"בנק ישראל חושש מהמחלה ההולנדית"; שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ, מודאג וקורא ל"מניעת אפשרות שבישראל תתפתח המחלה ההולנדית"; ואילו פרופ' ירון זליכה מפחיד אותנו: "זה מה שקרה בהולנד ונקרא המחלה ההולנדית – אין לזה תרופה".
 
זו "המחלה" שכל פוליטיקאי ופרופסור שמכבד את עצמו מעלה כאיום פוטנציאלי על כלכלת ישראל, אם וכאשר יתגשמו החלומות הוורודים על הכנסות עתק למדינת ישראל משדות הגז. "המחלה" ידועה גם בעולם הרחב כסכנה מוחשית שיש להיזהר מפניה, מחקרים פורסמו, וכמובן שיש גם ערך בוויקיפדיה.
 
הסימפטומים המיוחסים ל"מחלה" הם פגיעה בסקטור התעשייתי וב"תעשייה המסורתית" וכן התייקרות שוק המקרקעין. הגורם למחלה הוא גילוי שפע גז ונפט שמגדיל את הכנסות הציבור. היצוא המוגבר של משאבי הטבע מכניס למדינה מטבע חוץ שמומר למטבע מקומי. כתוצאה, חל תיסוף במטבע המקומי, התמורה לתעשיינים מיצוא מוצרים, במונחי מטבע מקומי, פוחתת והמגזר התעשייתי נקלע לקשיים. מחירי נדל"ן עולים בגלל שחלק מהכנסות הגז מופנים להשקעה בנדל"ן.
 
האם באמת קיימים חיידקים מוזרים, או אולי קללה, שרובצים על הצלחה כלכלית בדמות גילויי גז ונפט? הרי יש לצפות לתוצאה דומה אם "חלילה" תקום חברת "נוקיה ישראלית" כפי שרבים חולמים (כשנוקיה הייתה "נוקיה")   – חברת הייטק ישראלית דומיננטית בקנה מידה עולמי. המחלה עלולה לפרוץ גם אם "חס וחלילה" מדינת ישראל תתפתח למרכז רפואי עולמי כדוגמת המיו-קליניק במינסוטה שבארה"ב ותייצא שירותי רפואה איכותיים לתושבי תבל. או  אם יתפתח בישראל, "השם ישמור", בום תיירות ונגיע למחצית מעשרות מיליוני התיירים שמגיעים לאיטליה או ליוון (היום מגיעים בקושי מיליון וחצי עד שני מיליון תיירים אמיתיים לישראל מידי שנה). כנראה שהחיידקים כבר בדרך אלינו בגלל תרבות האקזיטים "הקלוקלת" בהייטק שנמכרים בדולרים רבים. גם בתסריטים אלה יזרום (וכבר זורמים) שפע דולרים לישראל, אפילו יותר מהדולרים הצפויים של הגז. אבוי, זה סופנו – נידבק במחלה, ואיך כבר אמר דר' ירון זליכה: "אין לזה תרופה".
 
פה המקום להעיר שענף ההייטק בישראל אחראי ליצוא של כ- 25 מיליארד דולר בשנה, לעומת הכנסות גז צפויות של כ- 2 מיליארד דולר לשנה. אולי אנחנו כבר "חולים" – השקל מתחזק, השער היציג של הדולר ב-2006 עמד על כ- 4.6 ₪ לדולר, ואילו בשנה האחרונה (2013) השער נע סביב 3.60 – התחזקות "דרמטית" של כ-22% למרות קניות הדולרים המסיביות של בנק ישראל. גם מחירי הנדל"ן מאמירים והתעשייה "המסורתית" מתכווצת...
 
ספקנות
 
הספקנות בתיאוריית "המחלה" מתגברת נוכח ה"תרופה" שכמעט כל המומחים מציעים: הקמת "קרן ריבונית" אליה יוזרמו רווחי הגז וכספיה יושקעו רק בחו"ל. ממש הפוך לעצתם המלומדת של כל יועצי ההשקעות המשפחתיים: אין הגיון להפריש כסף לתוכנית חיסכון כאשר אנחנו שקועים בחובות. הם מציעים, לא פחות, מאשר לשרוף מראש את פירות הכנסות הגז... לשלם ריבית גבוהה על הלוואות ולקבל ריבית נמוכה יותר על "השקעות" שינהלו "מומחי ההשקעות" של בנק ישראל.
 
בעצם כבר יש לנו "קרן" כזו שמקורה בהלוואות ולא ברווחי גז, מזה מספר שנים, ובניהולו של בנק ישראל: לבנק ישראל יש "תוכנית חיסכון" ובה כ-80 מיליארד דולר. אבל לבנק ישראל יש גם חובות בשקלים שגבוהים בהרבה מיתרות מטבע החוץ. בנק ישראל מפסיד בעקביות כל שנה בין 2 ל-4 מיליארד שקלים על השקעותיו "המוצלחות". על זה אמר סטנלי פישר ש"בנק ישראל אינו מוסד למטרות רווח". האם ועדת ההשקעות של "קרן השקעות ריבונית" של רווחי הגז תורכב מאנשים חכמים מהצוות המוביל של בנק ישראל? אולי יש בממשלה צוות השקעות אחר? ואם יש צוות כזה מוצלח – אז למה שלא נעביר אליו, מחר בבוקר, את ניהול יתרות מט"ח של המדינה? שיתחילו מהכסף שיש כבר בקופה, ואולי בעתיד נעביר להם גם את כספי הגז...
 
אבל סטינו מהנושא – נחזור להולנד.
 
הגז ההולנדי
 
גז התגלה בתחום המים הכלכליים של הולנד כבר בשנת 1959, הפקה משמעותית החלה בשנת 1963, והתפוקה הגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-70. עם השנים ירדה התפוקה בשדה הגז הראשי ("גרונינגן"), אך הירידה אוזנה על ידי גילויים חדשים.
 

הולנד מפיקה כיום כ-88 ביליון מ"ק בשנה (2012), כ- 65% מהתפוקה מיועדת ליצוא (במחיר שוק של כ-10 מיליארד דולר בשנה).
 
כדי להבין מה קרה בהולנד, צריך לעשות הכרות עם אופי המשטר החברתי-כלכלי בהולנד בשני העשוריםשקדמו לפרוץ "המחלה" לכאורה.
 
 
"המחלה" התחילה בהולנד הרבה לפני גילויי הגז
 
לאחר מלחמת העולם השנייה שלטה בהולנד המפלגה הסוציאליסטית-קתולית, ממשלה זו אחראית לבעלות הממשלתית על מפעלי תעשייה, לשותפות המדינה במיזמים פרטיים אחרים, כולל הלאמת המכרות. כל הבנקים ההולנדים הולאמו. ממשלות הולנד שלאחר המלחמה בנו מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית קיצונית בהרבה מהמשטרים המקובלים היום בסקנדינביה. המטרה המוצהרת הייתה "לסייע לקורבנות המלחמה". אז הממשלה "סייעה" לכולם: כמעט כל התעשייה ההולנדית סובסדה, והאזרח נהנה מרשת חקיקה חברתית מסועפת.
 
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה צמח המשק ההולנדי, כמו מרבית כלכלות אירופה, מנקודת זינוק נמוכה עקב ההרס של המלחמה הממושכת. תרמו לצמיחה בשנים 1950-1973 שורה של הסכמי סחר וביטול מכסים. במשך כמעט 15 שנה שלטה הממשלה ברמות השכר במשק ההולנדי  באמצעות הסכמים קיבוציים. "ריסון השכר" קיזז את עלויות הייצור הגבוהות האחרות וביסס להולנד יתרון בשכר עבודה נמוך יחסית ליתר היבשת – מציאות נדירה זו תרמה את חלקה לצמיחה. וכמו כל הר געש הצובר בתוכו לחצים – סופו להתפרץ – ובאמצע שנות השישים קרסה מערכת "ריסון השכר" – שכר ומחירים עלו בקצב מהיר.  
 
כלכלת הולנד נקלעה לסחרחורת של העלאות שכר, בעקבותיהן עלו הוצאות הממשלה, שנאלצה שוב להעלות מיסים כדי לכסות את עלויות השכר בסקטור הממשלתי ואת קצבאות הביטוח הלאומי.
 
לרוע המזל, בשנים 1973-1985 נכנסה אירופה למיתון ("משבר הנפט" – לאחר מלחמת יום הכיפורים עלה מחיר הנפט של קרטל אופ"ק פי שישה בערך) שהשפיע גם על הולנד. המיתון חשף את הבעיה המבנית בהולנד – עלויות ייצור גבוהות שנבעו בעיקר ממיסוי ורגולציה גבוהים למימון מדינת הרווחה. חברות ועסקים התכווצו או נסגרו, האבטלה גברה.
 
קרן האור היחידה והמשמעותית הייתה התעשייה הצומחת של הנפט והגז. התכווצות יתר ענפי הכלכלה בעקבות המיתון גרמה למעבר טבעי של עובדים אל סקטור הנפט-גז. סקטור כלכלי כמעט יחיד שהחזיק מעמד בזכות עליית מחירי האנרגיה בעולם שאחרי 1973.
 
חסידי תיאוריית "המחלה ההולנדית" מאשימים את ההכנסות מהגז/נפט במיתון הכלכלי – ומבלבלים בין סיבה לתוצאה. אלמלא גילוי הנפט והגז בים הצפוני המצב של הולנד היה כמובן חמור בהרבה.  High cost of operation in the Netherlands led to more industries closing, unable to operate in the high cost environment (Wagenaar, 2000).
 
הקטנת חלקה של התעשייה אינה תופעה הולנדית:

נפח הייצור התעשייתי (כמותית, לא בערכים כספיים) בהולנד בשנים 1974-1989 דווקא גדל ב-30%. ובין השנים 1981- 1989 גדל חלקו של הייצור התעשייתי בתמ"ג ב-15% בערכים ריאלים (מתואם לאינפלציה). צמיחה גבוהה מאשר של הסקטור התעשייתי במדינות תעשייה מובהקות כמו ארה"ב, גרמניה וצרפת (למעט יפן). הסקטור התעשייתי בהולנד נפגע, אם בכלל, הרבה פחות מהסקטור התעשייתי במדינות בום-נפט אחרות כמו נורבגיה ואנגליה.
 
הכלכלה ההולנדית בתקופה המדוברת הושפעה ממספר גורמים כלכליים שתרמו להקטנת חלקו של הייצור התעשייתי. רוב הגורמים השפיעו גם על משקים מערביים אחרים. העלייה התלולה במחירי הדלק יוצרת אפקט דומה לזה של ייסוף מטבע על הסקטור התעשייתי. עלויות האנרגיה מייקרות את הייצור ומקטינות בהכרח את הביקושים למוצרי תעשייה. גם העלאות השכר החדות יצרו אפקט דומה לפיחות מטבע והקטינו את תחרותיות מוצרי הייצוא ההולנדים. ל"היסטוריונים הכלכליים" נוח מסיבות אידיאולוגיות להאשים את הכנסות הגז בירידת חלקה של התעשייה המסורתית.
 
הכנסות ממשלת הולנד מתמלוגי הגז וממיסים על רווחי גז – היו חלק חשוב מתקציב המדינה (בממוצע 3.7% מתקציב המדינה בעשור האחרון). הכנסות הגז אפשרו לפוליטיקאים להגדיל משמעותית את מדינת הרווחה ההולנדית (בדיוק כפי הצעותיהם של שלי יחימוביץ ושות' בישראל). לאורך כל שנות ה-70 הועלה שכר המינימום בהולנד וכל קצבאות הביטוח הלאומי לסוגיהן. לא רק שהקצבאות צמחו אלא גם הקריטריונים לחלוקה הוקלו משמעותית. ההוצאות הציבוריות כחלק מהתמ"ג צמחו מ-44% בשנת 1970, ל-61% בשנת 1983. (לצורך השוואה, ההוצאה הציבורית בישראל בשנים 1985-2004 עמדה על כ-36% מהתוצר ללא תקציב הביטחון וכ-46% כולל תקציב הביטחון). הזינוק בהוצאה הציבורית ­היה תלול. אפילו הכנסות הממשלה מהגז לא הספיקו, והממשלה נאלצה להעלות מיסים כדי לממן את מדינת הרווחה הנדיבה. אבל גם במיסים לא היה די והפוליטיקאים ההולנדים "השלימו הכנסות" בדרך הסוציאל-דמוקראטית המקובלת – לקחו הלוואות (ושמישהו אחר בעתיד ישבור את הראש איך לפרוע...). החוב הלאומי צמח מ- 38% מהתמ"ג בשנת 1977 ל- 77% מהתמ"ג ב- 1993.
 
מדינת הרווחה – "המחלה ההולנדית" האמיתית
 
הולנד "שקעה" במערבולת מדינת הרווחה – זו "המחלה ההולנדית" האמיתית. נזק ראוי לציון נבע מקצבאות הנכות הנדיבות. הממשלות החליטו כבר בשנות ה-60 שהצמיחה הכלכלית שלאחר המלחמה לא תתורגם להעלאות שכר אלא להטבות סוציאליות. כך בהדרגה הפכו ההולנדים ל"חולים" ואחוז האזרחים העובדים שקיבלו "קצבאות מחלה" צמח מ- 3.4% בשנת 1954 ל-6.5% ב-1970.
 
תביעות קצבאות מחלה באחוזים מהאוכלוסייה בגילאי עבודה, 1954-1970: 


מקור: נייר עמדה של משרד הרווחה בניו-זילנד

בשנת 1967 ("ערב" גילויי הגז), שודרג חוק קצבאות הנכות והיה כנראה ה"מתקדם" במערב. התחזית הייתה ל-150,000 זכאים. אבל ב"אופן מפתיע", מספר "הנכים" בהולנד צמח בפראות וב-1980 כבר שולמו כ- 610 אלף "שנות נכות" כקצבאות ("שנת נכות" – תשלום קצבה במשך שנה שלמה. כלומר, אם שלושה הולנדים קבלו קצבה במשך 4 חודשים – זה נחשב כ"שנת נכות" אחת. כך שהמספר משקף מספר גדול בהרבה של "נכים זכאים").
 
נכים "חלקיים" הפכו למעשה גם למובטלים, כי לא ניתן היה לספק כל כך הרבה מקומות עבודה שמתאימים ל"נכים חלקית" – באופן זה הם הפכו ל"זכאים" גם להטבות אחרות... קצבאות הנכות הפכו לעסק משתלם יותר מ"ימי מחלה", אז ההולנדים "הבריאו", הפסיקו לקבל "דמי מחלה", אבל באופן מצער ביותר הפכו לנכים...
 
מספר "הנכים" המשיך לטפס גם בשנות ה-90. הסתבר שמעסיקים גילו את השיטה להיפטר מעובדים מיותרים ומבוגרים ו"עזרו" להם לשנות סטאטוס ל"נכים". רופאים תעסוקתיים שיתפו פעולה, ולכולם הייתה "פרנסה". סקר בקרב המצהירים על "נכות תעסוקתית" בגיל העבודה העלה כי למחציתם יש בעיות גב וצוואר, לשליש יש בעיות בהפעלת זרועות או רגליים. גם כאבי ראש הם סיבה מוצדקת.    
 
מספר התביעות (אלפי "שנות נכות") לקצבאות אובדן כושר עבודה  1980-1990:

מקור: Social Policy Journal of New Zealand


בשנת 1992 המספר כבר עמד על 912,000 נכים... והמספר הכולל של מקבלי קצבאות נכות ומחלה עמד על כ- 1,143,000 הולנדים...
 
כדי להבין עד כמה חמורה הייתה ה"מחלה ההולנדית" האמיתית בשנת 1992, כדאי לעיין בגרף ההשוואתי הבא שמציג את ההוצאה על קצבאות נכות באחוזים מהתמ"ג במספר מדינות "מתקדמות" אחרות באירופה. ניכר שההולנדים "נכים" מאד (התמיכה בנכים גבוהה כמעט פי שלושה מאשר בדנמרק השכנה):



המחלה של הולנד היא מדינת הרווחה ההולנדית. ב-2005 מנתה האוכלוסייה בגילאי עבודה (בגיל 15 עד 64)  כ-11 מיליון הולנדים. קשה להאמין אבל למעלה מ- 2.7 מיליון הולנדים בגיל העבודה סובלים מליקויי בריאות (disorder) שמזכים בקצבאות. מתוכם, כ- 1.8 מיליון מוגדרים כנכים תעסוקתיים (Occupational disabled). כלומר, כ-16% מהאוכלוסייה בהולנד שבגיל העבודה נכים! כל הולנדי שישי נכה וכל הולנדי רביעי סובל מליקוי בריאותי שמזכה בקצבה! ממש מדינה חולנית ואומללה...




גם נתונים יחסיים מ-1990 מצביעים על אותה "מחלה" ובשיעור כפול וחריג למדינות אירופאיות "מתקדמות" אחרות. העמודות השחורות מציינות אחוז האזרחים שדרשו וקיבלו תשלום מלא עבור "ימי מחלה", העמודות האפורות מציינות את אחוז האזרחים הזכאים לקצבאות בגין "נכות תעסוקתית": 

מקור: Wagener 2000


המיתון בשנות השבעים ותחילת שנות ה-80 היה כלל עולמי ולא רק בהולנד. האבטלה בהולנד צמחה ומספר החברות שפשטו את הרגל גדל מחודש לחודש, גרעון הממשלה גדל ל-10% מהתקציב ונבע בעיקר ממדיניות הרווחה הנדיבה. למרות שפע הכנסות הגז, הגיע הגרעון התקציבי של ממשלת הולנד בשנת 1982 ל-6%. אפילו קצב הפקת הגז לא הדביק את הגידול בהוצאות ה"חברתיות". ממשלת הולנד "חילצה" את הכלכלה מהמיתון באמצעות הכנסות הגז, גירעונות תקציביים והלוואות. מדיניות קינסיאנית מובהקת.
 
הולנד: מה קורה כאשר דמגוגיה "חברתית" מנצחת?   
 
ההכנסות הכוללות משדה הגז הראשי של הולנד הסתכמו (עד 2009) בלמעלה מ-211 מיליארד אירו. ומה עשו ממשלות הולנד עם תקבולי "הגז של העם"? הם הגשימו את החלום הרטוב של הלובי החברתי!
 
רבע מההכנסות מימנו רק את הביטוח הלאומי ההולנדי. בסך הכול – 85% מהכנסות הגז יועדו למימון קצבאות מדינת הרווחה ההולנדית. רק 15% מההכנסות הושקעו בשיפור תשתיות ציבוריות. "הבאג הדמוקרטי" היכה במלוא עוצמתו: פוליטיקאי יעדיף תמיד חלוקת "כסף עכשיו" להמונים על פני השקעה ארוכת טווח בתשתיות. מפירות השקעה לטווח ארוך ייהנה פוליטיקאי אחר, בקדנציה רחוקה. חשוב יותר להבטיח את הבחירות הקרובות. "מדיניות רווחה" היא כלי הביצוע של "הבאג הדמוקראטי".
 
אפילו "הקרן הלאומית להכנסות הגז" (FES) שהוקמה ב-1995 לא עמדה בלחצים הפוליטיים וב-2005 חזרה לממן "הוצאות בריאות וחינוך". הקרן מימנה 49 פרויקטים בעלי "חשיבות לאומית". סקר של הסוכנות הממשלתית למדיניות כלכלית (CPB) העלה כי רוב הפרויקטים, 35 מתוך 49, לא הניבו ערך מוסף כלשהו!
 
הכסף של הגז התפוגג בעשן.
 
התאוששות מהמחלה (לא הבראה)
 
ואיך התאוששה הולנד מהמיתון? הרי "גורמי המחלה" לא התנדפו – הנפט והגז המשיכו לזרום? הממשלה אימצה מדיניות תאצ'ריסטית שכונתה בהולנד כ"אגרסיבית": חברות ממשלתיות הופרטו, תקציב המדינה אוזן (כמעט), תוכניות רווחה קוצצו "באכזריות" – ולקראת אמצע שנות השמונים אפילו מספר הנכים בהולנד התחיל לרדת... מתאוששים – אפילו "נכים" מבריאים כשמחלקים קצת פחות כסף. הקיצוץ בהוצאות הממשלה אפשרלהקטין משמעותית את עול המיסים הכללי ואת המיסים לביטוח לאומי (משיעור של 57% מהתוצר בשנת 1980 ל-44% מהתוצר בשנת 1996).
 
קיצוץ הוצאות המדינה אפשר הפחתה של מס החברות. השקעות הסקטור הפרטי גדלו ודרישות האיגודים להעלאות שכר נדחו. הולנד חזרה לצמוח.  
 
במקביל, השתנה תמהיל השימוש בהכנסות הממשלה מהגז – השקעות בתשתיות על חשבון מימון הוצאות רווחה: כבישים, מסילות, מו"פ. הולנד ונמל רוטרדם (הגדול בעולם המערבי) הפכו למרכז אירופאי למסחר בגז, נפט, גז נוזלי, זיקוק נפט גולמי וייצור תוצרי נפט. יזמים הולנדים בנו מאגרי גז, נפט ופחם תת קרקעיים גדולים ומכירת שירותי אחסון של כמעט כל מוצרי האנרגיה אפילו אתנול (ביו-דלק). הולנד הפכה למעצמת יצוא של מכונות וציוד קידוחים, שירותי תכנון, הקמה ותפעול אסדות ומאגרי גז, פיתוח וייצור של טכנולוגיות חדשניות לגילוי, והפקת גז. חברות הולנדיות בנו בהולנד (ביבשה ובים) את רשת צינורות הגז הצפופה בעולם עם חיבורים לכל אירופה. הפיכתה של הולנד לצומת אספקת גז מרכזית מאלצת כל חברת הפקה להתחבר בצינורות להולנד. מערכת הפצת הגז ההולנדית תמשיך להתקיים שנים רבות לאחר שמקורות הגז בהולנד יתדלדלו.


הדמיית נמל הענק המתוכנן ברוטרדם שהוחל בבנייתו, וצפוי להיות הנמל היעיל בעולם כולל משאיות רובוטיות לשינוע מכולות.

שטחה של הולנד אינו גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל. אצלנו מתקשים במשך שלוש שנים להחליט על מיקומו של צינור גז בודד לקליטת גז מהים לצפון המדינה. מהומת אלוהים מרוב התנגדויות ועתירות לבתי המשפט, מחשש לפגיעה במגדלי הבננות בחוף הכרמל או בעמק חפר...
 
ארצות הברית הייתה כלכלת המינראלים הגדולה בעולם בתחילת המאה ה-20 וזה לא מנע התפתחות טכנולוגית ותעשייתית אדירה. ב-1913 ארה"ב הייתה המפיקה הדומיננטית בעולם של כל אחד ואחד מהמינרלים התעשייתיים של אותה תקופה. שום "מחלה" לא התפתחה. השימוש במינוח "ארצות הברית" בהקשר זה שגוי. כאשר אנחנו כותבים "הולנד" אנחנו מתכוונים למדינה, לממשלה. ממשלת ארצות הברית ראתה סנטים ספורים בלבד מרווחי המינראלים של אמריקה. המיסוי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בארצות הברית היה אפסי. בשנת 1894 עמד מס ההכנסה על 2% להכנסה שנתית מעל 4,000 דולר. רק 10% מהאמריקאים הרוויחו יותר מ-4,000 דולר בשנה (בדולרים של פעם).
 
הרווחים העצומים מהמינראלים האמריקאים נכנסו לכיסיהם הפרטיים של בעלי הקרקעות בהם נתגלו ולא הוחרמו בידי פוליטיקאים. אלפי יזמים, גדולים כמו רוקפלר וקטנים כג'ון סמיט, גייסו כסף ממיליוני אזרחים אמריקאים שהשקיעו את חסכונותיהם במניות חברות המינראלים. הרווחים מימנו השקעות קפיטליסטיות אחרות בכלכלה האמריקאית והפכו את אמריקה למעצמה. לא הממשלה האמריקאית הפכה את אמריקה למעצמה כלכלית.
 
 לעומת זאת, מדינות עם בסיס הכנסות רעוע כמו מקסיקו וונזואלה רוששו את יתרות המזומן של חברות הנפט הממשלתיות (חברות פרטיות למעשה סולקו). שיקולים פוליטיים גרעו משאבים מהשקעות פוטנציאליות של הסקטור הפרטי, ושיקולים לטווח קצר גברו, כרגיל, על צרכים של השקעה במחקר ופיתוח ובהון אנושי. כתוצאה, ההכנסות מהנפט לבסוף הצטמצמו והמשבר הכלכלי החריף.
 
דו"ח של BIS (הבנק להסדרים בינלאומיים, ספטמבר 1990) מציין: "הקשר הסטטיסטי-סיבתי וארוך הטווח, בין תפוקת הסקטור התעשייתי לבין התפתחות משק הגז בהולנד – קלוש... אין ראיות סטטיסטיות תומכות להשקפה שבום של גז או נפט ייצור השלכות ארוכות טווח על הסקטור התעשייתי".
"For the economy of the Netherlands, where the term "Dutch disease" was originally applied, very little systematic and long-term net adverse consequences of natural gas development on manufacturing sector were found".
 
"המחלה ההולנדית" אינה תוצאה של גילוי גז ונפט, אלא תוצאה ישירה של מדינת הרווחה ההולנדית. הכנסות הממשלה שגדלו – הוזרמו להגדלת הסקטור הציבורי ולתשלומי קצבאות, ומימנו שחיתות עממית.   
 
ממשלת ישראל לא עומדת בלחץ "החברתי" הפופוליסטי וחלק גדול של רווחי הגז יולאם דרך תמלוגים, מיסים ומס יסף. הכסף הממשלתי כבר סומן ויועד לחלוקה ל"המונים" ולהגדלת הסקטור הציבורי. אנחנו עומדים לחלות ב"מחלה ההולנדית" האמיתית – זו שנובעת ממדינת רווחה פופוליסטית.
 
אין מקום להאשים את שפע המינרל עצמו בבעיות כלכליות שנובעות משחיתות (דרום אמריקה), או ממדיניות ממשלתית "חברתית". על הנפט/גז לא רובצת קללה או חיידקי מחלה שצריך להיזהר מפניהם. ה"מומחים" והפוליטיקאים בישראל מדקלמים האחד את דברי השני ומסתמכים על מונח שגוי ששגור בפיהם – "המחלה ההולנדית" – כתירוץ להצדקת (ולהעמקת) מדיניות ממשלתית ריכוזית מזיקה. 
 
מוטי היינריך