רביעי, 12 מרס 2008 15:45

מה אמר המנהל הסיני של חברת הספנות צים

''...כל עוד הייתה צים בשותפות עם ממשלת ישראל, העסקים שלנו היו רדומים, החלטות חשובות נסחבו חודשים ושנים. לא היה מי שייקח אחריות. הכול התנהל כמו במשפחה עייפה.

המנהל הסיני של חברת הספנות צים-סין, קסיאנג קיואן הו, מנהל את אחת מחברות הבת החשובות של צים אמר בראיון עם סבר פלוצקר [ידיעות אחרונות 7.3.08]: ''...כל עוד הייתה צים בשותפות עם ממשלת ישראל, העסקים שלנו היו רדומים, החלטות חשובות נסחבו חודשים ושנים. לא היה מי שייקח אחריות. הכול התנהל כמו במשפחה עייפה. עבדתי כבר אז בצים ולא הבנתי איך זה שאצלכם בממשלה לא רואים את הפוטנציאל של השוק הסיני. מאז ההפרטה הכול השתנה. אנחנו שועטים קדימה.'' ואכן צים מתרחבת בשיעורים דו-ספרתיים מידי שנה. 

סיפור הפרטת חברת צים הוא סיפורה של התעשייה הישראלית. במשך כ-40 שנים הייתה רובה של התעשייה נתונה בעניבת חנק של בעלות ממשלתית, בעלות ההסתדרות או בבעלות ''קפיטליסטים'' מוגנים שמקורבים לשלטון. כך אבדו לנו שנים יקרות של בזבוז משווע שבלם שגשוג ועלייה ברמת החיים. 

פוליטיקאים אינם יוצרים עושר אלא מכלים אותו, שורפים כסף! ממשלה אינה יכולה ליזום, להקים ולנהל עסק אמיתי משום שאין לה כישורים להתחרות ביזם פרטי. ממשלות לא מסוגלות לייצר ולמכור [לקונה שירכוש מרצונו החופשי], לא שרוך נעל ולא מחשב. ראשית, המיזם הממשלתי אינו נדרש לעבור את מסננת השוק, אינו נדרש לגייס משקיעים ולשכנעם ברעיון. שנית – הכסף המושקע אינו פרטי ולכן אין ''משקיע מודאג'' שחושש לאובדן כספו. שלישית – אף אחד לא מסתכן. אם המיזם ייכשל, איש מ ''היוזמים'' לא יפסיד כסף מכיסו ושום פקיד ממשלתי לא יאבד את מקום עבודתו. ולבסוף התפעול השוטף – גם בכך אין סיכוי שמפעל ממשלתי יצליח – שיקוליו של השר במינוי מנכ''ל שונים [איזה ביטוי עדין...] משיקולי משקיע פרטי שבוחר מנהל למפעלו. 

ממשלה שמקימה מיזם עסקי או תומכת בו פוגעת בכלכלה. הכסף המושקע במפעל מופקע מהאזרחים באמצעות מסים, מקטין את כוח הקניה שלהם וכך פוגע ברכישותיהם מעסקים מקומיים. הכסף שחסר בכיסיהם של היזמים מקטין את כמות ההון הפנוי להשקעות פרטיות בתעשייה. במפעל הכושל צריך לתמוך – שוב נקרא האזרח לשלם מכיסו את הכישלון השוטף. ולבסוף, המיסוי והביורוקרטיה, ההכרחיים ליישום אידיאולוגיה זו, הבריחו מישראל משקיעים אמיתיים. עשרות מפעלי העבר בדימונה, בירוחם ובנתיבות , ומאות אחרים בכל הארץ שלא שרדו, הם עדות לכישלון. התעשייה בברית המועצות ובארצות מזרח אירופה, שהוקמה תחת שלטון הקומוניסטי, היא המצבה הבינלאומית ל ''תעשייה הממשלתית''. 

האידיאולוגיה המרכסיסטית, הייתה קו המחשבה המוביל בהנהגת היישוב היהודי. לפיה, עדיף מפעל בבעלות ממשלתית שהוא כאילו ב ''בעלות הפועל'', או ''נציגי הפועלים'' [שקראו לעצמם ''מפלגות הפועלים''] על פני מפעל בבעלות ''קפיטליסט נצלן'' פרטי. בעלות ''ציבורית '' כזו אמורה הייתה להבטיח תנאי עבודה משופרים לפועל ומניעת ניצולו. מהר מאד עברה הבעלות המעשית לידי הפוליטיקאים ומקורביהם שהתמנו למשרות בכירות. הפועלים, בייחוד בתאגידים שבכוחם לשתק את המדינה, אכן זכו לתנאי שכר ועבודה פנטסטיים [שכר גבוה תמורת עבודה מועטה] אך את המחיר משלמים יתר האזרחים. ''ניצול הפועל'' נמנע במחיר של ניצול העם כולו. 

כך נוצרה מערכת שבה הכישרון הוחלף בקשרים. הסיכון העסקי הוחלף במערכת טפסים שמוגשת לפקידים. רוחו של היזם הוחלפה בכישרון מסוג אחר – הכישרון לנצל את המערכת הפוליטית, ובתירוץ של הקמת ''מפעל תעשייתי'' – להוציא כסף קל מהקופה הציבורית. רק לחלק קטן מהיזמים האמיתיים יש כישרון וגם יכולת לנצל את המערכת הפוליטית – חלקם הצליחו למרות השיטה הקלוקלת ולא בזכותה. היתר הרימו ידיים. 

הממסד הפוליטי נבנה מהשיטה שהעניקה לו את הכוח לחלק הטבות, להחליט מי יהיה תעשיין ומי מלונאי, מי יקבל רישיונות יבוא ומי יוגן מתחרות ע''י מכס גבוה. הכוח נועד לביצור שלטון המפלגה, ובלא מעט מקרים – לחשבון הבנק הפרטי. 

הזיכרון קצר ומידי פעם קוראים פוליטיקאים לממשלה לחזור ל ''הקים'', ''לסייע'' ו''לעודד''. כל ניסיון כזה כגון הזרמת כסף לחברת אינטל, הקמת חברה ממשלתית להולכת גז, סיוע ממשלתי למיזם המכונית החשמלית, או הרעיון להתערב בשוק הדיור למגורים בערים הגדולות – נדון לרוב לכישלון תוך גרימת נזק כלכלי לאזרח. צים החלה לפרוח לאחר שהופרטה ואלמלא פרחה לא היה לה זכות קיום לא כחברה ממשלתית ולא כחברה פרטית. 

 מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 05:57
הוסף תגובה