"המחלה ההולנדית" - ביטוי שכולם כאן מדקלמים, אינה תוצאה של גילוי גז. מדינת הרווחה היא המחלה ההולנדית האמיתית. ראו מה קורה כאשר הדמגוגיה החברתית מנצחת והכנסות הגז מוזרמות לסקטור הציבורי ולקצבאות.

כאשר מטיפים לנו שהצלחה כלכלית עלולה להזיק – צריכה נורת אזהרה אדומה להבהב, מעליה כתוב: "זהירות, עיוות כלכלי". לא ההצלחה היא הבעיה, אלא העיוותים בכלכלה המקומית - הם עלולים להפוך הצלחה ל"אסון לאומי".

מטרת כובד הרגולציה היא "הגנה על המשקיע". נניח שזה נכון והכרחי. אז בואו נשאיר את הבורסה באחד העם עם הרגולציה שאמורה להגן  – אבל נאפשר הקמת בורסות מתחרות שלא יהיו כפופות לרגולטורים רק לתקנון פנימי עצמי.

ממשלות מסוגלות להעביר כל חוק שרצוי לפוליטיקאים בעזרת "תקנות לשעת חרום" (וגם בלעדיהן). הנשיא רוזוולט הפקיע את הזהב הפרטי ב-1933. בית משפט פדראלי חזר ואישר שוב הפקעה בימינו אלה.

עלות האמת של "דיור בר השגה" והנתונים שהתקשורת מתעצלת לחקור.  טרוף המערכות של "דיור בר השגה" וכניסת הממסד הפוליטי ליזמות בנייה, כמו בשנות החמישים – עדיפים לפוליטיקאים על פני הוזלה כללית של הדירות.

אנחנו שמחים שה"פיינשל טיימס" "מצטרף" לעמדתנו שנגידי הבנקים המרכזיים לא כל כך חשובים.

טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי אינה מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית או "להבריא" כלכלה.

כלל לא קשור לפרופסורים הנכבדים פרנקל וליידרמן: המושג "גרעון בהון העצמי" בהקשר של בנק ישראל – מטעה. הגדרה שנלקחה מהעולם העסקי, אך אינה מתאימה לבנק מרכזי.

את משרד התרבות והספורט צריך לסגור ולשלוח את עובדיו המסורים לחפש עבודה אמיתית.

שופטת מחוזית פסקה כי על הבנקים מוטלת אחריות לפעילות הפיננסית ולסיכונים שלוקחים לקוחותיהם. אם לקוח פועל באופן שגורם לו להפסיד את כספו, על הבנק לנקוט פעולות מניעה כאילו היה אפוטרופוס שלו. הציבור ישלם.