הארץ סוערת. "מחאת מעמד הביניים" קוראים לזה הפוליטיקאים. "סדק חברתי" זועקות כותרות האינטרנט. המפגינים מרימים שלטי "צדק חברתי". הממשלה בפאניקה וכולם באוהלים. חלק ניכר מהמחאה מופנה כלפי ה"קפיטליזם הדורסני" שהביאנו כביכול עד הלום. לו המדינה הייתה "לוקחת אחריות" ולא מפקירה אותנו לגחמות השוק החופשי לא היינו מגיעים למצב בו אנשים לא מצליחים לרכוש דירה ולגמור את החודש.
נאמר כבר עכשיו: המחאה צודקת. יוקר המחייה בישראל הפך בלתי נסבל. דירה היא חלום רחוק לזוגות צעירים וגם אנשים עובדים מתקשים לכלכל עצמם בכבוד. עם זאת שני דברים יש להבהיר לנוכח שיח המחאה המהדהד מכל קרן רחוב: ראשית, מצוקת המחייה בישראל היא לא תוצאה של השוק החופשי אלא דווקא של העדרו. שנית, אלו המתנגדים לפיתרונות המוצעים על ידי המפגינים ותומכים בפיתרון השוק אינם רעים ואטומי לב, הם סבורים כי זהו הפיתרון הנכון והראוי ביותר לבעיה.
בשיח הציבורי הישראלי של היום, המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי נראית ברורה: השמאל הוא ערכי, מוסרי, המבקש לצמצם את העוני ולעזור לחלשים. הימין, לעומתו, מצטייר כאינטרסנטי, אנוכי, חסר ערכים, חמדן ותאב בצע שרק מבקש להגדיל רווחים על גבן של השכבות הנמוכות. בשיח הישראלי המקובל תחרות היא בדרך כלל "דורסנית" ויעילות היא ההפך ממוסר. לרבים נוח עם התמונה הזאת אבל המרחק בינה לבין המציאות גדול. המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי היא לא בין אנשים ערכיים לאנשים אנוכיים. המחלוקת היא על ערכים ועל הדרך להשיג מטרות משותפות – רווחה לכלל האוכלוסייה.
מדינה מוסרית?
מדינת הרווחה נתפסת בציבור כ"פיתרון המוסרי". היא העניקה לנו רשת ביטחון סוציאלית בה לעולם לא נופקר, חלילה, לגחמות השוק החופשי, אבל יחד איתה הגיעו בעיות רבות. מדינת ישראל בשם אותה רשת ביטחון סוציאלית התנהלה במשך שנים ארוכות על ידי מחירים בפיקוח, רגולציה מוגזמת, הסכמי שכר מנופחים ובזבוז בירוקרטי. את החשבון קיבל מעמד הביניים. רק לאחרונה התגלה לו כי הוא יקר הרבה יותר מקוטג'. מחירי המזון בארץ יקרים באופן דרמטי יותר מרוב המדינות המערביות בעולם, ואנשים התחילו לתהות מדוע. וזה לא רק המזון: מוצרי צריכה, מכוניות, דלק, דירות. יקר לחיות פה, והמשכורת הממוצעת במשק לא מצדיקה את יוקר המחייה. שורה ארוכה של מחקרים, עובדות ומאמרים חשפו את האמת העגומה – בכל מקום בו הייתה התייקרות חריגה המדינה הייתה מעורבת על ידי מיסוי, מכסי מגן, חסמי יבוא או תחרותיות ירודה. המדינה לא אשמה. היא רק ניסתה לעשות מה שציפו ממנה – להיות מוסרית.
כל אלה הם ביטויים של אותו ניסיון להיות "מוסריים" כפי שהסוציאליזם הכתיב את המוסר. מכסי מגן לא מבקשים להזיק לאיש, כשמם כן הם, הם מבקשים להגן על התעשייה המקומית. חסמי יבוא מבקשים להגן על הצרכנים מפני סחורה לא מקורית ולא איכותית. מיסים רק נועדו להבטיח את אותה "רשת ביטחון סוציאלית". אבל בשורה תחתונה, מה שמגן על אחד פוגע באחר. הרפתנים זוכים להגנה מפני תחרות של מוצרי חלב מיובאים, אבל תחת מטריית ההגנה הזאת חוסות גם תנובה ושטראוס, וכל ציבור אוכלי הקוטג' נפגע. מנהל מקרקעי ישראל מבקש להגן על ציבור הדיירים ועל קרקעות המדינה אבל יצר היצע כל כך נמוך של דירות שהמחירים האמירו.
תפיסת העולם הקפיטליסטית-ליברלית היא בעלת מוסר אחר. בראש ובראשונה, החירות היא הערך העליון שלה. בפשטות עודף החוקים משמעו חירות חסרה. כאזרחים של מדינת הרווחה שכחנו שמוסר הוא פונקציה של יכולת בחירה. לבחור להעניק את כספך לעני ברחוב או לעמותה לקידום המחול, לבחור לשלם יותר על תוצרת ישראלית או פחות על תוצרת מיובאת כשאינך יכול להרשות זאת לעצמך. פוליטיקאים וכלכלנים ליברלים אומרים את האמירה הבסיסית הבאה: תנו לאנשים לבחור בעצמם כיצד להגשים את המוסר שלהם. זוהי אמירה ערכית ומוסרית מאין כמותה, כיוון שבחירה מוסרית שנעשית בשמך על ידי אחרים אינה בחירה מוסרית כלל.
יעילות וצמיחה כלכלית טובות גם (ובמיוחד) לעניים
בציבוריות הישראלית משום מה מקובל לדבר על יעילות כעומדת מנגד למוסר. 'נערי האוצר' דואגים ליעילות על חשבון ערכים כמו סולידריות ועזרה לחלשים. אבל יעילות היא רק אופן פעולה ולא מטרה ערכית. היא הפוכה לסרבול ובזבוז ולא לערכים. חוק הוד"לים לדוגמא, נועד לייעל את הליכי האישור והתכנון של הבירוקרטיה
המסורבלת ובכך להגדיל את היצע הדירות. הוא פתרון יעיל לבעיית הדיור, גם אם כזה שגורמים מובילים במאבק לא אוהבים. הניסיון להציג אותו כמנוגד למטרות המחאה נכון רק אם מבינים את המחאה כמחאה בעד תפיסת עולם סוציאליסטית ולא נגד יוקר המחייה ומחירי הדירות. עם זאת, יעילות היא לא רק כלי לקידום מטרות, היא גם מטרה מוסרית בפני עצמה. יעילות אומרת אמירה ערכית – שבכספך האישי אתה יכול להיות נדיב כרצונך אבל כשמדובר בכספי ציבור נזהרים במיוחד. לא מוציאים כספי ציבור בפזרנות סתמית. לא עושים בהם ניסויים ולא נותנים אותם כלאחר יד.
תחרות כערך
בכלכלה חופשית, תחרות היא מנוע הצמיחה. ההיגיון פשוט: כשאין תחרות, לעסקים אין תמריץ לשפר את עצמם. כשיש תחרות לעסקים יש תמריץ להעניק לצרכנים את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר. אנשים סבורים משום מה, שהטייקונים הגדולים של המשק הם הקפיטליסטים הגדולים ביותר, המבקשים לדרוס את כולנו
בתחרות חסרת המוסר שלהם. למעשה, הטייקונים הם המתנגדים הגדולים ביותר לפתיחת השוק לתחרות אמיתית. כך ראינו לאחרונה את תנובה מורידה את מחיר הקוטג' בעקבות מחאה ציבורית. תנובה לא עשתה זאת מטוב לבה אלא מתוך פחד: תנובה התחילה לשמוע מה שכתבו בעיתונים ודיברו עליו ברחוב והתחילה לדאוג, כי
אם השוק המקומי ייפתח לתחרות בינלאומית אמיתית, רווחיה יקוצצו בצורה קיצונית. תנובה דאגה כל כך עד שהורידה את מחיר הקוטג' והתפללה שהציבור יאכל וישתוק, כי המשך הדרישה לפתיחת המשק לתחרות אמיתית הוא מה שהם במיוחד חוששים ממנו. תחרות חופשית תעביר את הרווחים במשק מהטייקונים אל ציבור הצרכנים, ללא התערבות ממשלתית וללא אובדן כספים הנובע ממנגנוני המיסוי ותשלומי ההעברה. הפיתרון היחיד ליוקר המחייה הוא שבירת ריכוזיות המשק ופתיחתו לתחרות.
כמו יעילות, תחרות היא כלי, אבל היא ביטוי של עמדה מוסרית. תחרות אומרת שהבחירה נמצאת בידי האזרח הבודד. לקנות או לא לקנות. לקנות את זה או אחר. תחרות מאפשרת חופש בחירה. בעולם בו יש יצרן אחד, ויהא זה היצרן הכי מוסרי, המונע משיקולים של טובת הציבור בלבד, ניטלה מאיתנו יכולת הבחירה החופשית שלנו.
אי שוויון?
נקודת המחלוקת הגדולה ביותר בין הימין הכלכלי לשמאל הכלכלי היא שאלת אי השוויון. כל כך התרגלנו לשמוע שאי-שוויון הוא מקור כל הרע, שהתרגלנו לקשור יחד עוני ואי שוויון, יחד עם שאר תחלואי החברה. רק לשם הבהרה – אי שוויון אינו עוני. היום מודדים עוני לפי מדדי אי שוויון ומדובר בתופעה בעייתית. מדידה של עוני כאי
שוויון הופכת את העוני לבעיה שאינה ניתנת לפתרון, אלא אם כן כולם ירוויחו בדיוק אותו דבר. לשם הדגמה, נניח שצוות מומחים החליט מה דרוש לאדם כדי לחיות בכבוד, נניח שכללו בסל הזה את כל הצרכים האפשריים מצרכי מחייה בסיסיים ועד מחשב, דירה ומכונית. גם אם ניתן לכל אדם בישראל את הסכום הדרוש לרכישת כל אלה, מספר העניים במדינה לא יפחת באחד, כיוון שהמדידה של עוני בישראל היא יחסית. אם מבקשים באמת למגר את העוני צריך לחשוב מה אדם צריך כדי לא להיות עני ולחשוב מה הדרך היעילה ביותר להעניק לו את אלה. מדידה יחסית רק תשמר מצב שבו אחוז גבוה מהאוכלוסייה רואה עצמו כעני וכך מתייחסים אליו. עוד בעיה, אולי יותר רצינית, היא שהמלחמה נגד אי-השוויון פירושה לא רק מלחמה נגד העוני, אלא גם מלחמה נגד עושר. לפעמים נוצר מצב שכדי להילחם באי-שוויון, מנסים להוריד את ההכנסות של העשירים במקום להעלות את ההכנסות של העניים.
מקור הבעיה הוא באותה מדינת רווחה שצריכה לחלק עוגת תקציב מוגבלת. התפיסה המושרשת בנו היא שרווח של אדם אחד הוא תמיד הפסד של אחר. בכלכלה חופשית אין עוגת תקציב ואין מגבלת משאבים, יש כל הזמן משאבים חדשים הנכנסים לשוק, מוצרים חדשים שמייצרים הון חדש שמגדיל כוח קנייה של מוצרים אחרים וכן הלאה. פייסבוק לדוגמא הוא משאב ענק שלא היה קיים לפני מספר שנים והיום מהווה חלק ניכר מהכלכלה העולמית (שלא לומר הפוליטיקה). במקום להגביל אנשים יצירתיים המצליחים ליצור משאבים חשובים חדשים, המדינה צריכה לעודד את היצירתיות ולתת לה חופש פעולה. בסופו של דבר, פייסבוק, מלבד הרבה שעות הנאה שהיא מעניקה לאנשים רבים, מספקת עבודה למספר רב של אנשים, כולל עובדים שנמצאים בחלק התחתון של חלוקת המשאבים. ההתרחבות של השוק לא נשארת מרוכזת במרום הסולם אלא אם כן מדינה מאפשרת זאת על ידי חסמי שוק.
המלחמה באי השוויון הפכה מזמן למלחמת קודש, והיא מסיטה את המבט מהפתרון האמיתי לבעיית העוני. רק דרך תחרות שתאפשר מחירים סבירים וצמיחה כלכלית שתייצר מקומות עבודה נוכל למגר את העוני בישראל.
לסיכום
יוקר המחייה הוא בעיה שיש עליה הסכמה מקיר לקיר. הפיתרונות נחלקים לשניים: ישראל יכולה להמשיך לבחור בסט המוסרי של השמאל ולהרחיב את מדינת הרווחה. המשמעות היא הנצחה והרחבה של המצב שיצר את הבעיה מלכתחילה. ישראל יכולה לבחור בסט המוסרי של הימין ולפעול לשבירת הריכוזיות והרחבת התחרות.
היום ברור לכולם שאת הטייקונים הגדולים של המשק יצרה מדינת הרווחה על ידי חנק התחרות וחוסר יעילות. פעולה כנגד הטייקונים, מעבר לרווחה שתוסיף למשק ולהורדה משמעותית של יוקר המחייה, משמעה הרחבת הבחירה החופשית של האזרחים בישראל.
ריקי ממן ודן אילוז
ריקי ממן ודן אילוז הינם סטודנטים בתכנית המצטיינים לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דן גם היה עמית במכללה למדינאות יהודית (מחזור ד') וריקי עומדת ללמוד שם השנה (מחזור ה').
