שישי, 16 אפריל 2010 15:40

האם האירו יושפע מהצרות של יוון? האם ארה"ב תיחלץ מהחוב הנוכחי כפי שנחלצה מחובות מלחמת העולם?

האם מעמדו של האירו יושפע מ"התמוטטות יוון"? האם גורלם של היוונים באמת מעניין את הפוליטיקאים בגרמניה ובצרפת? ארה"ב הייתה בתום מלחמת העולם בחובות גדולים יותר ביחס לתוצר ונחלצה מהם - מדוע זה לא יקרה הפעם?

עקב מיילים רבים שהתקבלו ותגובות לשתי הכתבות האחרונות (יוון וארצות הברית) מצאנו לנכון להבהיר את דעתנו לשתי הסוגיות: 

האם הצרות של יוון ישפיעו על מעמדו של האירו? 

כאשר משתמשים במונח "התמוטטות יוון" הכוונה להודעה של ממשלת יוון בערך כך: "רבותי המלווים הנכבדים, אנחנו חייבים לכם 150 מיליארד אירו, תשכחו מזה בינתיים. את 30 המיליארד שאנחנו צריכים לפרוע השנה כלל לא נשלם – אין כסף. בעתיד, מתישהו, תזרח שמש בהירה במרומי האולימפוס, יבואו ימים טובים יותר ואז אנו תקווה שלרשות האומה היוונית העתיקה יעמדו המשאבים הנחוצים להתמודדות הדרגתית עם החוב. עד אז – חכו בסבלנות." והם יחכו... בנוסף, תהיה ירידה דרסטית ברמת החיים ביוון: עובדי מדינה יצטרכו למצוא פרנסה אמיתית, פנסיות יקוצצו, עסקים שהתבססו על הגנה ממשלתית ותקציבי מדינה ייסגרו ועוד. שכר העבודה ביוון ירד ואיתו רמת המחירים של סחורות ושירותים שמוכרים יוונים לתושבי חוץ. לדוגמה: ישתלם מאד לתיירים להגיע ליוון. מכאן תתחיל התאוששות הדרגתית. 

בתסריט טבעי זה לא צריכה להיות השפעה ישירה על האירו כפי שלא צריכה להיות השפעה על השקל אם חברה גדולה בישראל תתמוטט. אבל (ו"אבל" גדול), אם לאחר "התמוטטות יוון" ממשלת גרמניה וממשלות אחרות יזרימו כסף ממשלתי אל הבנקים והמוסדות האירופאים (מחזיקי האג"ח היווני) שצפויים להפסיד כסף כבד כתוצאה מחדלות הפירעון של יוון – כי אז האירו יושפע – כמה? מתי? נשאיר את זה ליועצי ההשקעות. החולשה תנבע מהצהרת הכוונות שבמדיניות זו. צעד כזה הוא הודעה לשוקי הכספים בעולם: "אנחנו, ממשלות אירופה, נגדיל את עול החובות על האזרחים שלנו כל פעם שבנקים אצלנו ייקלעו לקשיים בגלל צרות ביוון, ספרד, איטליה וכו'. לא השתגענו להפסיד בבחירות הקרובות לפרלמנט בגלל גידול באבטלה אצלנו (בגלל פשיטת רגל של בנק גדול) והקטנת הפנסיות שמשלמות הקרנות שהשקיעו באג"ח יווני. לכן, אנחנו, ממשלות אירופה שעדיין יכולות לקחת הלוואות, נמשיך לקחת הלוואות כדי "לחלץ" כל מוסד גדול שיהיה בקשיים." הגדלת העול על אזרחי אירופה תייקר שכר ומוצרים ותקטין את כושר התחרות של מוצרים ושירותים אירופאים בשוקי העולם. 

התסריט השני האפשרי (וזה הכיוון שמסתמן בימים האחרונים) – יוון תקבל "הלוואת" ענק מאגד של מדינות אירופאיות והמשבר יידחה לשנה הבאה – ליוונים אין כסף לפרוע השנה 30 מיליארד אירו אז מהיכן יהיה להם כסף לפרוע בשנה הבאה 40 מיליארד? שיהיה ברור, אין הבדל בין התסריט הקודם לסרט הזה. גם במקרה זה, ה"הלוואה" הישירה לממשלת יוון אינה מיועדת ל"יוון". את הלובי הפוליטי שלוחץ על הקנצלרית בגרמניה לארגן את ההלוואה בכלל לא מעניין אם היוונים יחזרו להיות רועי עיזים ומגדלי זיתים. מצידם, שהיוונים יאכלו רק זיתים ירוקים וימכרו כמה איים כדי לקנות גם לחם וקצת אוזו. את הלובי הלחצן בגרמניה מעניין רק שממשלת גרמניה תיתן כסף ליוון כדי שיוון תוכל לפרוע את ההלוואה, כבר השנה, לבנקים הגרמניים. כלומר, שוב כמו בתסריט הראשון: "חילוץ" הבנקים הגרמניים באמצעות "עזרה" ליוון. כאמור, גם במקרה זה צפוי האירו להיחלש בגלל ההשלכות העתידיות על כושר התחרות של מוצרים אירופאים. 

מדיניות כזו תהיה עקבית עם הנטייה הפוליטית לדחות משברים עד כמה שאפשר ולא לנקוט בפיתרון יסודי שמכאיב מיידית וגם עלול להזיק פוליטית. לא מדובר כאן רק על "דחייה", אלא על פיזור העול על כל אזרחי האיחוד האירופאי – במקום שבנק אחד גדול יפשוט רגל, נפזר את העול על 350 מיליון אזרחים וכל אחד ייפגע "קצת" ולאורך זמן. אפקט זה של פיזור עול החובות ניתן להשיג גם באמצעות הדפסת אירו על ידי הבנק האירופאי המרכזי (ECB). הבנק המרכזי מדפיס כסף ורוכש בשוק הפתוח אגרות חוב בעייתיות. שם הקוד למדיניות זו הוא "הקלה כמותית" .(quantitative ease) מדיניות של בנקים מרכזיים כאשר כבר אין לאן להוריד את הריבית הנמוכה. ההנחה הסמויה שבתרגיל "פיזור העול": אפשר להרגיל את החמור להפסיק לאכול ובתנאי שנקטין את כמות הקש כל פעם רק ב"קצת". החמור לא ירגיש. אבל ההיסטוריה וההיגיון מלמדים שבנקודה מסוימת "החמור" שמורכב ממאות מיליוני אזרחים מפסיק לאכול את הקש וערכו בשוק מתדרדר במהירות. אינפלציה. 

האפשרות של פרישת יוון מהאיחוד האירופאי לא קיימת לדעתי. אם "אירופה" תעודד את יוון לפרוש הם לא ירוויחו דבר – החוב לא ייעלם. גם היוונים לא ירוויחו. פרישה לא תעזור להם להחזיר הלוואות. בפרישה הכוונה לנטוש את האירו ולהחזיר את מטבע הדרכמה הזכור לא לטובה. למה? כך יוכלו היוונים להדפיס דרכמות כמה שירצו, כיום חסרה להם מדפסת שיכולה להדפיס שטרות אירו. כלכלנים "חברתיים" "נאורים" מכנים זאת בשם הקוד "יוון איבדה את הגמישות המוניטארית" בהצטרפותה לגוש האירו. הדפסת כסף יכולה "לעזור" לממשלה כאשר הציבור המקומי מחזיק את חסכונותיו במטבע אותו מדפיסים. ההדפסה שוחקת את חסכונות הציבור. אבל לאזרחי יוון אין אפילו דרכמה אחת שחוקה ולממשלה אין מה לשחוק באמצעות הדפסה. ממשלת יוון תוכל כמובן לנסות להדפיס דרכמות ולשלם בניירות אלה את המשכורות בסקטור הציבורי אבל כפי שכתבנו כבר – במקרה זה הפרלמנט באתונה יעלה באש יחד עם בית הנשיא ולא יימצאו כבאים לכיבוי השרפות בגלל שהם ישבתו. 

לסיכום עניין האירו: אם האירו יושפע, אבל זה לא יקרה בגלל "התמוטטות יוון" אלא בגלל הפוליטיקה של "הסיוע ליוון". 

הגירעון העצום של ממשלת ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה 

החוב הציבורי של ארצות הברית עמד בתום מלחמת העולם השנייה על 140 אחוזי תוצר (כיום החוב "הגלוי" מתקרב ל-90% והחוב "הסמוי" שכולל התחייבויות כגון לביטוח הלאומי - גדול לפחות פי שישה מזה). גם בעיצומה של מלחמת וייטנאם גדל החוב והצטמצם מאד עד לתחילת שנות השמונים. מכאן עולה לכאורה שארה"ב כבר הייתה "בסרט הזה" ויכולה בקלות, או במאמץ מסוים, להיחלץ וכל התיאוריה שהועלתה בכתבות קודמות לגבי משחק הפירמידה של הממשלות עומדת על כרעי תרנגולת. 

קיימים שני תהליכים שונים שגורמים להגדלת החוב הציבורי, אחד מהם הוא מצב חירום לאומי מתמשך. התמודדות עם מלחמה או אסון טבע גדול מצריכה הוצאה ציבורית גדולה בזמן קצר. הוצאה זו ממומנת, בצדק, באמצעות הלוואה שהממשלה לוקחת – באמצעות הנפקת אג"ח. כך מפוזר עול מימון האסון גם על הדורות הבאים. עם היציאה מהמשבר יוצא הדופן, מלחמת העולם השנייה לדוגמה, חזרו עשרות מיליוני אמריקאים לעבודה במערכת השוק היצרנית, חזרו לייצר מוצרים ושירותים מסחריים (במקום פצצות ופגזים שאיש אינו קונה). הצמיחה המהירה במשק האמריקאי, שנהנה גם משווקי אירופה המשתקמת, הגדילה את התוצר ויצרה די מקורות לפירעון חלק ניכר מהחוב הציבורי. יש עוד מספר גורמים שתרמו לצמיחה. כך ירד היחס הבעייתי בין החוב לתוצר. 

הגידול יוצא הדופן של החוב עקב המלחמה לא נבע ממחלה כרונית של החברה האמריקאית, אלא היה אירוע חד פעמי שפגע ביכולת הייזום, הצמיחה והעסקים לזמן קצר בלבד. משחלף המשבר החיצוני חזרו האמריקאים ל"עסקים כרגיל". לעומת זאת, התהליך ההרסני של צמיחת חוב, בדרך של משחק פירמידה, הוא תהליך קבוע ומקביל. הוא נמשך כבר כמעט מאה שנים ולא נעצר אפילו בתקופת מלחמה. הוא כלל לא קשור למלחמות או לאסונות והוא נובע, כפי שציינו, מחולי מוטמע במבנה הדמוקראטי הקיים שאפשר את צמיחתה של "מדינת הרווחה". משחק הפירמידה מתקדם לאורך שנים – תחילה באיטיות בלתי מורגשת כאשר אין כלל בעיה לגלגל את החובות. עם חלוף השנים צומחות ההוצאות ומתגבר קצב "הגיוסים" וגלגול החוב – עד לקריסת המשחק. הפוליטיקאים רוכבים על גב הנמר שמאיץ ומפחדים לרדת ממנו פן ייטרפו. 

תהליך משחק הפירמידה הוא נתון קבוע, תהליך מתמשך. לפעמים תיתכן האטה מסוימת כאשר מתבצעת "רפורמה" (קפיטליסטית) חלקית כמו בבריטניה של תאצ'ר בשנות השמונים, בשבדיה בסוף שנות התשעים, או בשוק העבודה בדנמרק בשנות האלפיים או אפילו אצלנו בתקופת נתניהו כשר אוצר בחסותו של אריאל שרון שלא הבין בכלכלה. תיתכן גם האטה בהתדרדרות המשחק בזכות חידושים טכנולוגיים מגבירי פריון (שמוזילים מוצרים) ומאפשרים לשמור על רמת החיים למרות הצמיחה בחוב הציבורי. אבל תהליך "משחק הפירמידה" חזק יותר ותמיד פועל ברקע. מייד עם יישום "רפורמה" כלשהי חוזרים לפעול הכוחות הפוליטיים שימשיכו להסביר לקהל הבוחרים שאפשר ומוצדק לחזור וקבל כסף שלא תמורת עבודה. וזה מצליח – הם או תורתם יזכו בדרך כלל בבחירות. 

ארצות הברית לא תתאושש מתהליך פנימי מוטמע זה. המחלה לדעתי סופנית. כדי לעצור את המחלה צריך לצמוח מנהיג אמריקאי יוצא דופן שינהיג תנועה אידיאולוגית המונית – קשה להאמין שזה יקרה. סביר יותר שמידי פעם ייבחר ממשל שיאט במקצת את התהליך. מתי יקרוס משחק הפירמידה? מתי החולה ילך לעולמו? על כך סיפר לי ידידנו הרופא, פרופ' עזרה זוהר, שמעולם לא אמר לחולה סופני או למשפחתו כמה זמן נותר לו לחיות. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:06

3000 תוים נשארו