ההסתדרות וארגוני המעסיקים הודיעו בתחילת החודש על העלאת שכר המינימום ל- 4,300 שקלים לחודש. הנימוק, כמובן: "דאגה לשכבות החלשות". כתבנו כבר בעבר על תופעת "שכר המינימום" ולא נחזור לכך עתה. נפנה את תשומת הלב לשאלה שנראית לכאורה פשוטה יותר: איך בכלל נקבע שכר? למה שכר המינימום לא הועלה ל- 10,000 שקל לחודש? הרי העלאה כזו יכולה לבטל סופית את "השכבות החלשות" בישראל; מדוע שהממשלה לא תקבע דרוג שכר "הוגן" בכל המשק, לכל העובדים?
כמעט כולנו קמים בבוקר ויוצאים לעבודה, אבל מה אנחנו עושים שם? אם נתעלם לרגע מעבודה בסקטור הציבורי, אז באותן שעות ארוכות אנחנו מייצרים, או תורמים לייצורו של מוצר סופי כלשהו (מוצר פיזי כגון בגד ומנה פלאפל או מוצר שרות כמו ייעוץ רפואי והתקנת תוכנה). כולנו נוהגים כך, כל אחד בתחומו. אנחנו צורכים בעצמנו מיעוט אפסי מהמוצרים המוגמרים שייצרנו ואת עודף המוצרים אנחנו מחליפים בעסקאות חליפין עם אנשים יצרניים אחרים.
אם אתם מתמחים בתפירה – תוכלו ודאי לתפור בגד לעצמכם ואם אתה רופא משפחה תדע לנצל את הידע שלך לאבחון ולטיפול יעיל בשפעת בה נדבקת. יש להניח שהמתפרה שלכם יעילה ומייצרת עשרות או מאות בגדים ביום מעבר לצריכתכם האישית ואם אתם רופאים – אז רק במיעוט מהזמן אתם מנצלים את הידע לטיפול במשפחתכם. את עודפי הייצור שלנו אנחנו מציעים לאחרים. כך נוהגים כולם בחברה האנושית – האנשים היצרניים מחפשים כל הזמן, משיקולים אנוכיים לגמרי, איך להועיל לזולת; איך לשכנע את הזולת לבצע עסקת חליפין כדאית – לתת לו את עודפי הייצור שלנו תמורת עודפי הייצור שלו. הכלכלה הקפיטליסטית מבוססת כולה על סחר חליפין בין אנשים יצרניים. אם אין לכם מה להציע לזולת – לא תוכלו לקבל ממנו דבר. אם אתם יודעים לייצר מוצר נדיר ויקר כי התמחיתם בתחום צר ומבוקש – תוכלו גם לתבוע בעסקת החליפין לקבל מוצרים יקרים. אם תרומתכם לזולת נמוכה – אל תצפו שהוא יהיה מוכן להחליף אתכם מוצר יקר פרי עבודתו.
הכסף נועד לפשט את עסקאות הברטר (חליפין) בין האנשים היצרנים ולשמש כגורם מתווך בין עסקאות הברטר, אמצעי חליפין. בניגוד לנאמר במודלים המופשטים בספרי הכלכלה לפיהם יש "צרכנים" ויש "יצרנים" אני סבור שכולנו יצרנים. אנחנו מחליפים בינינו ללא הרף את תוצרי עבודתנו. אין חיה כזאת שנקראת "צרכנים", גוף שרק "צורך".
אם המוצר שאני מייצר שווהפחותמ- 4,300 שקל – אין אזרח יצרני שפוי אחר שיסכים להחליף תמורתו מוצרים ששווים למעלה מ- 4,300 שקל. למה שיסכים לתת לי מוצרים בסכום כה גבוה אם אני יכול להציע תמורתם רק מוצריםנחותיםיותר? ואם הוא יסכים לקבל ממני, בטעות, מוצרים ששוויים נניח רק 2,150 שקל, אז הוא בזבז את מחצית פרי עבודתו, פשוט העלה באש את מחצית המוצרים שייצר בעמל רב."שכר העבודה" הוא סל המוצרים שאנחנו יכולים להחליף עם הזולת תמורת המוצרים שאנחנו מייצרים.
לא קיים מוצר שלא צריך להשקיע עבודה ביצורו (אולי אוויר לנשימה...). גם החיות בטבע צריכות להשקיע עבודה במוצרים שמשמשים למחייתן: לחפש, ללקט, לקטוף, לצוד, ולהגן. האדם, שונה מכולם ביכולתו לסחור בעודפי הייצור שלו ומכאן הנטייה הטבעית להתמחות בתחום ייצור צר בו אנחנו מוצלחים יותר. ההתמחות מאפשרת לנו להגדיל את עודפי הייצור שלנו לצורך חליפין עם הזולת.
רובנו אינו מייצר את המוצר הסופי שנועד למכירה, אנחנו יכולים להציע לזולת את כישורינו להשתלב ולקחת חלק מועיל בשרשרת הייצור שמישהו אחר יזם – רובנו עוזר למישהו אחר לייצר מוצר סופי. כלומר, אנחנו יודעים לייצר רכיב ביניים הכרחי למוצר הסופי, אפילו אם אנחנו עובדי ניקיון במפעל.
נתעשר, ככל שנייצר כמות גדולה יותר של מוצרים שמועילים למספר רב יותר של אנשים. כך נגדיל את מספר המוצרים שנקבל בתמורה. המערכת הקפיטליסטית החופשית, מאלצת את הפרט שדואג לעצמו – לחפש ללא הרף דרכים לשפר את רווחתו של הזולת – זו הדרך להתעשר.
מכאן ברור ששכר העבודה שלנו אינו יכול להיקבע על ידי חוק, או החלטה שרירותית, אלא אך ורק על ידי כישורינו ליצר ולהועיל למספר גדול ככל האפשר של אנשים – "השוק". ככל שנצליח להניב תועלת רבה למספר גדול יותר של אנשים – שכרנו יעלה. אנחנו פועלים כך, באופן לא תמיד מודע, יום יום – כל אחד בתחומו. ביל גייטס, עשיר מופלג בזכות כישרונו לייצר מוצר שמועיל למיליארדי אנשים בעולם. אנחנו מוכנים, מרצוננו החופשי לבצע עסקת חליפין עם ביל גייטס: לעבוד מספר קטן של שעות ולהחליף את פירות עבודתנו עם תוכנת "חלונות" או "אופיס" של גייטס. ביל גייטס הצליח באמצעות הארגון שהקים לייצר מאות מיליוני יחידות של מוצרים בשנה שמשפרים לנו את החיים ומפיקים לנו תועלת בחיינו הפרטיים ובייעול עבודתנו. אנחנו מוכנים בחפץ לב לעסקת החליפין עם מיקרוסופט כי היא מועילה לנו. כך צבר גייטס "עודפי מוצרים" שמיליארדי אנשים בעולם החליפו עמו מרצונם. הוא בא על שכרו.
בחיים האמיתיים יש לנו כסף ולכן אנחנו לא שמים לב שאנחנו בעצם מבצעים עסקאות ברטר. השימוש בכסף כל כך מוטמע אצלנו שאנחנו שוכחים שהוא אמצעי חליפין בלבד וללא ערך עצמי. כסף מקבל את ערכו ברגע שנחליף אותו במוצר שאנחנו יכולים ליהנות ממנו. את הכסף עצמו, את השטרות, אי אפשר לאכול והוא אינו שווה הרבה אם נשרוף אותו כדי להתחמם בלהבה שתוצת בשטרות – הוא אמצעי חליפין נוח בעסקות הברטר שלנו עם הזולת. הכסף שאנחנו צוברים כתוצאה מעסקאות חליפין מוצלחות עם בני אנוש אחרים, הוא זכות (אופציית רכש) שניתן לממש אותה בעתיד במוצרים שאיננו זקוקים להם כרגע.
כמה "מגיע לנו"?
"מגיע לנו" בדיוק מה שאנחנו יכולים להציע לזולת שזקוק למוצר שאנחנו יודעים לייצר. אם הכישורים שלנו מינימאליים, ומצטמצמים לאחיזה במטאטא ובמגב – אנחנו מייצרים שירותי ניקיון. אזרח במדינה עשירה, אפילו אם כישוריו מינימאליים, יגלה שימצאו רבים שמוכנים לבצע אתו עסקאות ולקנות את שרותיו תמורת פרי עמלם. ככל שכישורנו נמוכים יותר, ככל שרבים האנשים שיכולים להציע את אותו מוצר – נגלה שהתמורה שניתן לקבל נמוכה יותר. אישה ערביה חסרת השכלה שמוסכמות חברתיות אוסרות עליה לצאת לבד מהכפר לעבודה בניקיון דירות בתל אביב – מוגבלת ביכולתה לייצר מוצר מועיל לאחרים. הצעירה הכפרית יכולה בכל זאת להציע מוצר שמישהו יהיה מוכן לקנות, אבל כדי להפכו למוצר בר שיווק היא תצטרך לרדת מאד בשכרה כדי להפכו לאטרקטיבי. היא תציע את שירותיה לקבלן ניקיון ערבי, אמין על משפחתה, שיסיע אותה במאורגן יחד עם עוד עשרות משכנותיה מידי יום לנקות את קמפוס אוניברסיטת תל אביב ויחזירה הביתה בבטחה מידי ערב. אלה כישוריה – זה מה שמגיע לה ולא השכר שסבור הסטודנט שמפגין בשער האוניברסיטה נגד "קבלני הניקיון". לאף אחד לא "מגיע" יותר ממה שמוכנים לשלם לו ובתנאי שהוא חופשי לחפש את המיטב עבורו, את עסקת החליפין המשתלמת ביותר.
נניח שעבודה בניקיון מייצגת אדם בעל כישורים אישיים נמוכים. אם התמזל מזלו, ואותו עובד הוא אזרח במדינה חופשית, הרי שרמת החיים באותה מדינה תהיה מן הסתם גבוהה. במדינת שפע יכול עובד ניקיון להשתכר, כמו במרכז ישראל, כ- 50 שקל לשעת עבודה, וביום עבודה ליהנות מהכנסה שרוב אזרחי העולם מתקשים להרוויח בחודש מלא. אבל אם אותו אדם חסר הכישורים הוא גם חסר מזל, וגר בסודאן או בבורמה – מדינות עניות שהחופש הכלכלי מהם והלאה – ספק אם בכלל ימצא עבודה בניקיון. מעטים שם יכולים להרשות לעצמם להעסיק עובד ניקיון.
הסכמים קיבוציים ושכר מינימום
ה"הישגים" של עופר עייני, ועמיתיו במדינות הרווחה המערביות, כופים (ברוב המקרים) על אחד מהצדדים בעסקת החליפין לתת מוצרים לצד השני בעסקה – מעל ומעבר לשווי המוצרים שהוא מקבל מהצד השני. שמות הקוד לעסקאות אלה הוא "העלאת השכר לשכבות החלשות" במקרה של שכר מינימום, ו"שמירה על זכויות העובדים" במקרה של עובדי נמל וחשמל. למה שהמעסיק יהיה מוכן לשלם לעובד יותר מאשר התועלת שניתן להפיק מעבודתו?
אם ממשלה כופה בחקיקה שכר מלאכותי – היא מאלצת חלק מהמעסיקים לשלם לחלק מהעובדים שכר מעבר לתועלת שהמעסיק מפיק מהם. שיבוש כזה בעסקאות החליפין ההדדיות בין עובד למעסיק אינו יכול להימשך לאורך זמן: המעסיק יאלץ לפטר את העובד ולחפש עובד יעיל יותר במקומו – עובד שמסוגל לתפוקה גבוהה יותר באותה יחידת זמן וכך יצדיק את השכר הגבוה מלאכותית. במקרים בהם רווחיות העסק גבולית, עלולה התערבות הממשלה במנגנון השכר לגרום לסגירת העסק או לנדידתו אל מדינה אחרת. אם העסק מתפקד בתחום שאינו חשוף ליבוא מתחרה, נניח בתחום הבניה (אי אפשר לייבא דירות), אז כפיית שכר עבודה גבוה על ידי הממשלה תגרום לעלייה במחיר המוצר הסופי – דירות. התהליך יחזור על עצמו בתחומים אחרים, כל המוצרים יתייקרו, ובסופו של מחזור ימצא עצמו העובד ברמת שכר ריאלית דומה לזו שהייתה לו בתחילת הדרך: העובד המאושר יגלה שכמות המוצרים שהוא יכול לרכוש במשכורתו, אחרי העלאת השכר, לא השתנתה לעומת מצבו לפני שההסתדרות "שיפרה" את מצבו.
"שכר רעב"
התקשורת מרבה להזיל דמעות על "שכר הרעב" בסקטורים מסוימים, כגון עובדי ניקיון, עובדי קבלן, מאבטחים ועוד. הקישור ממעריב מציין כי 373 אלף שכירים משתכרים פחות משכר המינימום. בהחלט עצוב, אבל זה כנראה מה שהם שווים. קבלן הניקיון ועובד הניקיון מסכימים על עסקת חליפין שמאפשרת לקבלן למכור את מוצר הסופי, לדוגמה: שירותי ניקיון לחברת הייטק. שירות הכרחי בשרשרת הייצור של שבב שצריך להימכר בעולם. מספר גדול של עסקאות חליפין מתבצעות לאורך שרשרת הייצור עד שהשבב מגיע ללקוח מרוצה. קבלן הניקיון לא יזכה במכרז לשירותי הניקיון בחברת האלקטרוניקה אם יציע מחיר גבוה מידי. בעסקת החליפין שמתבצעת בין הקבלן לבין עובד הניקיון נסגר המחיר על 2,800 שקל לחודש.
למה שהקבלן לא "ינצל" את העובד ויציע לו רק 1,200 שקל לחודש? כי במחיר כה נמוך יש לעובד חלופות אחרות. הקבלן אינו בוס "נצלן" שרירותי; העובדה שהוא לא מציע שכר של 1,200 שקל (למרות רצונו) מעידה שיש כוחות גדולים ממנו – השוק אינו מאפשר תשלום כה נמוך בשיווי המשקל הכלכלי הנוכחי. יש להניח שאם רמת הכישורים של האוכלוסייה החלשה תעלה אז יתמעט היצע עובדי הניקיון וקבלן הניקיון יאלץ להציע שכר גבוה יותר. אפקט דומה יקרה אם מספר החברות במשק יצמח, או שרמת החיים תעלה – הביקוש לעובדי ניקיון יגדל.
בכל מצב נתון, ממשלה אינה יכולה לשנות את כישורי העובדים בשרשרת הייצור, את הרכב המוצרים שכל אחד מציע בעסקאות החליפין. ולכן, אין בכוחה להיטיב את מצב עובדי הניקיון באופן קבוע. שום חוק ביוזמת שלי יחימוביץ' לא ישנה את שטח הרצפה שעובדת הניקיון מאום אל פאחם יכולה לשטוף בשעת עבודה. זה המוצר שהיא מוכרת לקבלן הניקיון.
התערבות מלאכותית של הממשלה ברשת העדינה של עסקאות החליפין חייבת בהכרח לגרור תוצאות גרועות, כי בקצה הסולם יש תקרת זכוכית שאינה סרה למָרוּת חוקי מדינת ישראל: השבב צריך להימכר לקליינט בחו"ל במחיר נתון – אי אפשר להעלות את מחירו בגלל ששלי יחימוביץ רוצה להיטיב את מצבו של עובד הניקיון; אי אפשר להקטין את שכרו של המהנדס כדי להגדיל את זה של העובדת מטייבה כי המהנדס יעבור לחברה אחרת; אי אפשר להקטין את התשואה למשקיע בחברה כי אז הוא יעדיף השקעה אחרת.
אשליית חקיקת גובה השכר
עסקאות החליפין בין אנשים חופשיים אינן מדע מדויק. בכל תחום יש מרווח לכאן ולכאן סביב שערי החליפין בהם אנשים מחליפים ביניהם את תוצרי עבודתם. ישנם גורמים אישיים והעדפות פרטיות שונות שמשפיעות על נכונותו של אדם לעבוד בשכר מסוים ועל סירובו של אחר לעבוד במשרה זהה באותו שכר. אנשים שונים באופיים ובהעדפותיהם אפילו אם כישוריהם קרובים מאד. ייתכן שאדם יסתפק בשכר נמוך כי הוא זוכה לפיצוי אחר בסביבת העבודה שלו. גורמים כמו סיפוק, עניין, תחזיות לעתיד, העשרת אופקים ועוד – בהחלט משפיעים. אבל לכל אחד יש "שער חליפין" בעסקה עם המעסיק – ממנו לא יסכים לרדת. דרישה לרדת מתחת לקו-מינימום זה יגרור בדיקת חלופות אחרות. מנגנון דומה, אך בכיוון ההפוך פועל כאשר עובד דורש העלאה בשכר – מעבר לקו מקסימום מסוים המעסיק יבדוק חלופות לעובד. בין לבין נקבע שער החליפין בו הצדדים מחליפים האחד בתוצרתו של השני.
ממשלה שכופה העלאת שכר יכולה להשפיע על השכר במסגרת אותו מרווח "סביר". אותו גבול עדין אינו נתון חד-משמעי שמופיע בטבלה כלשהי ואי אפשר לחשב אותו, הוא משתנה מעסק לעסק, מאדם לאדם, מתחום לתחום וממקום למקום. הוא מוכרע אך ורק על ידי ניסוי וטעייה של מיליוני אנשים שלוקחים חלק במשחק הכלכלי.
פוליטיקאים יכולים לכפות החלטות על גובה "השכר ההוגן" כראות עיניהם, אבל שום החלטה שלהם אינה יכולה לאלץ אנשים לאורך זמן לקבל תמורה נמוכה מידי עבור המוצר שהם מציעים בעסקות החליפין ההדדיות. אותן עסקאות פשוט יחדלו מלהתבצע או יתבצעו במחתרת. התוצאות יתבטאו בעליה באבטלה, עלייה נקודתית באבטלת צעירים או בעלי כישורים נמוכים, ירידה ברמת החיים הכללית כתוצאה מהקטנת התחרותיות של מוצרי המדינה בשוק העולמי, ירידת רמת חיים כתוצאה מהתייקרות מוצרי יבוא ומוצרים שמוגבלים לשוק המקומי, ירידה ברמת החיים עקב הקטנת יעילות תפקודו של המשק ועוד.
לרוע המזל, לציבור קשה לראות או לחוש את הקשר בין "חקיקה חיובית" לכאורה להעלאת שכר לבין נזק שהחקיקה גורמת בירידה עתידית ברמת החיים. קושי זה מאפשר לפוליטיקאים להרוויח נקודות זכות על טוב ליבם וגישתם "החברתית". יש להניח שחלקם לפחות פועלים בתום לב ופשוט לא מבינים את אחריותם הישירה לנזק.
מוטי היינריך
חוזר: מי קובע את שכר העבודה?
כמה דבריםדבר ראשון, להגיד שערך של משהו נקבע רק ע"פ היצע וביקוש זה דבר הכי מרקסיסטי שיש. לתלות ערך במוצרים באיזו נוסחה כביכול. אני לא מכיר מוצר שלא נעשה ע"י עבודה. עבודה היא הדרך של האדם לדאוג לעצמו וליצור דברים. בלי עבודה אין חיים כלל! היצע וביקוש זה השלב האחרון בקביעת הערך למוצר. אבל הערך מתחיל קודם כל בעבודה, ולמעשה אפילו קודם לכן במוחו של האדם (אבל זה לא עוזר אם אין המשך במעשים). ברור שעבודה קובעת ערך. קראו ג'ון לוק אבי הליברליזם (או שזה לא מספיק חומרני בשבילכם).זאת הבעיה שלי עם ליברטריאנים. כל מה שאכפת לכם זה נוסחאות ומטריאליזם של חירות. אתם לא מחפשים לבסס את החירות על ערכים. אתם לא מאמינים בערכים או בדבר כזה שנקרא "אמת". לכן אתם גם תמיד תפסידו לסוציאליסטים - תמיד! יש להם תפיסה רוחנית פי אלף יותר מורכבת משלכם ולכן ינצחו אתכם מבלי להתאמץ.שימו את הליברטריאן הכי גדול בתור שר האוצר ואני בטוח בעיניים עצומות שהוא לא יתפקד שונה משטייניץ. ככה זה כשאין לכם אידיאולוגיה.לכן גם מה ש"אאא" אמר כל כך עצבן אתכם. הוא לא אמר שצריך לאסור או ללמד אנשים מה לקנות, אבל הוא כן אמר שיש מוצרים סתמיים שאנשים נהנים לקנות. לא רק שזה נכון, ברור שזה נכון.כשאין "אמת" אז גם אין דבר כזה מוצר סתמי. אין ספר "טוב" יותר או "רע" יותר. יש ספרים שכל ערכם קשור ל"היצע וביקוש של השוק". מבלי לשים לב חברה כזאת שאתם שואפים אליה תתפרק מהר יותר מבריה"מ.כן, מוסיקה מפגרת ובלתי איכותית שנמכרת בכמויות לילדות בנות 12 (מבלי להיות שוביניסט) זה משהו שמטמטם לנו את החברה ומותר לי לומר שזה לא שווה כלום (סתם בתור דוגמה).היצע וביקוש זה רק נוסחה של קביעת ערך המוצר בסופו של יום, אבל למעשה למוצר יש ערך בפני עצמו שמתחיל קודם כל עם העבודה שהושקעה בו. לא נראה לכם שיכול להיות מוצר שנמכר הרבה למעלה מערכו ה"אמיתי"?לעידן
https://www.youtube.com/watch?v=IFbYM2EDz40לעידן
עידן אמר/ה : https://www.youtube.com/watch?v=IFbYM2EDz40