ויכוח מיותר בניצוח ועדה מיותרת. אירופה לא מחכה לגז הישראלי. שיקולים פוליטיים הם שיקבעו בעתיד את מבנה משק הגז ולא ועדה ש"מתכננת" ל-25 השנים הבאות...
התקשורת עמוסה בביטויים נפוחים, נבובים וחסרי תוכן ממשי, חלקם קריאה לעשייה שאיש לא יודע מה עושים איתה מחר בבוקר, חלקם הצהרות ריקות או "הצבת יעדים" לעתיד. נשמע מצוין מבלי שאיש יודע מה באמת לעשות.
"העירייה אישרה הקלות בחניה לתושבי תל אביב". נסו לנחש למה ידיעה כה משעממת בעיתון "שווה" כתבה באתר "קו ישר".
עליית מדרגה בהתערבות המדינה ביחסי עבודה: במקום שנשים יוכיחו כי הופלו לרעה על ידי המעסיק. מעתה, בעקבות פסיקת בג"ץ, אם מעסיק ייתבע על אפליה – נטל ההוכחה יהיה עליו – הוא יצטרך להוכיח שאינו מפלה.
ראוי לחשוד בפוליטיקאי שרוצה "לעודד" - גם בשר תקשורת ש"מעודד" תחרות בסלולאר. כהתחלה צריך היה לסגור את משרד התקשורת, לשלוח הביתה את הגופים המפקחים ואת אלפי התקנות לפח. כחלון, כצפוי, בחר בדרך הפוכה.
הטענה שהרגולטור (בנק ישראל) שומר על יציבות הבנקים לטובת המפקידים היא אידיאולוגית ושגויה. הרגולטור דווקא מסכן את יציבותם, ויגרום בהכרח לקריסתם. את הקריסה מסתירים באמצעות "חילוץ" - העברת ההפסדים לציבור.
המיתוס: דרושה רגולציה ממשלתית על הבנקים כדי למנוע משברים ופשיטות רגל. צריך לרסן את הבנקאים תאבי הבצע. המציאות הפוכה - הרגולציה היא שגורמת למשברים. הרגולטור הוא פוליטיקאי - יציבות הבנק אינה מדאגותיו.
רוב הציבור דורש רגולציה, פיקוח, חקיקה ואכיפה, מינוי אנשים ישרים יותר. זו התחושה האינסטינקטיבית של צופה ממוצע. פיתרון אינטואיטיבי ושגוי למשוואה. הכתבה טובה כדיווח, אבל כרגיל מפספסים בפרק הסקת המסקנות.
חלק ניכר מהחוקים החדשים צומח בגלל אינטרס כלכלי צר שמגייס לעזרתו לוביסטים וחברי כנסת. הצעת החוק נארזת בעטיפה "ציונית", "הומאנית", או "חברתית" – והכנסת נעתרת לחבריה מקדמי החוק.
משרד האנרגיה מסבסד החלפת מקררים ישנים בחדשים עד ל-30% מעלות מקרר חדש - כדי לחסוך באנרגיה. להתערבות ממשלתית בכלכלה יש תמיד תוצאות בלתי צפויות "מפתיעות" כי העם חכם מפקידיו.