שבת, 23 יוני 2012 15:43

השרים אלי ישי ויובל שטייניץ אשמים - אבל לא באסון הכרמל

לא יעזרו עוד 200 מיליון שקל אם אי אפשר לפטר כבאי בישראל, אם מנהל לא יכול להחליט כמה לשלם לכבאי מצטיין. הסוהרים נהרגו בגלל טעויות בשיקול הדעת של האנשים בשטח ו"בלגן המלחמה" - תוספת תקציב לא היתה משנה.

שרי החינוך לדורותיהם אשמים במצבה העגום של מערכת החינוך כי לא החזירו את מפתחות המשרד לראש הממשלה והתפטרו לנוכח התרעתם על שכרם העגום של המורים והצפיפות בכתות. שר הבריאות צריך היה להתפטר מזמן כי שר האוצר לא נעתר לדרישה הצודקת להגדלת סל התרופות מצילות-חיים ותקציב נאות להרחבת בתי החולים. גם יתר השרים אשמים איש איש בתחומו, וכמובן ששר האוצר "הקמצן" אשם שבעתיים.
 
כמובן שזה קשקוש. את אשמתם האמיתית הם לא מבינים כי היא חלק מהשקפת עולמם. עצם קיומו של משרד חינוך ומשרד בריאות ממשלתי – היא הבעיה.
 
לא יעזרו עוד 200 מיליון שקל לכיבוי אש כל עוד אי אפשר לפטר כבאי בישראל, כל עוד המנהל לא יכול להחליט כמה לשלם לכבאי טוב, לבחון את כושרו הגופני ואת הידע המקצועי שלו. כל עוד כבאים עובדים כמו בנמל אשדוד, כמו בחברת חשמל וכמו שעובדים ומתמנים המועסקים במשרדי השרים הנכבדים.  
 
אני לא מכיר אישית הרבה כבאים, אבל אני מכיר אישית שני כבאים "ותיקים" – האחד עובד במקביל כמתווך דירות במרכז הארץ, והשני – שיפוצניק מצליח. לשניהם יש "קביעות" במכבי אש, משכורת טובה ופנסיה מובטחת. הם עובדים קשה ורואים ברכה בעמלם – לא בכיבוי אש, אלא בעיסוקם "הנוסף". בתחנת כיבוי האש הם "מעבירים" את המשמרת ולא מתאמצים יותר מידי – יש להם "זכויות". בעבודתם הפרטית, לעומת זאת, הם צריכים לעבוד קשה בשביל מוניטין והצלחה.
 
האנשים נהרגו בשריפה לא בגלל שלא היה מטוס כיבוי, ולא רק בגלל שמפקד כיבוי ארצי ריחף מעל הכרמל שעה ארוכה במסוק, אבל תכל'ס לא ידע איך ולמי לדווח לכבאיות ולשוטרים כיצד האש מתקדמת. הוא טס במסוק בגלל שמעמדו הרם מחייבו "להיות בשטח" ולהראות "אקשן" – כפי שנתניהו דאג להצטלם כמחלק הוראות ממרפסת פתוחה אי שם. עיקר הטרגדיה נובעת מצרוף נסיבות טראגי והחלטות שגויות של דרגי פיקוד זוטרים ביותר שלא נטלו יוזמה מקומית, או שפשוט טעו בשיקול הדעת –  יוזמה שבדרך כלל מצילה אותנו במלחמות הגדולות. נגד טעויות אנושיות לא תעזור תוספת תקציב של 100 מיליון.        
 
הנה כתבה שנכתבה, כאן באתר, בסמוך לאירועי השריפה (דו"ח המבקר המוזכר בכתבה מתייחס לדוחות קודמים של מבקר המדינה על מצב שירותי הכיבוי):
 
16/12/2010
 
השריפה בכרמל והמחדל שטרם אירע
 
השר אלי ישי בטוח אשם במשהו – אבל לא ב"אסון הכרמל". כולנו המומים מקורבנות השריפה, משתתפים בצער המשפחות שבתיהם נשרפו ועצובים אל מול היער השרוף. התקשורת אוהבת סיפורים אנושיים ותמונות חריגות. קל להתמסר לשפע הסיפורים, קשה יותר להתעמק בעובדות.

מדינת ישראל עתירת ניסיון באירועים שגבו חיי אדם, שריפות אינן ברשימה. ב-62 שנות מדינת ישראל סבלנו משריפות גדולות מועטות. מידי פעם פורצת שריפת יער טבעית או זדונית, מעת לעת יש שריפה בדירה כלשהי, שריפה גדולה במבנה ציבורי נדירה ביותר. הקורבנות בנפש מועטים מאד למזלנו, גם הנזק לרכוש אינו רב.

מקרי המוות משריפות בישראל נמוך בהשוואה למדינות אחרות בעולם. אנחנו בתחתית הרשימה – זו אולי אחת מרשימות ההשוואה הבינלאומיות שטוב להימצא בתחתיתה. בראש הרשימה מככבת הודו עם 14.3 מקרי מוות מאש בשנה לכל 100 אלף תושבים, ברוסיה נשרפים למוות 7.3 אנשים בשנה, בארה"ב וסקנדינביה יש בערך מקרה אחד בשנה של מוות מאש לכל מאה אלף תושבים. ישראל כמעט סוגרת את הרשימה עם 0.3 אירועי מוות – פחות משליש בן אדם לשנה. שריפות לא היו מעולם "מכת מדינה" בישראל ולכן גם עלות הביטוח נגד אש נמוכה מאד.

קשה להתווכח עם עובדות, אבל שירותי כיבוי האש בישראל מצליחים להתמודד עם מיעוט העבודה בתחום. כן, הכבאיות הישנות, העדר הציוד, התקנים החסרים, הג'וב הנוסף שיש כמעט לכל כבאי מהצד, הארגון הלקוי והמגף הקרוע של הכבאי בחיפה שחוזק באזיקון – די היה בהם כדי להתמודד עם השריפות במשך 62 שנות מדינה, אפילו במלחמת לבנון האחרונה. עובדה.

המדינה רועשת על דו"ח מבקר המדינה האחרון שדן ב"היערכות שירותי הכבאות וההצלה לעת חירום". ב-38 עמודי הדו"ח אין אפילו דוגמה אחת לכשל שגרם לאובדן חיי אדם כתוצאה מארגון לקוי או מחסור בציוד (ואלה כמובן קיימים לרוב). בניגוד לדוחות ביקורת אחרים של המבקר בהן ניתן למצוא שפע תיאורים פרטניים על ליקויי מינהל ושחיתויות. הדו"ח אינו מפרט תקלות, אלא מצביע על חשש לתקלות בעתיד. "התקנים אינם מאוישים" – מי אמר שהתקנים בכלל נכונים? מבקר המדינה שם עצמו בדו"ח זה כיועץ ארגוני – ספק גדול אם אלה כישוריו.

אפילו במלחמת לבנון השנייה, בה נחתו עלינו כמעט 4000 רקטות ושירותי הכיבוי נדרשו לכ- 2500 אירועים (לא כולם שריפות) – קשה להצביע על אובדן חיים בגלל שירות כבאות לקוי. ואכן, 20 עמודי דוח המבקר על "היערכות שירותי הכבאות וההצלה לעתות חירום ותפקודם בעת המלחמה" דנים גם הם בתקנים חסרים, בציוד מיושן ובמבנה ארגוני רצוי – אין פירוט ותיאור פרטני של "מחדלים".

התקשורת מרבה בדוגמאות על מספר הכבאים בארצות אחרות וזאת מבלי להביא בחשבון את שכיחות השריפות בארצות האחרות. שירותי כיבוי אש הם שירות ממשלתי מובהק בדומה לשירותי משטרה וביטחון. מבחינה כלכלית השירות מוגדר כ"מוצר ציבורי". השירות לא יכול להינתן על ידי כוחות השוק כי בולט בו אפקט "הנוסע החופשי" (בו נהנה מהשירות גם מי שלא שילם עבורו) – אי אפשר להימנע מלתת את השירות למי שלא שילם עבורו כי שריפה צריך לכבות בעוד מועד, היא מתפשטת. בהיותו שירות ציבורי-ממשלתי סובל הענף בכל העולם מפוליטיזציה, מנגנון מנופח, שכר גבוה ויתר הרעות החולות של כל שירות ממשלתי. מספר הכבאים במדינה מסוימת לא משקף בהכרח צורך אמיתי אובייקטיבי, בדיוק כמו השוואה בינלאומית של מספר "עובדי הציבור" כדי "להוכיח" שאנחנו בתת-תקן.

דוגמה לכך ניתן לראות בהשוואת מספר המשרות המאוישות של עובדי הכבאות בישראל בשנים 2006 ו- 2010 (גלובס 8.12.10): בין השנים הללו ירד מספר הכבאים מ- 1,375 כבאים ביוני 2006, ל- 1,195 כבאים במרץ 2010. ומה קרה באותה תקופה לעובדי המנהל בשירותי הכבאות? ניחשתם נכון, מספרם הוכפל! מ- 258 עובדים ל- 490... פי שניים פקידים מתעסקים עם פחות כבאים. שירות ממשלתי מובהק.

לאנשי משרד האוצר כנראה לא היה ספק לאן היו הולכים עוד 100 מיליון שקל אילו היו "מושקעים" בשירותי הכבאות. קרוב לוודאי שהיינו מקבלים את אותה רמת שירות אבל במשכורות גבוהות יותר. לא שונה בהרבה משירותי הנמל, שירותי ההצלה בחופי הרחצה ושירותי אספקת המים בישראל. באחד העיתונים פורסם שפקידה בתחנת כיבוי אש מסוימת מקבלת 4,000 שקל תוספת סיכון כבאי בתלוש. לא מפתיע שמזכיר ההסתדרות התנגד בתוקף ל"רפורמה" שתפגע ב"זכויות העובדים". חכו למהומה שתתלקח אם ידרשו מהכבאים להחתים כרטיס נוכחות, לא לעסוק בעבודה נוספת כאשר הם "בבית בכוננות", או חלילה לקחת חלק באימוני כושר גופני במסגרת המשמרת.

התקשורת רותחת על "העדר סולמות כיבוי". הסולמות הגבוהים ביותר בארץ מגיעים לגובה של 42 מטר, כרבע מגובהו של מגדל גבוה בתל אביב. שוכחים לציין שגובהם של סולמות הכיבוי ברוב העולם הוא כ- 55 מטר בלבד. הסולמות הגבוהים, והנדירים גם בעולם, מגיעים לכ- 100 מטר – פחות בהרבה ממחצית גובהו של מגדל אביב ברמת גן. גם בפיגוע במגדלי התאומים לא ראינו סולמות. כבאים צריכים כושר גופני גבוה כדי לטפס עם ציוד עשרות קומות. ספק אם כבאינו הגיבורים מסוגלים לטפס 8 קומות מבלי לסכן את הלב עוד לפני שמגיעים בכלל לאש.

מטוסי הכיבוי מצטלמים היטב והם כנראה האמצעי היעיל ביותר בשריפות יער. "היעיל ביותר" אבל לא הנשק האולטימטיבי שמכבה את האש באחת. גם בשריפות היער בקליפורניה, ביוון ובמקומות אחרים מתקשים להילחם עם או בלי מטוסים. כנראה שאמצעי הכיבוי הטוב ביותר בשריפת יער היא השריפה עצמה שמגיעה למיצוי. המקום היחיד בו אין שריפות יער הוא באנטרקטיקה... בארצות הברית וקנדה נשרפים מידי שנה כ- 54,500 קילומטרים מרובעים של יערות, פי שניים משטחה של מדינת ישראל כולה. האם צריך להשקיע עשרות או מאות מיליוני דולרים בצי של מטוסי כיבוי ועוד סכום קבוע נכבד בתחזוקתם השוטפת? ספק גדול. ייתכן שנאלץ להתמודד אחת לחמישים שנה עם שריפת יער גדולה, סיכון מחושב. צריך במקרה זה לנהוג כפי שנהגנו: לשכור מטוסים בחו"ל, אולי קצת זריז יותר. ומה יהיה בזמן מלחמה כאשר המטוסים היוונים והטורקים לא יגיעו? בין כך ובין כך נהיה עסוקים בפינוי הריסות בתל אביב ובחיפה. המאמצים יוקדשו להצלת חיים מהריסות בתים – והשריפה ביער – פחות תדאיג אותנו.

במחדל האמיתי, למזלנו, טרם התנסינו ואליו צריך להתכונן: נוהלי חירום לאחסון חומרים רעילים בזמן מלחמה, פוטנציאל הרחבה של בתי חולים לעת חירום, ובמקביל – פינוי הריסות וכיבוי שריפות "קטנות" של מאות בתים, במקביל, שנפגעו מטילים. כאן לא יעזרו מטוסי כיבוי.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 15:53

3000 תוים נשארו