שבת, 30 אפריל 2022 16:59

ה-1 במאי – יום הזיכרון לקורבנות הסוציאליזם בעולם

כדרכנו, נציין את ה-1 במאי כיום זיכרון לקורבנות הסוציאליזם בעולם. למעלה מ-100 מיליון אזרחים נרצחו בדרך ל"הגשמתו". והשנה – למה מתו כ-5 מיליון אוקראינים ברעב בתחילת שנות ה-30?

2629 1

התנועה הסוציאליסטית גרסה שהחברה האנושית מעוותת מיסודה ביוצרה שכבת מדוכאים-מנוצלים נרחבת. הם גם זיהו את שורש הרוע: פגם באופיו של האדם כפרט – רצונו להטיב עם עצמו ומשפחתו. גם העדפתו של האדם את המעגלים החברתיים הקרובים לו (משפחה, דת, עם) מבטאת אנוכיות, ניצול ורשע. התנועה הסוציאליסטית באה לתקן מציאות זו, לעקור תכונות חזיריות אלו מהאנושות – הדרך היא לברוא "אדם חדש"... ובכוח.

אוקראינה – אסם התבואה של אירופה

אוקראינה, ארץ "האדמה השחורה" הפורייה, נחשבה לאסם התבואה של אירופה במשך מאות שנים. בימים כתיקונם היא יצואנית חיטה מהגדולות בעולם (גם מוצרי חקלאות אחרים).

מאז 1921 אוקראינה הייתה חלק מברית המועצותהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית – זאת עד לקריסת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות ה-90. יחד עם כליאת אוקראינה בחומות אימפריית הרשע הקומוניסטית, "פרץ" בתחילת שנות ה-30 רעב כבד באוקראינה בו מתו בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים. אסון הרעב ההמוני, הוֹלוֹדוֹמוֹר באוקראינית, לא היה מכת טבע, לא בצורת קשה וגם לא ג'נוסייד – השמדת עם.

הדף בוויקיפדיה מציין כי "חלק מהחוקרים המודרניים רואים את הרעב כמדיניות מכוונת של הממשל הסובייטי, בראשות יוסיף סטלין... לפי חוקרים אלה, ההולודומור תוכנן על ידי הסובייטים כדי לפגוע בלאומיות האוקראינית".

דר' גיא בכור, כותב כי "סטאלין הטיל מכסות חיטה בלתי אפשריות על האוקראינים. כיוון שזה לא סופק, נאסר על האוקראינים להכניס לאזורי הכפר דברי מזון, והם נותרו למות". להשקפה זו שותפים רבים במערב, כנראה הרוב. גיא בכור ואחרים תולים את האשם בתכנון מרכזי שגוי של החקלאות... טעות בחישוב "מכסות החיטה"... רבים אחרים (וגם זלנסקי נשיא אוקראינה) טוענים כי סטאלין רצה להשמיד את האוקראינים (שואה מתוכננת), משהו כמו משימת-העל של היטלר להשמדה מתוכננת של היהודים.

קשקוש של "חוקרים מודרניים" חסרי הבנה במהותו של סוציאליזם ובייחוד ב"הגשמתו".

האדם מייצר לעצמו מוצרי צריכה (כולל מזון) באמצעות שלושת "גורמי הייצור": קרקע (כלל משאבי הטבע), הון (מוצרים שלא מיועדים לצריכה אלא משמשים כ"מכונה" בידי האדם לייצור מוצרי צריכה, אפילו רשת לדיג), והגורם השלישי: עבודה (תרומת ידינו ומוחנו).

לתפיסתו של קרל מרקס צריך לשלול מהקפיטליסטים את גורמי הייצור שבבעלותם: קרקעות והון. הבעלות עליהם תהיה של קולקטיב הפועלים. בהיעדר רכוש פרטי, על פי חזונו של מרקס, יכחדו הקפיטליסטים הנצלנים, העובדים עצמם יהיו במשותף בעלי ההון, בעלי אמצעי הייצור. כך תקום חברה קומוניסטית בה יתקיים שוויון מלא ו"מלחמת המעמדות" תגיע לקיצה.

ה"הגשמה" ברוסיה

התורה הקומוניסטית יושמה ברוסיה, במקביל ולאחר מכן ב"מועצות" (במדינות) האחרות שהרכיבו את ברית המועצות.

אמצעי הייצור הולאמו ל"טובת העם". יזמים, תעשיינים, בנקאים ואנשי עסקים נשלחו למחנות עבודה ול"חינוך מחדש" בסיביר ובהרי אורל – רובם מתו. החקלאות שהתבססה על עשרות מיליוני איכרים קטנים ומיליוני חוות קטנות וגדולות עברה "קולקטיביזציה". כלומר, אמצעי הייצור הדומיננטי באותה תקופה – קרקע – הולאם גם הוא ל"טובת העם". חקלאות פרטית נאסרה והאיכרים אולצו לעבוד במסגרת חוות ענק שיתופיות – "קולחוז" שהיו בבעלות משותפת של איכרי הסביבה (דומה לקיבוץ הישראלי). במקביל הקימה המדינה חוות חקלאיות ממשלתיות – "סובחוז".

חקלאות ענק שהתפתחה טבעית במשך אלפי שנים על מנגנוני השיווק שלה – הוכחדה. לא עוד איכרים ובעלי חוות שמכרו את תוצרתם בשוק האזורי, סיטונאים שקנו בשווקים ומכרו לחנויות ולדוכנים בערים, ניהלו מו"מ, עמדו על המקח והסכימו על מחיר. את אלו החליף מנגנון של פקידי מדינה (קומיסרים). התוצרת החקלאית "נקנתה" על ידי המדינה ב"מחיר" שהמדינה קבעה ונמכרה בחנויות ממשלתיות.

מהר מאד הסתבר שהתפוקה החקלאית קורסת, החקלאים בקולחוז לא ממש התלהבו להשקיע עבודה "לטובת הכלל", חלק מהתוצרת המשותפת נגנב וכולם העדיפו להשקיע מרצם בגינה הפרטית הקטנה שגידלו סביב ביתם. המחסור בתוצרת חקלאית יצר שוק שחור בו נמכרו מוצרי החקלאות שנגנבו מהקולחוז יחד עם הירקות מהגינות הפרטיות הקטנות – במחיר "מופקע". באוגוסט 1932 התקבל חוק שעל פיו על כל גנבה של רכוש ציבורי בברית המועצות יוטל גזר דין מוות. מאוחר יותר ריכך הפוליטביורו את החוק... כנראה הסתבר להם שצריך להוציא להורג את כל האיכרים הרוסים.

המסקנה המיידית של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הייתה שנדרש תכנון מרכזי קפדני יותר וענישה מוגברת. הוכנו "תוכניות חומש", הוטלו מכסות ייצור (גם זה מזכיר חלקים נכבדים בחקלאות הישראלית של היום...), מערכת דיווחים מסודרת וענישה על אי-עמידה ביעדים.

במכסות השרירותיות לא עמדו, אבל דיווחו על עמידה; מכונות חקלאיות (גם הן ממשלתיות) נשחקו מהר מידי בגלל איכות ירודה של מכונות ממשלתיות, חלקן בגלל מחסור בחלקי חילוף (שאיחרו להגיע ממפעל ממשלתי אחר). מנהלי הקולחוז נשלחו לסיביר ולא נודעו עקבותיהם, איכרים שמכרו בשוק השחור הוצאו להורג – האשמה: מתנגדי המהפכה (קונטרה-רבולוציונרים).

דיווחים רשמיים על אי-עמידה במכסות ייצור האשימו את מזג האוויר הגרוע "בשנים האחרונות" (כבר אז האשימו את "משבר האקלים"). תפוחי אדמה נרקבו בשדות, גם התגייסות הצבא האדום לעזרה בקולחוזים לא תרמה הרבה. הבדיחה העממית גרסה כי מאז עליית הקומוניזם – אפילו מזג האוויר הורע.

כבר בתחילת המהפכה הוכרז כל איכר שהעסיק עובדים ואיכרים אחרים כ"קולאק" – בעל קרקעות נצלן ו"אויב המהפכה". מיליוני "קולאקים" נאסרו ונשלחו לקפוא למוות בסיביר. סטאלין הכריז כי מעמד הקולאקים יוכחד – אמר וביצע.

המהפכה הקומוניסטית הוגשמה, הגולאגים בסיביר "פרחו" – רוסיה הייתה על סף רעב כבר לקראת סוף שנות ה-20.

...ואז הגיע תורה של אוקראינה

אוקראינה, ארץ חקלאית עשירה שמספקת היום כ- 15% מהיצוא העולמי של דגנים, משכה את תשומת ליבו של סטאלין משתי סיבות. האחת – המחסור החמור במוצרי חקלאות ברוסיה עצמה, השנייה – ההכרח האידאולוגי להגשים את הקומוניזם בכל שטחי ברית המועצות מקזחסטן במזרח עד אוקראינה במערב. הרי לא ייתכן שבמדינת-אחות קומוניסטית עדיין יהיו קולאקים.

עשרות אלפי קומיסרים סובייטים "מנוסים" נשלחו להטמיע את המהפכה החקלאית באוקראינה. עד לשנת 1932 כבר כ-70% מהמשקים החקלאיים צורפו לשיתוף, ל"קולקטיביזציה" (באותן שנים התרחבה גם התנועה הקיבוצית בישראל תחת אידיאולוגיה זהה, כדרך להגשמת הציונות).

קריסת החקלאות באוקראינה הייתה מהירה מאשר ברוסיה. הסיבה: במקביל ליישום הקומוניזם, הצטוו הקומיסרים הרוסים להחרים דגנים ותוצרת חקלאית מאיכרים אוקראינים "סוררים" והעברתם לרוסיה שסבלה מ"מחסור". כך גם אפשר היה לעמעם את הכישלון של תכנית החומש הרוסית בחקלאות.

התוצאה לא איחרה: "הולודומור" – מוות של מיליוני אוקראינים ברעב.

מיליוני האוקראינים שנספו ברעב לא מתו בגלל "תכנון מכסות שגוי" ולא בגלל ניסיון של סטאלין להשמיד את העם האוקראיני. גם רוסיה עצמה, גם בקווקז וכמעט בכל רחבי ברית המועצות היה מחסור חמור ורעב. קורבנות האדם היו תוצאה בלתי נמנעת של "הגשמת הסוציאליזם".

 2629 2

החיידק הסוציאליסטי הקסים את המערב

כלכלנים ואינטלקטואלים, אקדמיה ותקשורת, פוליטיקאים ואפילו הממשל האמריקני בתקופת הנשיאים הובר ורוזוולט – השתאו נוכח "הצלחת" הקומוניזם ברוסיה. הסוציאליזם נראה כ"עתיד וורוד" של האנושות. פוליטיקאים במדינות המערב הדמוקרטי, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אימצו בחדווה את רעיונות השוויון בעיקר כי הניבו תשואה פוליטית נאותה בבחירות. הנוסחה הסוציאליסטית הבטיחה עתיד טוב להמונים, ופוליטיקאים תמיד מבטיחים ומציבים "יעדים" אופטימיים.

העיתונים הגדולים במערב העסיקו כמובן כתבים במוסקבה. העיתונאים שנשלחו לסקר את המהפכה ברוסיה היו מראש אנשים "בעלי זיקה" לסוציאליזם, כך אפשר היה לסמוך על יכולתם להגיע ל"שיח" עם דרגים גבוהים בשלטון הרוסי.

עיתונאים זרים גרו במוסקבה בדירות נוחות, הם יכלו לרכוש מוצרים בחנויות שפע (שעמדו רק לרשות פקידי מדינה רמי דרג). יציאה ממוסקבה חייבה ליווי מאורגן ומתוכנן בפיקוח של "מתרגם" מטעם המפלגה, כתבות ששלחו נקראו על ידי הצנזורה ושרותי הביטחון עקבו אחריהם.

יש להבין גם את רקע התקופה – השנים הן ימי השפל הגדול בכלכלה במערב והיקפי אבטלה חסרי תקדים. אין אינטרנט, אין טלוויזיה. עיתונאים ששהו במוסקבה שמחו שיש להם ג'וב טוב. "תלונה" של השלטונות ברוסיה על כתב עיתון ש"אינו תקשורתי", הייתה גוררת את החלפתו. כתב שהיה מוחזר לאנגליה או לאמריקה – ייתכן שהיה מצטרף להמוני המובטלים.

לא פלא שדיווחים בעיתוני המערב התעלמו בדרך כלל מהמתרחש ברוסיה ובכלל זה מהרעב ברוסיה ובאוקראינה ויתר זוועות הקומוניזם.

מחיר האמת

תמיד יש "יוצאים מהכלל".

עיתונאי בריטי-וולשי בשם גארט ג'ונס שהיה בתחילת דרכו יועצו של לויד ג'ורג', ראש הממשלה (ממוצא וולשי). ג'ונס שהתפעל מהדיווחים (השקריים) על ההתקדמות הטכנולוגית בבריה"מ והעריץ את ההצלחות של הכלכלה הבולשביקית – חלם לנסוע למוסקבה כדי לפגוש ולראיין את סטאלין. אחרי שפוטר מהעיתון בו עבד יצא, כפרילנסר ובמימון עצמי למוסקבה.

ג'ונס ניסה לראיין את סטאלין אך נדחה. הרעב באוקראינה לא היה סוד במוסקבה, רבים דיברו על הרעב הנורא בחלקים מרוסיה, בקזחסטן ובאוקראינה. האסון הוזכר אפילו בעיתונים ברוסיה. לא היה צריך להיות עיתונאי-תחקירן כדי להבין את האירועים. ידיעות זלגו למערב, אך כתבו בעיקר על "בצורת".

ג'ונס החליט לסייר באוקראינה, הצליח להתחמק מהמעקב אחריו, החליף רכבות, חצה עיירות וכפרים בשלג (סבל עצמו לעיתים מרעב) ונדהם מהזוועה של מדינה גוססת כאשר גרעיני החיטה האוקראינית עושים דרכם בקרונות רכבת למוסקבה.

העיתונאי נלכד, הושלך לכלא הרוסי ואז הציעו לו "דיל": שחרור תמורת פרסום שיר הלל במערב ל"הצלחות הקומוניזם". ג'ונס הצליח לבסוף להיחלץ מ"גן העדן של הפועלים".

עיתונאי אנגלי אחר באותה תקופה, מלקולם מוגרידג' (Muggeridge), אוהד נלהב של הרעיון הקומוניסטי (התכוון לוותר על אזרחותו הבריטית ולהצטרף לכוחות שבונים את "מדינת הפועלים הראשונה בעולם"), הגיע למוסקבה ככתב של העיתון מנצ'סטר גארדיאן (1932). בשהותו במוסקבה התפכח ממקסם השווא הקומוניסטי והחליט לחקור באופן עצמאי את השמועות על רעב באוקראינה ובקווקז. הוא סיכן עצמו ונסע לאזורים אלה ללא קבלת אישור מראש. דיווחים שהצליח להבריח לאנגליה בתוך שקי דואר דיפלומטי לא פורסמו על ידי העיתון במלואם, וחלקם פורסם חלקית תחת שם אחר כדי לא להסגירו. מוגרידג' חזר לאנגליה, פרש מעיתונות וכתב ספר "חורף במוסקבה" בו חשף את "האוטופיה הסוציאליסטית" ואת דיווחי השקר של העיתונאים המערביים במוסקבה.

קהילת הכתבים הזרים במוסקבה הייתה חוג מצומצם. ג'ונס הוולשי ומוגרידג' האנגלי פגשו במוסקבה את וולטר דוראנטי (Duranty), כתב וותיק של הניו יורק טיימס. דוראנטי שלח תמיד כתבות אוהדות על רוסיה לקוראיו באמריקה, "הכול טוב". הניו יורק טיימס סרב לפרסם כתבות שמשתמעת מהן ביקורת על זוועות הקומוניזם.

מוגרידג' אמר על כתב הניו יורק טיימס במוסקבה, דוראנטי, כי הוא "העיתונאי השקרן הגדול ביותר שאי פעם פגש" ("The greatest liar I have met in journalism").

  2629 3

לא רק הניו יורק טיימס (היהודי-שמאלני) נשבה בקסמי המהפכה הקומוניסטית. גם עיתונים מובילי דעה אחרים בארצות הברית קנו בהתלהבות את התעמולה הסובייטית. כתב העת המצולם הפופולרי באמריקה, "לייף" (הרפובליקני-שמרני), הקדיש כ- 10 שנים מאוחר יותר גיליון שלם למהפכה ברוסיה – כולו אהדה והערצה ללנין, לסטאלין וכמובן לרוסיה ולהישגי המהפכה.

"אין בהיסטוריה האנושית שום עם שהגיע להישגים כאלה בזמן כה קצר" (No nation in history has ever done so much so fast). כתב הלייף אפילו קיבל בהבנה את העדר חופש הדיבור ברוסיה.

לנין תואר באותו גיליון כ"אדם הדגול בעת המודרנית". גם אם נביא בחשבון את הזמן בו פורסם הגיליון (בסמוך לניצחון הצבא האדום על הנאצים בסטלינגרד), אין לסלוח לתקשורת של אז על הסתרת העובדות על רצח ההמונים ב"גן העדן הסובייטי". הכיסוי התקשורתי בערוצים המרכזיים, לא שיקף את עמדת הציבור באמריקה שהייתה אנטי-קומוניסטית (למעט אולי בתקופת המלחמה).

  2629 4

דוראנטי מהניו יורק טיימס השתדל לגמד ולדחות את כתבותיו ותיאוריו של ג'ונס. הוא סרב להכיר בזוועות גם שנים רבות לאחר מכן ואמר "אי אפשר לטגן חביתה מבלי לשבור ביצים" – זו כנראה גרסתו לאמרה המיוחסת לסטאלין "כאשר כורתים עץ ניתזים גם שבבים".

מוגרידג' שחזר למערב זמן קצר אחרי דיווחיו ממוסקבה מצא עצמו תחת התקפה, נודה מהתקשורת, וזכה לתואר "העיתונאי השנוי במחלוקת". אפילו הסופר הבריטי המבריק והחריף ג'ורג' ברנרד שו (סוציאליסט מושבע ואוהד של סטאלין), שלח "מכתב פתוח" לגארדיאן הבריטי בגנותו של מוגרידג'. על המכתב חתמו 20 אישי ציבור בריטים נוספים. מוגרידג' הוחרם והתקשה למצוא עבודה.

בשנת 2019 עלה לאקרנים סרט של הבמאית הפולנית אניישקה הולנד על גארט ג'ונס ומסעותיו באוקראינה הגוססת מרעב (Mr. Jones), "מחיר האמת" בעברית.

מוגרידג' חזה נכון שאימפריית הרשע לא תעצור בחיסול האריסטוקרטיה הרוסית והבורגנים (את זה השמאל במערב דווקא אהב...) – "הם לא יעצרו עד שישתלטו על חייהם של כל אזרחי ברית המועצות". שני העיתונאים החריגים (ג'ונס ומוגרידג') לא ראו כל הבדל בין רוסיה הקומוניסטית לבין גרמניה הנאצית. כתב הניו יורק טיימס דוראנטי, זכה בפרס פוליצר לעיתונות...

מוטי היינריך

 

לקריאה נוספת על "סינון האמת" של הניו יורק טיימס ועל ההיסטוריה של בעליו היהודי:

חופש ביטוי או חופש סילוף אמת – היום ואז בעיתון הראשי של אמריקה

ארתור אוכס סולצברגר ז"ל

עודכן לאחרונה ב ראשון, 01 מאי 2022 05:32
שחרורון
נזכור
״לא סוציאליזם אמיתי״ או ״הפעם זה יעבוד״ זה כמוא לאכול כריך עם חרא ולטעון שהסיבה לכאב בטן היא הגלוטן בלחם. אם רק נחליף את הלחם בטורטיה עם חרא, הכל יהיה בסדר
4
אמיר
ייחוס שגוי במאמר לגבי גיא בכור
כמנוי של ״ג׳יפלאנט״ אני יכול להעיד שדעותיו של גיא בכור בנושא הכלכלי מאד דומות לזו של האתר הזה. הוא מתנגד חריף לסוציאליזם וכל מה שכתבתם פה הוא גם כתב על ההרעבה של אוקראינה, על השקרים של סטאלין ושיתוף הפעולה של העיתונות המערבית.
0

3000 תוים נשארו