הנה דוגמה מארה"ב. פועל ניקיון בשם ליאנג ז'או ז'אנג, העובד ברכבת התחתית של סן פרנציסקו, הרוויח בשנה שעברה (2015), 162 אלף דולר (בערך 52 אלף שקל לחודש) רק עבור "שעות נוספות". כל זאת בתוספת המשכורת ה"רגילה" של 73 אלף דולר לשנה (כ- 23 אלף ש"ח לחודש). כלומר, הוא הרוויח כ- 235 אלף דולר בשנה שהם כ- 75 אלף שקל לחודש). הפועל המסכן קיבל גם "תנאים סוציאליים" כמו פנסיה וביטוח בריאות. 

סך כל הכנסותיו בשנת 2015 הסתכם ב- 270 אלף דולר שהם כ- 87 אלף שקל לחודש. שנת 2015 לא הייתה יוצאת דופן עבור עובד חרוץ זה. בשלוש השנים האחרונות הוא הרוויח  682 אלף דולר (כולל תנאים סוציאליים), שהם שווים למשכורת ממוצעת של 227 אלף דולר לשנה (73 אלף שקל לחודש). לשם השוואה: משכורת ממוצעת במשק בארה"ב היא מתחת ל- 50 אלף דולר לשנה. הכתב בדק עובדים בעבודה דומה, גם במוסדות ציבור, שרתים בבתי ספר ציבוריים בקליפורניה, לדוגמה. הבדיקה העלתה שהם אכן מרוויחים כ- 50 אלף דולר בשנה (שהם כ- 16 אלף שקל לחודש). מר ליאנג הצליח להרוויח פי 4.5 או פי חמישה מעובד רגיל (לא מקופח) בעבודה דומה. אם עיתונאי אצלנו היה טורח לנבור בספרים (כפי שעשה העיתונאי בארה"ב) – הייתה נחשפת תופעה דומה בחברת החשמל, רשות הנמלים, העיריות והאוניברסיטאות.

כיצד השיג ליאנג הכנסה מופלאה זו? או – כמו ששאל אחד הנוסעים שהכתב ראיין – "איפה נרשמים כדי להתקבל לעבודה זו?" התשובה פשוטה וברורה לכל: הרכבת התחתית בסן פרנציסקו מנוהלת על ידי גוף ציבורי (חברה עירונית); העובדים מאוגדים ומיוצגים על ידי וועד עובדים. הם דורשים תוספות שכר, ואם לא נותנים להם הם משביתים את השירות. הציבור והעירייה לא יכולים להרשות לעצמם שביתה בשרות חיוני זה – לכן נותנים לעובדים כל מה שהם דורשים, בייחוד שזה לא כסף של פקיד העירייה, זה כסף של ציבור הנוסעים. קל לפקידי העירייה להיות נדיבים על חשבון הציבור. והתיאבון של העובדים המסכנים אינו יודע שובע, והכוח שלהם בלתי מוגבל.

חברה לא יכולה להתקיים אם צריך לשלם לכל עובד ניקיון 73 אלף ש"ח לחודש. כבר כתבנו על העיר דטרויט בארה"ב שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים. אצלנו יש, כמובן, בעיה דומה עם חברת החשמל, הנמלים, הרכבות, רשות שדות התעופה, העיריות ועוד. זה לא תקין ולא צודק שעובד בשירותים ציבוריים חיוניים ירוויח משכורת (והטבות) של, למשל, כ- 30-40 אלף שקל לחודש (בחברת החשמל) – על חשבון הציבור, וזאת מבלי לעבוד קשה במיוחד, כי ידוע שמצבת העובדים בחברות אלה מנופחת מעל ומעבר והעובדים לא ממש "הורגים" עצמם בעבודה קשה. לא בסדר ולגמרי לא צודק. ויש עשרות אלפים רבים של עובדים כאלה.

הטירוף נובע מאידאולוגיה סוציאליסטית מעוותת הנותנת כוח סחיטה בלתי הגיוני, בלתי מוצדק ובלתי מוגבל בידי הוועדים המושחתים – בדמות "זכות השביתה" הקדושה.

צריך להטיל איסור מוחלט על שביתות בשרות הציבורי. המשכורות בשירות הציבורי צריכות להיקבע על ידי וועדה ציבורית "אובייקטיבית ובלתי תלויה, בראשות האלוהים" או על ידי מוישה. לא חשוב על ידי מי – רק לא באמצעות שביתות. כך יוכלו עובדי החברות הציבוריות ליהנות ממשכורת הוגנת מבלי לחגוג בצורה מוגזמת וחזירית על חשבון שאר הציבור. אין סיבה ואין צדק שעובד חברת החשמל ירוויח פי שניים או פי שלושה מהשכר הממוצע במשק עבור עבודה ברמה מקצועית דומה.

שנית, דרוש חוק משכורת מקסימום, לכל עובדי הציבור. הציעו הגבלת משכורות המנהלים בחברות (ממשלתיות ועירוניות). כן – צריך חוק כזה. לא טוב ש"מנהלים" בחברות כאלה יקבלו משכורות מוגזמות ולא צודקות, על חשבון הקופה הציבורית. זה כולל את מנהלי הבנקים, שמתקיימים, ומנוהלים, על ידי בנק ישראל (הממשלה). זה כולל את בנק ישראל עצמו, שיאן שכר במשק הישראלי. זה כולל את האוניברסיטאות, בתי החולים, העיריות, והכול. אבל, המנהלים יחסית מעטים. מי ששורף כסף ציבורי גדול הם העובדים בגופים ציבוריים. כאלה יש מאות אלפים, ובעזרת הוועדים והשביתות – החגיגה גדולה וממושכת.

הנה רשימה (לשנת 2014) של כ-6,500 עובדי ציבור ששכרם ברוטו הוא בין 40,000 ל- 128,000 ₪ בחודש. השכר לא כולל את ההוצאות שהמעסיק (אנחנו) מפריש בנוסף לברוטו. ראו טבלה חלקית מאד, בהמשך, בתחתית כתבה זו.  

סיכום הפתרונות: ביטול זכות השביתה בשירותים ציבוריים, קביעת משכורות מקסימום בשירותים אלה, והחשוב מכל: צמצום (ככול האפשר) של השירותים הניתנים על ידי גופים ציבוריים. פירושו – הפרטה של כל שרות שאפשר לספק באמצעות חברות פרטיות בשוק תחרותי (למשל הנמלים). אני לא רואה כיצד ניתן להפריט את הרכבת התחתית בסן פרנציסקו, או את רכבת ישראל. או את הרכבת התחתית הבאה עלינו לטובה בת"א. בחברות כאלה צריך להשליט סולמות שכר הגיוניים באמצעות החוק (הגבלת תקרת השכר), ולאסור כליל שביתות.

יעקב