לידיים'', להגביר את הפיקוח, להרחיב איסורים, להגביל ברישיונות ואישורים, להקים רשות פיקוח חדשה, ו''להסדיר'' את הענף. אוסף הצעדים החונקים מכונה ''רגולציה'' [עדיין אין מילה נרדפת בעברית].

שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על ידי יזמים ''קפיטליסטים''

שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על ידי יזמים ''קפיטליסטים'' שגילו צורך בשוק לשירות פיננסי ייחודי. היוזמה להקמת בנקים אלה באה מצד פקידי ממשלה ופוליטיקאים, לפני מספר עשורים, שהחליטו שצריך לשנות את אורח החיים האמריקאי ו''לעודד'' אזרחים לרכוש בתים במקום לגור בהם בשכירות. עוד צעד של ''הנדסה חברתית'' שאפיין בעיקר משטרים סוציאליסטים ריכוזיים, אך רכש תמיכה הולכת וגוברת גם בארצות הברית מהסיבה שכבר עמד עליה הסופר ג'ורג' ברנארד שאו: ''ממשלה שלוקחת מפול ונותנת לפיטר – תמיד תוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר''. קבוצת עילית שלטת מחליטה שהיא מטיבה לדעת מהאזרח הנבער מה טוב עבורו, ופועלת רק אם המהלך גם תורם לביצור כוחה הפוליטי. ספק גדול אם ''כוחות השוק'' היו מקימים חברות מימון מסוג זה. רעיון הקמתם נבע ממוחם של פקידי ממשלה. עכשיו מגיעים הפוליטיקאים למסקנה שצריך ''להקטין בהדרגה'' את היקף פעילותן.

לידת צמד הבנקים פושטי הרגל אינה תופעה קפיטליסטית אלא תוצר של השקפת עולם אנטי-קפיטליסטית המשתלטת לאיטה על אורח החיים האמריקאי כבר מתחילת המאה הקודמת. במסגרת השקפה זו, פקידי ממשלה צריכים להחליף את כוחות השוק: הם שיחליטו במקום מיליוני הצרכנים בשוק מי יהיו השחקנים בכלכלה, מה ייצרו ובאיזה מחיר ימכרו, הם שיעניקו זיכיונות ורישיונות והם שיפקחו באמצעות רגולציה על ''כוחות השוק''.

במהלך השנים ''הופרטו'' בנקים אלה. הפרטה מדומה. המשקיעים, המנהלים והציבור ידעו שממשלת ארצות הברית ניצבת איתנה מאחורי גופים אלה. ואכן, בעוד הבנקים ה''קפיטליסטים'' נדרשו לשמור על הלימות הון ביחס של כ- 10%, כלומר הוגבלו במתן הלוואות לפי עשרה מההון העצמי שלהם, הרי ששני הבנקים ה''חברתיים'' הורשו לערוב להלוואות בהיקף הגדול פי חמישים מהונם העצמי. כלומר, די ב- 2% מהקליינטים שלא יעמדו בהחזר המשכנתה כדי למחוק את כל ההון העצמי של הבנקים. רמת סיכון ששום בנק פרטי בעל מוניטין לא היה מעז להרחיק אליה גם ללא רגולציה ממשלתית.

מנגנון רגולציה ה''טוב בעולם'' שהתמקד בשני בנקים בלבד

יחד עם ההפרטה לכאורה של צמד הבנקים, הוקם מנגנון פיקוח ממשלתי חסר תקדים. משימתו היחידה עלי אדמות הייתה רגולציה צמודה והדוקה על שני מוסדות פיננסים אלה בלבד. ווארן באפט, מאנשי העסקים המוערכים בעולם [ההוא שקנה את חברת ישקר מנהריה ב-4 מיליארד דולר] מתאר בדיון ברשת CNBC את מנגנון הרגולציה שהוקם:

''גוף שנקרא OFHEO מונה בשנת 1992 על ידי הקונגרס, ותפקידו היחיד היה להשגיח על התנהלות פרדי ופאני. והם היו שם כדי להעריך את יציבות העסקים, לבקר את הדוחו''ת הכספיים וכו'. שתי חברות – זה כל מטלת הפיקוח שהוטלה עליהם. היום יש להם 200 עובדים. התקציב שלהם עומד על 65 מליון דולר לשנה... וכל תפקידם מתמצה במעקב אחרי התנהלות שתי חברות. אתה יודע, אני מפקח על קצת יותר משתי חברות... והם ישבו שם, הוציאו דוחו''ת לקונגרס, דיווחו לסירבנס אוקסלי כל שנה. הם הוציאו דוחות של 100 עמודים שתמציתם היא: ''בדקנו את החברות האלו, הסטנדרטים שלהם תקינים, הדירקטורים בסדר והכול בסדר...''. ופתאום אתה נתקל בדיווחים כספיים, הכוזבים בהיסטוריה... הפרות אמונים מצד מנהלים, והכול נחשף. וכמובן...כשהכול נחשף, OFHEO כתבו דו''ח של 350 עמודים... הדו''ח מאשים את ההנהלה... את הדירקטורים... את ועדת הביקורת. בכל הדו''ח אין מילה אחת לגבי עצמם... ואלו הם 200 אנשים שהלכו כל יום לעבודה כדי לפקח על לא יותר משתי חברות. זה רק מראה לך את הבעייתיות של רגולציה.'' 

רגולציה ממשלתית אינה התרופה – היא המחלה

רגולציה ממשלתית אינה תרופה לכישלונות עסקיים וכלכליים היא בעצם המחלה. בעולם הכלכלה מתקיים שיווי משקל הדומה מאד לזה שבטבע. לכל התערבות מלאכותית יש השלכות ומישהו חייב לבסוף לשלם את המחיר. המחיר לפעמים נסתר, לעתים בלתי חזוי ולפעמים התשלום דחוי. ה''טבע'' בכלכלה הם כוחות השוק שמוכתבים על ידי החלטותיהם היום יומיות של מיליארדי צרכנים בעולם. יזמים ואנשי עסקים מחפשים כל דרך לספק את דרישות ההמונים ולהפיק מכך רווח. השוק ''אכזר'' כמו הטבע: עסק שלא מצליח לספק את רצון הצרכנים נטרף על ידי המתחרה המוצלח שמציע מוצר איכותי וזול יותר. כך עולים רמת החיים, תוחלת החיים ואיכותם מזה כמאתיים שנים. לכולנו ברור שבלתי אפשרי להטיל רגולציה בטבע ולתכנן, לדוגמה, חלוקה ''צודקת'' של שטחי המרעה בין עדרי הגנו, הזברות והג'ירפות. כל ניסיון מלאכותי ''להסדיר'' ולכפות כללי משחק ''הוגנים'' בסוואנה באפריקה יגרור תוצאות הרות אסון. זה לא אומר שאין שם רגולציה, היא נוצרת באופן טבעי וכל זן מוצא את מקומו בטבע ה''אכזר''. לא אידיאלי, אבל אין תחליף טוב יותר ל''הסדר'' זה. לציבור קשה כנראה להשלים עם העובדה המצערת שישנם תחומים בהם עשייה ממשלתית אינה יכולה לעזור.

ה''מומחים'' טוענים שהשוק אינו מושלם, יוצר ''כשלים'', אל לנו לסמוך על כוחות השוק ולכן נדרשת רגולציה ממשלתית על הפעילות הכלכלית. אמת, השוק אינו מושלם. אבל במרוץ מי יותר מושלם כוחות השוק או פקידי ממשלה – מאד לא מומלץ לסמוך על האחרונים. ממשלות טובות בעיקר כאשר הן לא ''עושות''. ''עשייה'' ממשלתית, ככל שתעמיק בתחום מסוים – היא מרשם כמעט בטוח לכשל. אפילו בתחומים ממשלתיים מובהקים כגון ביטחון לאומי ומניעת פשע אנחנו רואים את השלומיאליות הממשלתית. אבל אלה נושאים בהם אין לנו ברירה, אלא לסמוך על שירותי הפוליטיקאים ופקידיהם.

התקשורת מרבה לצטט את השטות: ''פראדי ופאני גדולים מכדי לקרוס''. אי אפשר לרמות את השוק – החברות קרסו ופשטו את הרגל, השאלה היחידה הייתה מי ישלם את המחיר. הממשל האמריקאי הכריע: משלם המסים, כל אזרחי ארצות הברית. הצמד ''הולאם'' על ידי הממסד הפוליטי בגלל ההשלכות הפוליטיות של קריסתם המוחלטת. יותר מידי בעלי הון שמקושרים לשלטון היו נפגעים. אילו ממשלת ארצות הברית לא הייתה מתערבת בעסקי הבנקאות, היו כוחות השוק מענישים בעיקר את הראויים לעונש: מוסדות פיננסים בכל העולם שרכשו את אגרות החוב ה''בטוחות'' שלהם – מי שקנה יותר היה נדפק יותר. מחזיקי המניות ואגרות החוב של אותם אלפי מוסדות היו מאבדים משהו מערך אחזקותיהם. המוני האזרחים נוטלי המשכנתאות היו נפגעים פחות – הם חייבים את הכסף לבנק ולא להפך... רעידת האדמה הייתה מחליפה את בעלי המניות במוסדות פיננסים שנפגעו, חלקם היו מתאדים, מנהלים היו עפים, חברות דרוג היו אולי נתבעות. ייתכן שבנקים יציבים שלא נפגעו היו יוזמים מוסדות רגולציה חדשים [לא ממשלתיים] כדי לבדל את עצמם מהכושלים ולצבור יתר מוניטין. הלקח היה נלמד והגוף היה מתחסן במשהו.

אך כמו כל ממשלה במערב ה''מתקדם'', שמתקיימת בחסות קבוצות הלחץ הפוליטיות, בחר הממשל הפדראלי להעניש את כל אזרחי ארצות הברית: משלם המסים האמריקאי – יידרש לשלם מסים נוספים כדי ל''הציל'' את הראויים לעונש. מסים ישירים ומס בצורת אינפלציה – אם הממשל ימשיך להדפיס כסף למימון ה''הצלה''. בין ה''ניצולים'' יהיו גם בעלי מניות של בנקים זרים כגון בנק הפועלים ובנק לאומי שכבר ראו בעיני רוחם את קריסת תיק האג''ח ה''בטוח'' שרכשו בארצות הברית. חסכונות הגמלאי באלבמה יישחקו לרווחת בעלי המניות של בנק הפועלים בישראל והבנק המרכזי הסיני. הפוליטיקאים האמריקאים מניחים [ואולי בצדק] שפיזור העלות הכלכלית בין כל אזרחי אמריקה מזיק להם פחות מבחינה פוליטית. עוד קצת מסים? קפיצה באינפלציה בעוד שנה? תמיד אפשר יהיה להאשים בעתיד את מחירי הנפט, או את עלויות המלחמה בטרור... מי יזכור? ככלל, פוליטיקאים מעדיפים תמיד משבר ''אחרי הבחירות'' מאשר לפניהן.

הכשל המוסרי גדול יותר: המנהלים ימשיכו לגרוף בונוסים, ויטענו בצדק: ''...אמרנו לכם שהממשלה אתנו...'', יועצים כלכליים שכשלו ימשיכו לשקר ללקוחותיהם, חברות דרוג שזייפו לא יפטרו אפילו אנליסט או יועץ בודד, הבנקים ימשיכו לדחוף משכנתאות למובטלים כי הסיכון לאי-פירעון הועבר לממשלה. עד לקריסה הבאה מנקודה גבוהה יותר.

והתרופה, הרגולציה, שגרועה מהמחלה – תינתן במינון גבוה יותר. הרגולציה היא הכלי שבידי הפוליטיקאים להראות לציבור המבולבל שעושים ''משהו''.

ווארן באפט היה בעל המניות הגדול של פראדי מאק [8.6%] ובשנת 2000 חיסל את אחזקותיו [2.8 מיליארד דולר] ברווח של 1000%. כבר אז הוא לא סמך על הרגולטורים שדיווחו ש''הכול תקין'', להלן ציטוט נוסף מאותו הראיון:

''...הבנתי בבהירות שהם מתכוונים לנסות להציג רווחים בדוחו''ת הרבעוניים כדי לרצות את וול סטריט... אם יש לך ממשלה מאחוריך ואתה יכול ללוות כסף ללא הגבלה, אתה יכול לדווח רווחים כאוות נפשך בכל רבעון נתון... יום הדין מגיע שנים אחר כך... וההנהלה הייתה מודעת לכך. הם התחילו לעשות דברים בצד הנכסים במאזן שלא היו צריכים לעשות, הם פיזרו הבטחות שהיה אסור להם להבטיח ואז החלטנו לחסל אחזקות''.

רגולציה ממשלתית על פעילות כלכלית היא כלי ריק

רגולציה ממשלתית היא כלי ריק. דו''ח וועדת בייסקי לא מנע את המשבר בשוק המניות בשנת 94, ''חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות'' מגן על היועצים ומנהלי התיקים מפני תביעות של לקוחות ומאפשר להם לנהל כסף של אנשים אחרים תחת מטריית הרגולציה. כל העבירות הגדולות בשוק ההון בשנים שקדמו לחוק נעשו על ידי אנשים שהיו עומדים בקריטריונים של המחוקק ללא שום בעיה.

קיומו של הרגולטור מגן על היועצים ולא על לקוחותיהם. החותמת והרישיון הממשלתי גוררים הנחה מצד הלקוח כי יועץ ההשקעות או השיפוצניק המורשה ''יודע מה הוא עושה'' שהרי יש לו אישור ממשלתי... ההסתמכות על הרגולטור מונעת מאנשים להפעיל שיקול דעת. גם המנהלים של פראדי ופאני עמדו בקריטריונים... אפילו באלה של הרשות לניירות ערך בישראל ומהממונה על שוק ההון באוצר.

וורן באפט לא נזקק לרגולטור כדי לקבל את ההחלטה לחסל אחזקות בעסק כושל... אם היה ממתין לרגולטור כנראה שהיה נתקע היום עם מניות פראדי כשהן חסרות ערך.

מוטי

עודכן לאחרונה ב שני, 30 אוקטובר 2017 06:29
הוסף תגובה