שבת, 14 אוגוסט 2010 15:39

נו, אתם רק כותבים. אבל מה עושים?

כל ניסיון לרפורמה מבנית מתנפץ במבחן ההיתכנות הפוליטית. קבוצות לחץ ואינטרסים כיתתיים בולמים שינויים. לכן, הדרך הקשה ליישום רפורמות חייבת להתחיל בשינוי שיטת המשטר. אבל איזה שינוי ואיך יבוצע?

אנסה להשיב לשאלה, תשובה לא החלטית – כולם מוזמנים לפתח את הרעיון – אולי נגיע לבסוף למודל משוכלל שיצמח מתוך תובנה משותפת. 

האם אפשר לבצע שינוי במערכת פוליטית כבולת אינטרסים לשימור הקיים? 

יתכנו מצבים פוליטיים נדירים, בהם מאזן הכוחות והאינטרסים הפוליטיים הצרים של השחקנים במערכת באותו זמן, מאפשר שינוי פוליטי "בלתי מתקבל על הדעת". קשה לחזות מראש מצבים כאלה. לא מדובר ב"מהפכות", אלא בשינויים שנחשבים במהלך החיים הפוליטיים הרגילים ל"בלתי אפשריים". 

בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל אפשר להיזכר במספר "מהפכות" שאף אחד לא היה מהמר שיקרו – אבל הן קרו. דוגמאות: מאז קום המדינה נבחרו ראשי ערים כפי שנבחר כיום ראש ממשלה: קואליציה של מפלגות במועצת העיר החליטה מי יהיה ראש העיר. כלומר, מרכז המפלגה שלט למעשה במינוי ראש העיר. לא הייתה שום סיבה הגיונית שעסקני המפלגות יוותרו על כוחם למנות ראש עיר. זהו ויתור על עמדת כוח רצינית – מקור בלתי נדלה לג'ובים ולמכרזים ל"אנשי שלומנו". בשנת 1978 ארע ה"נס הפוליטי": בניגוד לכל הגיון סקטוריאלי ומפלגתי – התקבל חוק הבחירה הישירה לראשי ערים. ראש העיר חדל להיות ממונה מטעם המפלגה ותלוי במפלגה – הוא נבחר ישירות על ידי כל התושבים. 

אירוע "בלתי אפשרי" אחר היה הגשמת הרעיון של הפרדת קופת חולים כללית מההסתדרות. במשך עשרות שנים הייתה קופת חולים חלק מההסתדרות ומקור המימון של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה. כדי לקבל שירותים רפואיים מקופת חולים חויבתם להיות חברי הסתדרות ולשלם מס-חבר. כך הפכו כ-80% מהאוכלוסייה בישראל ל"חברי הסתדרות" משלמי מס-חבר. ההסתדרות צברה כוח רב, תיעלה אליה תקציבים ציבוריים והחזיקה בבעלותה עשרות מפעלים ובנק גדול (בנק הפועלים). כאשר אנשים התווכחו בשיחות חולין על עוצמת ההסתדרות, שהייתה למעשה מדינה בתוך מדינה, כולם העריכו ש"דם יישפך ברחובות" אם מישהו ינסה לגעת בקופת חולים או בחברת העובדים (מפעלי ההסתדרות). שוב קרה "נס פוליטי": קופת חולים הופרדה לחלוטין מההסתדרות וממפלגת העבודה. ואילו חברת העובדים – פורקה. 

שתי מהפכות בלתי אפשריות אחרות אירעו בשנים 2001 - 2004 עם ניתוק מעוז הכוח הפיננסי האחרון מההסתדרות – קרנות הפנסיה. באותה מהפיכה (בחלקן כיהן נתניהו כשר אוצר של שרון) בוצעו שלושה מהלכים: הפרדת קופות הפנסיה "הותיקות" מההסתדרות (ששדדה אותן במשך שנים), דחיית גיל הפרישה לפנסיה והפסקה הדרגתית של שיטת "הפנסיה התקציבית" לפיה עובדי ציבור זכו לפנסיה מבלי שהפרישו אגורה לטובתה. קשה למצוא מדינות מערביות נוספות שהצליחו להעביר חקיקה כזאת. כל ניסיון להעלאת הנושא באירופה ייגמר בהפגנות ענק ו"דם ברחובות". אצלנו בוצעה המהפכה ה"בלתי אפשרית" ללא ירייה אחת. מהפיכה זו משפרת את מצבנו הכלכלי, בהקטנה הדרגתית של חובות המדינה – חובות שהולכים ומעיקים על כל מדינות המערב. 

האירועים המתוארים נראים לנו כיום כעניין של מה בכך, מובנים מאליהם. אך לא כך פני הדברים וכל בר דעת שהיה נשאל שנתיים לפני הביצוע, אם רעיון כזה אפשרי פוליטית – היה זוכה לתשובה מזלזלת ונחשב לאדם לא-רציני ו"מרחף". 

המציאות יוצרת, לעיתים נדירות, מצבים פוליטיים בהם חוברים אינטרסים שיכולים להוציא אל הפועל מהלך שמנוגד לכאורה לאינטרס הפוליטי הבסיסי והמקובל של הכוחות המובילים. כנראה שבשנת 1978 נוצר מצב נדיר ברשויות המקומיות: המפלגות הגדולות העריכו (כל אחת משיקוליה) שיש סיכויי זכייה טובים יותר למועמד שלהן – אם יוצג ברשימה "אישית". כנראה שגם האישים המפלגתיים שראו עצמם כמועמדים לראשות עיריות שונות, "הבטיחו" לעסקנים המושכים בחוטים, שבעצם "דבר לא ישתנה" והמפלגה תפיק תועלת ממועמדותם ברשימה "אישית" (שבעצם תהיה קשורה למפלגה). החוק עבר. 
קשה להאמין שאפשר לתכנן תסריטים כאלה מראש – אבל, יש סיכוי שרעיון "מטורף" יוגשם כאשר צרוף מקרים יניב זהות אינטרסים פוליטיים במימושו. התנאי ההכרחי (והלא מספיק) הוא שהרעיון ירחף בחלל הפוליטי – שיופץ ברבים. 

אבל מהו "הרעיון"? 

הגולשים שמזדהים עם קו-ישר מבינים כיצד צריכה להתנהל מדינה מוסרית וצודקת. אנחנו משוכנעים שהתנהלות בדרך זו תהפוך את מדינת ישראל, תוך תקופה לא-ארוכה, לאחת מהמדינות העשירות בתבל. 

אבל הרעיון גדול ומורכב מכדי שאפשר יהיה לשווק אותו להמונים. קל יותר לשכנע ולסחוף המונים להאמין בפתרונות קסם סוציאליסטים. הסיסמאות הסוציאליסטיות נקלטות היטב ברמה האינטואיטיבית: יש עוני? שהממשלה תחלק כסף. יש שחיתות? צריך "לבער" אותה ולמנות אנשים ישרים. מערכת החינוך כושלת? נשלם שכר גבוה יותר למורים. יש מיליונרים? לא יזיק אם ניקח מהם קצת יותר ונעביר אלינו. תעריפי הבנקים גבוהים מידי, חברות הסלולר יקרות? שהממשלה תעשה סדר ותפקח עליהם. אם אמשיך, אפילו גולשי האתר יתחילו להשתכנע... 

שכנוע המוני בצדקת דרכנו הוא משימה קשה לביצוע בדרך ישירה. קשה שבעתיים כאשר אין דוגמה מוצלחת בעולם הרחב – כולם דוהרים אל משבר מתמשך. לכן, התארגנות פוליטית תחת דגל "כלכלה חופשית" ו"זכויות הפרט" – לא תניב כוח פוליטי. מפלגה כזאת תצטייר כקבוצה שולית נוספת, כמו יתר מפלגות הקוריוזים, שצצות מידי מערכת בחירות. "כלכלה חופשית"? "מי צריך את זה"? "חסר לנו חופש"? "הבעיה שיש כאן יותר מידי חופש ואין מי שיעשה סדר." "זכויות הפרט"? התחושה הבסיסית של רוב האזרחים היא ש"זכויות לא חסרות". אולי מפלים קצת את הערבים... 

צריך אם כך לאתר "נושא מוביל" אחר, בעל חשיבות, אותו יהיה קל יותר לשווק ואשר יישומו יוכל להוות מקפצה נוחה יותר ליישום רפורמות אחרות. תהליכים פוליטיים מבוססים על שכנוע של אנשים ולכן הם ממושכים. אמנם אין קיצורי דרך, אבל לפעמים ייתכנו "הפתעות". 

התמקדות 

כמעט כל רעיון לשינוי התנהלות המדינה שמועלה באתר קו-ישר (ומעט מאד גם בכלי תקשורת אחרים) נכשל במבחן ההיתכנות הפוליטית. לדוגמה: לא קיימת שום בעיה טכנית להפוך על פניה את מערכת החינוך. אבל גם אילו ראש ממשלה ושר חינוך היו מסכימים עם הרעיון – היישום היה כרוך בהשגת הסכמה עם אינטרסים פוליטיים מנוגדים שהיו יוצרים מייד איום ממשי על שרידות הממשלה. הרעיון היה נגנז או "מותאם למציאות" – כלומר, רפורמה שתדאג לשמר עוד יותר את מערך האינטרסים הקיים. מסיבה זו לא "מעשי" אפילו להעלות את הנושא לדיון פוליטי – גם אם מאמינים בו. זה גורלו של כמעט כל ניסיון ליישם שינוי אמיתי בכיוון של כלכלה חופשית – כל מסלול שינוי יגיע אל אותה חומת התנגדות מבוצרת – איום על שרידות השלטון עקב פגיעת הרפורמה בקבוצות אינטרס. 

צוואר הבקבוק של כל שינוי חיובי הוא מבנה המשטר הפוליטי בישראל, ולכן – צריך להתמקד אך ורק בסילוק אבן נגף זו. כמובן שגם ניסיון לשינוי פני המשטר יתקל בהתנגדויות חריפות אבל היתרון בהתמקדות במטרה זו הוא האפשרות לבודד את הנושא מתוך הויכוח של ימין-שמאל כלכלי ופוליטי. אין נתיב "קל" לשינוי, אבל מבין כל מסלולי המכשולים האחרים, זה הנתיב הסביר ביותר. 

השינוי 

מטרת המהפך הדמוקרטי היא לאפשר לממשלה ולעומד בראשה קדנציה ארוכה ויציבה, ללא התעסקות קבועה במאבקי שרידות פוליטית. איום על קיומה של ממשלה יוכל להתגבש רק במקרה של קונצנזוס נרחב בעם – כאשר ניכר לעין כל, כי מחדלי הממשלה מצדיקים הכרזת בחירות חדשות. מטרה חשובה לא-פחות היא יצירת מנגנון לאיזון כוחם המוגזם של פוליטיקאים, לוביסטים ועסקנים בקבלת חוקים בנושאי פנים, כלכלה וחברה – חוקים שבדרך כלל "השורה האחרונה" שלהם מסתכמת בהעברת כסף מחלקה האחד של האוכלוסייה לאלה ש"מגיע להם". השינוי המוצע מנותק מהשקפת עולם כלשהי לגבי תפקיד המדינה בכלכלה ובחברה. השינוי משקף מבנה אחר לפעילויות הנוכחיות של המדינה מבלי לשנות חוקים אחרים. ההנחה: לאחר שינוי שיטת המשטר יהיה קל יותר ליישם שינויים מבניים – אם הציבור ישתכנע בנחיצותם. אינטרסים קבוצתיים צרים וקבוצות לחץ מסורתיות יוחלשו משמעותית. 

שיטת המשטר 

1משטר נשיאותי מלא בו הנשיא נבחר לקדנציה של 6 שנים, ממנה את שרי הממשלה ויכול גם לפטרם. הנשיא נבחר בבחירות אישיות ישירות. ניתן להדיח נשיא ברוב מיוחס מאד של חברי הכנסת, או ברוב פחות מיוחס במשאל עם. 

2. מספר שרי הממשלה קבוע מראש בחוק (אין "שרים ללא תיק"). רוב משרדי הממשלה יבוטלו ויהפכו לאגפים במשרד-על. לדוגמה: משרד הכלכלה יכיל את אגף האוצר, אגף תעשייה ומסחר, אגף מדע וטכנולוגיה, תקשורת, תיירות ואגף החקלאות. משרד הפנים יכיל את אגף המשטרה, החינוך, הבריאות, הסביבה, רווחה, דתות, עליה, בינוי ותשתיות. באופן זה תורכב הממשלה מהמשרדים הבאים בלבד: אוצר, ביטחון, חוץ, פנים, משפטים. 

3הכנסת תורכב מ-70 חברים. מחציתם ייבחרו בבחירות ארציות-יחסיות (כמו היום) והמחצית השנייה בבחירות אזוריות. המדינה תחולק לאזורי בחירה כאשר כל אזור שולח מספר נציגים לפי היקף האוכלוסייה בו. תפקידה העיקרי של הכנסת יהיה חקיקה וביקורת על הרשות המבצעת באמצעות ועדות חקירה בכל נושא על פי נוהל שייקבע. 

4משאל עם: המוסד הדמוקרטי העליון במדינה יהיה משאל העם. משאל עם יוכל להדיח נשיא, לפזר כנסת, להעביר או לבטל חוקים קיימים או חוקים חדשים שהתקבלו על ידי הכנסת. הנשיא יוכל ליזום משאל עם, כך גם הכנסת ברוב רגיל. כל קבוצת אזרחים תוכל ליזום משאל עם בכל נושא פנים כלכלי וחברתי לאחר ש- 5% מהאזרחים יחתמו על עצומה שדורשת משאל עם בנושא מסוים. 

המהפך המוצע אינו אידיאולוגי, אלא טכני בלבד. לא מדובר על שינוי כלשהו בשיטה הכלכלית והחברתית הקיימת. שיטת המשטר החדשה תמנע את מאבקי ההישרדות הקואליציוניים המתישים התמידיים שמלווים את מהלך הקדנציה הקצרה של ממשלה בישראל. 22 חודשי כהונת הממשלה חולפים כיום בחתירה מתמדת תחת הקואליציה, בתשלומי שוחד פוליטי וכלכלי, בסחטנות פוליטית בוטה כתנאי לאישור תקציב המדינה ובמאבק נגד חתרנות פנימית (22 חודשים הוא ממוצע אורך חייה של ממשלה בישראל. אם נחסיר חודשי התארגנות ראשונים ואת חודשי הגסיסה האחרונים של טרם התפרקות הקואליציה – נקבל משך כהונה נטו של פחות משנה וחצי). 

הקדנציה הארוכה תאפשר לנשיא ליישם את המצע לפיו נבחר. לא יעמוד לו התירוץ המקובל של התכחשות למצע בגלל "כורח קואליציוני". יצטמצמו מאד העלויות היקרות של עשרות השרים, סגניהם לשכותיהם, וכנסת מנופחת (לא רק הוצאות שכר ותפעול אלא גם הוצאות "העשייה" המיותרת שלהם ייחסכו). 

הנזק הכלכלי, שגורמת השיטה הפוליטית הקיימת, בגלל הצורך להרעיף טובות הנאה על שותפי הקואליציה – יקטן. יצטמצם גם הצורך להזרים מיליארדי שקלים אל תומכי הקואליציה ואל קבוצות לחץ במשק שמחויבים למעגלי התמיכה שלהם. כך יחסכו מיליארדים לתקציב המדינה, תתאפשר הורדת מיסים, ויגדל מעגל המועסקים בעבודה אמיתית. ממשלה מצומצמת עם ביורוקרטיה מינימאלית. 

כוחם של הפוליטיקאים יצומצם במידה רבה בזכות מנגנון משאל העם שיאפשר יוזמות חקיקה וביטול חוקים שהתקבלו בזכות כוחן של קבוצות לחץ אינטרסנטיות. לוביסטים יאבדו את כוחם הנובע מיכולתם להפעיל מקל וגזר על חברי כנסת באופן אישי. גם השפעתם של בעלי הון על הצמרת הפוליטית תקטן – ללוביסט או לבעל הון קשה להשפיע על תוצאות משאל עם. 

משאל עם הוא חבר מושבעים ענק. ראש ממשלה שסרח יודח (דוגמת אהוד אולמרט, או משה קצב) הרבה לפני שבית משפט יפסוק, או לפני שהפרקליטות תחליט אם להגיש כתב אישום. קל יותר לסחוט כסף מתקציב המדינה כאשר 3 חברי כנסת "סוגרים עניין" במסדרון מאשר לשכנע מיליוני מצביעים במשאל בנחיצות ההוצאה. 

טכנולוגיית התקשורת המודרנית, יחד עם אמצעי זיהוי ביומטריים (או אחרים), יוכלו בעתיד הקרוב לאפשר קבלת תוצאות הצבעה במשאל עם תוך שעות מתחילת ההצבעה, וזאת לאחר שהנושא שעל הפרק ילובן באינטרנט וביתר אפיקי התקשורת. אין ספק שהדיון הציבורי יהיה מעמיק פי כמה מהתייחסותם של חברי כנסת כיום לנושא כלשהו. דיון ציבורי פתוח ישוחרר ממערך הלחצים האישיים שניתן להפעיל על חברי כנסת. השלכות הדמוקרטיה הישירה יהיו מעבר למנגנון משאלי העם עצמו. חשיבות הכנסת כגוף מחוקק תקטן לעומת חשיבותה כגוף שחושף ומבקר את הממשלה. 

יישום 

המסלול קשה ומייגע. הדרך האפשרית היחידה היא באמצעות צבירת כוח פוליטי בשלבים הדרגתיים: 

• עצומה – החתמת מספר גדול של אזרחים על עצומה לשינוי שיטת המשטר על פי המתווה המוצע. עיקר ההחתמה תהיה באמצעות האינטרנט. העצומה לא נועדה להגשה לרשות ממשלתית כלשהי, אלא רק לצבירת הזדהות ולבדיקת ההיענות לרעיון. כל חותם יזדהה בפרטיו המלאים ויצטרך לאשר את הצטרפותו במייל חוזר. 

• מפלגה – אם תצטבר מסה משמעותית של חותמים, תוכל לקום ללא ספק מפלגה שתחרוט על דגלה משימה אחת בלבד: שינוי שיטת המשטר במתווה המוצע. 

• פעילות בכנסת – נציגי המפלגה שיבחרו לכנסת יצביעו נגד כל הצעת חוק בנושאי פנים, חברה וכלכלה ויתמכו בכל הצעת אי-אמון בממשלה. בנושאי חוץ וביטחון יצביע כל ח"כ על פי דעותיו האישיות. המפלגה לא תצטרף כמובן לשום קואליציה וחבריה לא יכהנו בשום תפקיד ממשלתי. המטרה האחת תהיה הקדמת בחירות וצבירת כוח פרלמנטארי נוסף כדי להביא את השינוי הנקודתי. 

• תהליך החקיקה לשינוי המשטר – עם קבלת חוק יסוד המשטר הדמוקראטי החדש, תתפזר הכנסת, יוכרזו בחירות ראשונות במשטר החדש. המפלגה תתפרק – יעודה הושלם. 

העדר קו מפלגתי רשמי בענייני חוץ וביטחון תאפשר לרבים להזדהות ולהצטרף למפלגה (וגם להבטיח את פירוקה עם השלמת המשימה). ככל שירבו התומכים ברעיון, יימצאו גם הפעילים שיקדמו את הנושא ויגויסו התרומות ההכרחיות למימון. 

כל אחד מוזמן להביע את דעתו לשיפור המודל המוצע. בעקבות ההערות נפרסם מודל משופר. 


מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:48

3000 תוים נשארו