סרטון "ויראלי" ברשתות, של משה רדמן מתמקד באי-מימוש הבטחות הליכוד במסגרת קמפיין הבחירות. רדמן המוכשר מונה את "הבטחות" הליכוד טרם בחירות וחובט בממשלה על כי לא הצליחה ליישם אף "הבטחה".

בלי לפשפש במצע הליכוד ולווייניו – אנחנו רשאים להניח כי הליכוד אכן הבטיח, כי רוח ההבטחות מתאימה לכל גווני הקשת הפוליטית. לא קיים הבדל בין ה"חברתיים" של השמאל לבין ה"חברתיים" של הימין ("חברתי" היא מילה נרדפת ומכובסת ל"סוציאליסט" של פעם).

כולם ("שמאל" ו"ימין" כאחד) בעד "חופש הפרט", אך גם בעד שעבוד של הפרט וקניינו "לתכלית ראויה", ב"מידה שאינה עולה על הנדרש" ותוך "הלימה" לערכיה של מדינת ישראל – הרי כך כתוב על לוחות הברית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (קראו את סעיף 8 לחוק).

כל הפוליטיקאים בסיבוב הזה (ובהכללה, גם בעבר) סוציאליסטים כשרים שרואים בשלטון המרכזי את המענה לכל בעיה של הפרט. כולם מקדשים את עליונות המדינה על פני זכויות הפרט, כולם בעד מעורבות המדינה במרבית אורחות חיינו. כולם אטטיסטים ("מדינתיים" – נגזר מהמילה הצרפתית ל"מדינה" état).

ברור כשמש כי אם תטרחו לשלוח את הסרטון לידידים, כמעט כולם ינידו בראשם ויאמרו: "וואלה... צודק!" אפילו אוהדי ליכוד מסורים יודו שנתניהו ושותפיו לא מקיימים הבטחות של ערב בחירות. לכל היותר ישמיעו תרוץ או הסבר מתפתל מדוע יישום הבטחות קמפיין הבחירות מתעכב.

איך כלכלה צומחת? איך רווחת הפרט משגשגת? ומדוע הן לא.

המרשם ה"סודי" הוא שמירה קפדנית על זכות הקניין ועל חופש הפרט. שמירה מפגיעה של אחרים, כאשר ה"אחרים" כוללים גם את הקולקטיב הווירטואלי המכונה "מדינה" – ממנו נובעת עיקר הסכנה לחופש הפרט.

להבהרת הניתוח כאן, נדמיין לרגע מדינת חופש אידיאלית (זו שאינה קיימת במציאות העכשווית). היחסים בין אנשים מבוססים על שלילה מוחלטת של אלימות בין אדם לאדם כי אין דרך אחרת להבטיח את חופש הפרט ואת קניינו. מעבר לכך – מדינת החופש שוללת גם את "האלימות החוקית" באמצעותה קבוצה מפעילה אלימות על אחרים בחסות חוקי מדינה (כמו חוק שמחייב "רישיון-מדינה" לעיסוק בעריכת דין, או חוק שכופה עליכם לשלם מס כדי שהמדינה תוכל להעביר את הכסף שלכם לאלה ש"מגיע להם"). היחסים בין אנשים ב"מדינת חופש" מבוססים על הסכמות ללא כפיה ועל מיסוי מינימלי.

רק במדינת חופש, בה כמעט לכל משאב יש בעלים פרטי, יכול להתגבש "מחיר שוק" לכל שרות, מוצר, או משאב טבע – המחיר בו אנשים חופשיים מחליפים ביניהם מוצרים ושירותים שבבעלותם ללא מעורבות השלטון.

מנגנון המחירים החופשי מאפשר לפרטים ולעסקים להשקיע ולהעריך כדאיות צפויה של עבודה או השקעה. בלעדי מנגנון מחירים חופשי אי אפשר לתמחר ייצור וכך לבחור את החלופה שצפויה להפיק את התועלת המירבית. כמובן שאדם יכול גם לטעות בהערכותיו. עלויות שהמדינה קובעת אינם "מחיר" אלא "תשלום" – תשלום כפוי אינו מחיר המוצר. אין כלכלן שיכול לחשב (לנחש) מה מחירו האמיתי של החלב או החשמל בישראל.

מוצרים רבים מיוצרים מחלב, כמעט כל מוצר שאנחנו צורכים מושפע ממחיר החשמל. אם כך, יצרנים מבססים את תחשיבי הרווח על בסיס מחירי תשומות מעוותים לרוב. היצרן מרוויח, אך ייתכן כי היה בוחר בחלופות ייצור שונות אילו היה מחיר שוק אמיתי לעלויות שלו. שיבוש מנגנון המחירים תורם את חלקו ליוקר המחיה בישראל.

כאשר אנשים פועלים בסביבה חופשית ללא מחסומי-מדינה כפויים מלאכותית, ללא התערבות המדינה בחיינו ובמנגנון המחירים החופשי, ללא סקטור ציבורי ענק ובזבזני – גם המיסוי נמוך מאד (ייעודו העיקרי – מימון צורכי ביטחון פנים וחוץ).

בתנאים אלה העיוותים הכלכליים מצטמצמים. הפעילות הכלכלית הייתה יוצרת ערך גבוה יותר ולא משמידה ערך. וודאות עסקית גבוהה, ממריצה עסקים ויזמים להשקיע לטווח ארוך. השקעות הון מצמיחות את פריון העבודה (העובד מייצר יותר מוצרים ושירותים בשעת עבודה בזכות הון שהושקע באמצעי ייצור – מכונות, אוטומציה, מחשוב וכו'), הכנסות האזרחים משתפרות תמידית, כוח הקניה של הכסף עולה וכך גם רמת החיים.

הקריטריון היחיד לבחינת ממשלה מכהנת

כאמור, כל מדינות תבל ממוקמות כיום על "הספקטרום הסוציאליסטי". לא קיימת "מדינת חופש". אבל "ספקטרום" הוא קשת נרחבת של מודלים, החל בדגם של סוציאליזם מלא (ברית המועצות לשעבר, קובה, צפון קוריאה ועוד) ועד לקצה הנגדי של הקשת בו ממוקמות מדינות של חופש פרט וחופש כלכלי גבוהים יחסית. רוב המדינות איפשהו באמצע.

הקרבה או המרחק מהקצה החופשי ביותר, מדינת החופש הדמיונית, אינו גודל מדיד כמותית (במספרים). אי אפשר לייחס "משקל" ו"ניקוד" לכל מגבלה ממשלתית. יש מדינות בהן הפעילות הכלכלית חופשית ממעורבות ממשלתית – מי יותר ומי פחות. ישנן מדינות עם פחות משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות, פחות עיוות של מחירי שוק. ישנן מדינות שמחרימות, באמצעות מיסוי, חלק קטן יותר של הכנסות אזרחיהן.

מאפיין אחד ברור: ככל שמדינה תתקרב למודל של "מדינת חופש" כן תגדל רווחת אזרחיה. אין לכך שום קשר עם המונח המעורפל "דמוקרטיה" או למרבצי אוצרות טבע ככל שקיימים באדמתה. רמת חופש הפרט וההגנה על זכות הקניין היא שקובעת את הרווחה הכלכלית במדינה לאורך זמן. כאשר "חופש פרט" ו"הגנה על זכות קניין" – הכוונה בעיקר להגנה מפני ידו הארוכה של השלטון, ידה של המדינה, ידם של פוליטיקאים.

נתניהו לא מקיים את הבטחות קמפיין הבחירות – האם זה רע?

כדי להחליט אם זה רע או טוב צריך להקדים להחליט על אמת המידה. כיצד צריך לבחון את "ההבטחות"? אנחנו נבחן את ההבטחות לפי הקריטריון היחיד לשגשוג ולרווחה ברי קיימה: האם יישום "ההבטחות" מקדם את אזרחי ישראל אל קצה הקשת על ספקטרום החופש, אל שגשוג?

הבה נסקור מספר "הבטחות":

"הורדת מחירי חשמל, מים, תחבורה ציבורית, דלק" – מדובר בשירותים שמדינת חופש כלל לא צריכה לעסוק בהם או לקבוע את מחירם. "מחירים" אלה בישראל אינם "מחיר" אלא "תשלום" שנקבע פוליטית עבור השירות, לא מחירי שוק. המדינה יכולה אפילו להוריד את התשלום לרצפה, אבל אז יצטרכו להכפיל את מס ההכנסה או המע"מ. העיוותים שייווצרו יגררו התייקרות בסעיפי הוצאה אחרים של האזרח.

הקטנת ארנונה, מע"מ או מיסים אחרים – תמיד אפשר ורצוי להקטין מיסים, ובתנאי שמקצצים במקביל גם את הוצאות הממשלה. אבל זו אינה כוונת הפוליטיקאים המבטיחים. אז מהיכן יושלם המימון? אולי מהעלאת מחיר החשמל, המים והדלק?... צעד שלא מקרב אותנו למדינת חופש.

חינוך חינם מגיל 0 עד 3 – ראשית, אין "חינם". אז איך יממנו את ה"חינם"? אולי מהגדלת הארנונה או המע"מ? מדינת חופש לא מממנת שירותי בייבי-סיטר לגילאי 0-3 כפי שהובטח במצע הליכוד.

כפיית מיסים על אזרחים ללא ילדים והעברת הכסף להורים לילדים היא פגיעה בזכות הקניין של הראשונים. שירותי החינוך במדינת חופש ניתנים על ידי גופים פרטיים, עסקים ועמותות להוראה. שירותי בייבי-סיטר ש"הובטחו" מגדילים את המיסוי ואת הסקטור הציבורי – מתרחקים ממדינת חופש.

הקמת רשות למלחמה בעוני והקמת קבינט דיור – מדינת ישראל לא זקוקה לתוספת עובדי-מדינה ורשויות שרובצות על תקציב המדינה. נהפוך הוא, צריך לבטל את כולן ולהקטין מיסוי. עובדי המדינה המסורים צריכים לעבור להתפרנס בכבוד בסקטור הפרטי ולייצר ערך גבוה בעבודתם. עניים ועשירים יהיו בכל צורת משטר, אך במדינת חופש משגשגת גם מצבם המוחלט של העניים ישתפר. עדיף להיות עני בשוויץ על פני עני בהרצליה, עדיף להיות עני בהרצליה על פני עני בוונצואלה. הקמת "הרשות למלחמה בעוני" רק תרבה ג'ובים למקורבים – תרחיק אותנו משגשוג.

"הקפאת ריבית המשכנתאות" היא התערבות בוטה של המדינה שפוגעת בקניינם של מאות אלפי בעלי המניות בבנקים (כמעט כל קרן השתלמות שלנו מחזיקה גם במניות בנקים!). התערבות שאינה שונה מוסרית מצו-מדינה להקפאת מחירי המכוניות המשומשות. מדובר בהעברה כפויה של כסף אל סקטור אזרחי מוגדר (רוכשי דירות) על חשבון אחרים. פגיעה בזכות הקניין והעמקת מעורבות המדינה בבנקאות. מתרחקים ממדינת חופש.

"אדמות חינם בנגב ובגליל לחיילים משוחררים" – על אדמות בנגב השתלטו כבר מזמן הבדואים, החזקה עליהן כנראה לא תחזור לעולם לידי "המדינה" – כך קורה עם קרקע ללא "בעל בית". כאשר "המדינה" היא בעל הבית – אין בעלים. פשוט יותר לשלם משכורת גבוהה לחייל לוחם מקצועי, כך שיוכל לחסוך ולקנות עם פרישתו מה שבאמת יעדיף?

הרעיון מובן. אנחנו רק מרוויחים מכך שהפוליטיקאים לא מממשים את הבטחותיהם. צריך לחזק ידי ממשלה שלא מקיימת הבטחות. קיום "הבטחות" מסוג זה של פוליטיקאים יזיק למדינת ישראל ולכן צריך לשכנע בוחרים להצביע למפלגות בעלות סיכוי גבוה לא לקיים הבטחות...

אפשר להצטער רק על הפרת ההבטחה לביטול מכון התקנים – זה בהחלט יכול להיות צעד קטן בכיוון נכון. קיים שפע של מוסדות שאכן צריך לסגור.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה