ממשלות העולם אין דולר שחוק בקופה. תקציב הממשלות תמיד מתוח עד לקצהו, כי פוליטיקאים תמיד מנצלים כל סנט אפשרי למימון פעילויות שיגדילו את הסיכוי לבחירתם מחדש.
אין לרגולטורים יתרון של חוכמת יתר, לא יתרון מוסרי, ולא כלים מיוחדים כדי לטפל במשברים. התקוות שתולים ברגולציה אינן מוצדקות, לא מבחינה פילוסופית ולא מבחינה אמפירית.
הפרשנים מאמינים אמונה אידיאולוגית עמוקה, שכמה שיותר רגולציה יותר טוב. אבל הבעיה המעשית היא שאין אנו יודעים לעשות רגולציה טובה, יותר מאשר אנו יודעים לעשות עסקים טובים שלא נכשלים אף פעם.
בעוד הזרקורים מופנים אל תכנית החילוץ הגדולה של המגזר הבנקאי, אושרה בשקט תכנית חילוץ ''קטנה'' לתעשיית הרכב האמריקאית: הנשיא בוש אישר הלוואה ממשלתית של 25 מיליארד דולר לענקיות הרכב.
המפקח על שוק ההון, ידין ענתבי, הצטרף לאחרונה לטרנד האמריקאי חסר התוחלת – הידוק הרגולציה הממשלתית. בראיון ל-Ynet הוא סיפר: ביקשנו עשרות חתכים מהגופים המוסדיים...
האנשים שניהלו בנקים אלה לא היו ''קפיטליסטים'' מושחתים, אלא פקידי ממשלה לשעבר, מינויים פוליטיים של הנשיא קלינטון. גם הם, כמובן, היו מושחתים אבל בהחלט לא קפיטליסטים.
פרשת הבנקים פאני מיי ופרדי מאק בארה''ב מזכירה פרשה דומה להפליא שהתרחשה אצלנו. בשנת 1983 התרחש המשבר הגדול של מניות הבנקים.
המשבר הפיננסי הנוכחי, וההתערבות [הלאו דווקא מוצדקת] של ממשלת ארה''ב בשווקים גרמו להרבה פרשנים לדבר על כשלי השוק והצורך ברגולציה.
שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על ידי יזמים ''קפיטליסטים'' שגילו צורך בשוק לשירות פיננסי ייחודי.
מרבית העיתונאים וה''מומחים'' לא טורחים אפילו לברר [למשל בויקיפדיה] מיהם בדיוק 2 ענקי המשכנתאות ש''הולאמו''. בנקים אלה הוקמו על ידי הממשלות כדי לממש מטרות ''חברתיות''.
